1. לפניי תביעה שהוגשה בסדר דין מהיר בה תובעת עיריית ירושלים מהנתבעים סך של 26,326.87 ₪ בגין חוב ארנונה עבור החזקת מזנון המופעל בשטח בית ספר. הנתבע 1 הפעיל מזנון בשטח בית הספר. הנתבעת 2 היא העמותה לה שייך בית הספר ומפעילתו. 2. התובעת טוענת כי בחודש 7/03 פירסמה מכרז הצעות מחיר להפעלת מזנונים ע"י זכיינים בבתי ספר עירוניים. לבקשת מנהל הנתבעת, הוכנס למכרז גם בית הספר של הנתבעת 2, על אף היותו בית ספר פרטי. בהתאם לתנאי ההסכם, התחייבו הזכיינים המפעילים את המזנונים לשלם לתובעת דמי שימוש שנתיים בסך של 10,000 ₪ הכוללים, בין היתר, תשלומי ארנונה. כן הוסכם שדמי השימוש ישולמו ישירות לבתי הספר כדי לכסות את העלויות בגין הפעלת המזנונים. ואולם, בעקבות הערות מבקרת העיריה, תוקן בשנת 2004 החוזה עם המפעילים שביקשו להאריכו, כך שהארנונה תשולם לתובעת ישירות על ידם. כך נהגו כל הזכיינים החל משנת 2004 והחלו לשלם תשלומי ארנונה. לטענת התובעת, הנתבע לא התקשר בחוזה עם העיריה, וגם לא היה מקום לכך בשל היות בית הספר בית ספר פרטי, והנתבע לא הודיע לעיריה באופן רשמי על החזקתו במזנון. התובעת טוענת, כי הנתבעת הינה מחזיקה בנכס ועל כן חייבת בתשלום ארנונה. לחילופין לא העבירה את דמי השימוש או התשלום המתאים עבור ארנונה אל התובעת, ככל שאלה שולמו לה על ידי הנתבע. לפיכך, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלומי ארנונה וכן תשלומי הפיגורים לפי הפירוט שמופיע בכתב התביעה, סכ"ה 26,326.87 ₪. 3. הנתבע טען, כי שילם את מלוא תשלומי הארנונה בהתאם למוסכם עם המשיבה. לטענתו, על פי ההסכם בינו ובין התובעת, התחייב לשלם סך שנתי של 10,000 ₪ תמורת זכות שימוש המוענקת למפעיל אשר לפי ההסכם הכוללת תשלומי ארנונה, מים וחשמל, וזאת עשה. עוד טען, כי על העיריה לכבד את ההסכם עמו שמהווה גם התחייבות שלטונית ולא לגבות ארנונה בנוסף על הסך הנ"ל. בנוסף, בהתאם להסכם, סכום הארנונה הועבר ישירות לבית הספר, הנתבעת 2, ולכן אין יריבות בינו ובין התובעת. 4. הנתבעת טענה, כי בהיותה מפעילת בית הספר שאינו חייב בתשלומי ארנונה, אין בינה ובין התובעת יריבות. עוד טענה, כי הוסכם שדמי השימוש ישולמו לבתי הספר כדי לכסות את העלויות בגין הפעלת המזנונים, ואחר כך חזרה בה התובעת מסיכום חוזי זה. לחילופין, טענה הנתבעת כי בהסכם בינה ובין הנתבע מיום 5.4.05, סוכם במפורש כי אם יהיו תשלומי ארנונה, כמו גם תשלומים אחרים בגין הפעלת המזנון, ישא בהם הנתבע 1 לבדו. לבסוף טענה הנתבעת, כי התובעת לא פירטה ולא הוכיחה מהם הסכומים הנתבעים והתאריכים בגינם נוצרו. מטעם התובעת העיד מר מאיר בן שטרית, סגן מנהל אגף השומה והגביה בעיריית ירושלים. הנתבע העיד בעצמו. מטעם הנתבעת העיד מר עמיחי ברוורמן, מנהלה האדמניסטרטיבי. לאחר שמיעת עדויות אלה ולאחר שעיינתי במסמכים שהגישו הצדדים ונתתי דעתי לטיעוני ב"כ הצדדים בסיכומיהם שנשמעו בעל פה, ומשנעשו נסיונות להביא הצדדים לידי פשרה בשל חלוף הזמן, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן. 6. מר בן שטרית העיד כי בעקבות טעות אצל העיריה נקבע בהסכמים הישנים להפעלת המזנונים בבתי הספר שחיובי הארנונה יהיו במסגרת תשלום של כל מפעיל בכל מזנון. הדבר התברר על ידי התובעת כטעות, ולכן הוצאו חיובים אלה מההסדר הישן. משלא שילם הנתבע את החיובים המוטלים עליו נשלחה לו התראה לפני נקיטת הליכים בשנת 2005. לדברי בן שטרית, העובדה שנעשתה טעות, אינה מחייבת את העיריה למשך שנים הבאות. על אף שבתצהירו הצהיר מר בן שטרית כי הנתבע היה בעירייה ושוחח עם נציגיה בדבר החוב, לא הגישו נציגים אלה תצהיר עדות ראשית, כך שאין בידי בית המשפט ידיעה לפשר פגישות הנתבע עם נציגי העיריה ותוכנן (עמ' 8 לפרוט'). 7. הנתבע העיד, כי החל להפעיל את המזנון בספטמבר 2003 ושילם כל שנה 10,000 ₪ לבית הספר, עד שנת 2005. אז החל לשלם 5,000 ₪, לאחר שבהסכם משנה זו בינו ובין בית הספר (הוגש וסומן כנספח נ/1), נכתב כי אם יוטלו מסי ארנונה, יורידו מהסכום ששילם את ה-5000 ₪ לארנונה. לדבריו, הפחתת הסכום ששילם לבית הספר אינה קשורה לתשלומי הארנונה, אלא להסדר בינו ובין הנתבעת על פיו לא יעלה את מחירי הכריכים במזנון (עמ' 10 לפרוט'). 8. מנהל הנתבעת, מר עמיחי ברוורמן העיד כי בשנת 2005, ירד התשלום ששילם הנתבע מ-10,000 ₪ ל-5,000 ₪, מהטעם שבית הספר ביקש למנוע את העלאת מחירי המצרכים במזנון, דבר שיפגע בתלמידים, זאת בהנחה ש-5,000 ₪ נוספים, אם יידרשו על ידי התובעת, הם תשלומי ארנונה, ישולמו על ידי הנתבע לעירייה (עמ' 12 לפרוט'). עוד העיד, כי כיום מפעיל אדם אחר את המזנון ומשלם ארנונה ואל בית הספר לא מגיעים חיובי ארנונה. על פי עדותו, המבנה כולו, כולל המזנון, הוא בבעלות העירייה והנתבעת היא העמותה המפעילה אותו. לתביעה בסדר דין מקוצר הוגש פלט "פירוט יתרות לחשבון ארנונה" על שם הנתבע על סך 26,326.87 ₪. פלט זה אינו מסביר את החישוב בגין הארנונה, עבור איזו תקופה הוא נעשה, מהו מקור החיוב, הקרן והתוספות לה. לכתב התביעה המתוקן בסדר דין מהיר צורפו גם אסופת הצעות מחיר והסכמים שאוגדו כ "הפעלת מזנון-הצעת מחיר", אשר שם הצדדים להם נמחקו על ידי התובעת, ואשר אינם המסמכים הספציפים שנערכו עם הנתבעים דנן. סעיף 36 להסכם שהגישה התובעת דן בנשוא התמורה עבור הפעלת המזנו וקובע: "תמורת זכות השימוש המוענקת למפעיל לפי ההסכם הכוללת תשלומי ארנונה, מים וחשמל, ישלם המפעיל לעירייה דמי שימוש שנתיים בסך של 10,000 ₪". כמו-כן הוגש מכתב מנהל אגף השומה והגבייה שנשלח לנתבע ובו מודיע לו כי הוא חייב בתשלום ארנונה עבור המזנון, לאחר שהעירייה לא הייתה מוסמכת להכליל את הארנונה במסגרת דמי השימוש כאמור בהסכם שנכרת בינו ובין העיריה (נספח ג' 2 לכתב התביעה). כן הוגשה התראה אחרונה לפני נקיטת צעדי אכיפה מנהלית ו/או הגשת תביעה משפטית בגין חובות ארנונה (נספח ה'). בנוסף הגישה התובעת במהלך שמיעת ההוכחות דו"ח סקר נכסים שנערך בגזברות העיריה, ובו פירוט שטחי המזנון. אני סבור, כי לאחר שהתקשרה התובעת עם הנתבע בהסכם להפעלת המזנון ועל פיו ישא הוא בתשלום סכום קבוע אשר יועבר לנתבעת ואשר הוא כולל בתוכו את חיובי הארנונה, היה על הנתבע לפעול בהתאם לאמור בהסכם זה. משסברה התובעת, כי ההסכם שניסחה היא עצמה ובו התקשרה עם הנתבע, היה שגוי ונדרשה לשנות ממנו, מוטל עליה הנטל להוכיח כי קם חיוב חדש כלפי הנתבע. התובעת לא עמדה בנטל זה. המסמכים שהגישה אינם מלמדים מהו מקור החיוב אותו היא תובעת, לאילו שנים בדיוק הוא מתייחס ומהם הסכומים עבור כל שנה ושנה. כידוע, על התובע הנטל להוכיח את תביעתו- ומכאן שעל התובעת במקרה זה היה להציג לבית המשפט יותר מפלט קצר וסתמי שאינו מפרט את התקופות בגינן קם החיוב. הדברים נכונים ביתר שאת במקרה זה, כאשר בהתקשרות הראשונית שבין התובעת לנתבע, הוסב החיוב בדרך זו שהנתבע היה פטור מתשלום הארנונה לידיה. בין לבין לפיכך, שוכנעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה באשר למקור החיוב בתקופה הרלוונטית, במיוחד כשמדובר במזנון שבתחום בית ספר, ואני דוחה, איפוא, את התביעה. אני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט בסך 2,500 ₪. ניתן היום, כ"ו תמוז תשע"ב, 18 יולי 2012, בהעדר הצדדים. ארנונהדיני חינוךבית ספר