תהליך גירושין מכוער 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) מיום 10.1.2011. בפסק-דין זה, הורשע המערער בעבירות של איומים ותקיפת בת-זוג - עבירות לפי סעיפים 192 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הערעור שלפנינו מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין - גזר-דין שקבע עונש מאסר בפועל של 60 ימים; מאסר על-תנאי לתקופה של 7 חודשים למשך 3 שנים; קנס של 100 ש"ח או מאסר של 10 ימים תחתיו, וכן פיצוי למתלוננת בסך 2,000 ש"ח. הערעור על גזר הדין מכוון נגד רכיב המאסר בפועל בלבד.   2. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען, כי ביום 5.9.2008, סמוך לשעה 20:30, תקף המערער את אשתו דאז בדירתם המשותפת בירושלים, בכך ש"נכנס לחדרה, משך בידה והפילה מהמיטה שלא כדין ובלא הסכמתה ואיים עליה באומרו 'הפעם אני לא ירביץ לך, אני ארצח אותך' בכוונה להפחידה". עוד נטען בכתב האישום, כי "המתלוננת נמלטה בוכיה ובפיג'מה לתחנת המשטרה".   3. בית-משפט קמא, כאמור, מצא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לפניו באו עדויות המתלוננת וכן העיד המערער עצמו, כמו גם שני עדי הגנה שהם דודו של המערער ואשת הדוד, שהעידו לעניין טענת אליבי שהעלה המערער. בית המשפט מצא את גרסתה של המתלוננת מהימנה. בית המשפט פירט בהכרעת הדין את דבריה של המתלוננת במהלך עדותה, לעניין האיומים של המערער שקדמו גם לאירוע שבכתב האישום, וכן את פרטי האירוע עצמו, על תחושותיה הקשות והפחד בו הייתה שרויה המתלוננת במהלכו ובסמוך לאחר מכן. בית המשפט ציין, כי הוא התרשם מן האופן בו העידה המתלוננת וממכלול התאורים המצטברים של התנהגות המערער שתיארה, מהם עלה כי המתלוננת הייתה "שרויה באווירת מתח ואיומי התנכלות חוזרים, שאין ספק שהשפיעו על חייה והתנהלותה והיא חשה פחד ואיומים" (עמ' 8 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וציין, כי "עדות המתלוננת ותגובתה הספונטנית והאותנטית, המעידה על סערת הנפש, נתמכת גם בהערת גובה ההודעה ומעידה כי המתלוננת חשה פחד אמיתי ומשמעותי, במהלכו הייתה בבכי במשך זמן רב, עוד לפני שנגבתה ההודעה וגם במהלך גבייתה" (עמ' 9-8 להכרעת הדין).   4. מנגד, מצא בית-משפט קמא, כי עדותו של המערער עצמו הייתה "בעייתית, מגלה סתירות שונות בין גרסתו במשטרה, ומלמדת על גרסה כבושה" (פסקה 18 להכרעת הדין). בהתייחס לעדותו של המערער האמורה, ציין בית המשפט, כי המערער טען אמנם כי לא היה בבית משעות הצהריים ועד הלילה, אלא כי היה אצל דודו. אולם, הוא לא העלה טענת אליבי זו במסגרת חקירתו במשטרה. מעבר לכך, ציין בית-משפט קמא, כי המערער אישר חלקים מעדותה של המתלוננת עצמה, ובכלל זה שהוציא חפצים מחדרה והעבירם לחדר הסמוך, תוך שהוא אינו טוען כאמור את טענת האליבי ואף לא טוען כי לא היה בבית, והכל במסגרת הודעתו בחקירה. בית המשפט הדגיש, כי לא מתקבל על הדעת "שהנאשם לא היה מוסר מיד במשטרה כי לא היה כלל בבית משעה 12:00 ועד השעה 22:00" (עמ' 7 להכרעת הדין). בית-משפט קמא הוסיף וציין, בנוגע לעדותו של המערער עצמו, כי אף המערער אישר כי שבועיים קודם לאירוע שבכתב האישום, פרץ חלון בבית והוציא את כל הדלתות מהמקום. התנהלות זו, קבע בית המשפט, "מלמדת על התנהגות לקויה בבית, כמי שעושה דין לעצמו בלא להתחשב במתלוננת, כשברור לו שבכך הוא פוגע במתלוננת, מציק לה, מעיק עליה את החיים ומדובר בהתנהגות נקמנית" (עמ' 7 להכרעת הדין). 5. בית המשפט ציין, כי אמנם מטעם המערער העידו שני עדי הגנה על טענת האליבי, ולפיהם שהה בעת הרלבנטית בבית דודו. אולם, ציין בית-משפט קמא, עניין זה כאמור לא עלה בהזדמנות הראשונה בחקירה, ומעבר לכך - אין המדובר בטענת אליבי המכסה בהכרח את מלוא פרק הזמן שעליו העידה המתלוננת, כאשר יתכן שהיה בבית לפחות חלק מן הזמן. מעבר לכך, ציין בית-משפט קמא, כי הוכחת האליבי של המערער - בעייתית, שכן הימנעות דודו ואשת הדוד מליצור כל קשר עם המערער, שעזר להם, לפי הנטען, באותו יום, למרות שידעו על מעצרו למחרת, "מעלה תמיהות של ממש, שכן לא מתקבל על הדעת שלמרות שהנאשם [המערער] עזר לדוד במשך שעות כה רבות משעות הצהריים ועד הערב, להחליף את מערכת ההסקה בביתו ואף נשאר עמם לארוחת ערב, אף אחד מהם לא טרח אפילו להתקשר אליו כדי לברר מה אירע לו..." (פסקה 21 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וציין, בכל הקשור בעדות הדוד ואשתו, כי קשה לקבל את הטענה, לפיה המערער שהה בביתם וקיבל שיחת טלפון בשעה 21:30 בדיוק, וזאת כאשר הדוד ואשתו העידו לאחר למעלה משנה וחצי ולא ברור כיצד הם זכרו במדויק את שעת שיחת הטלפון. בית המשפט הוסיף עוד, כי יתכן אף שהמערער עזב את בית הדודים בשעה מוקדמת יותר, ביצע את העבירות המיוחסות לו, עזב את הבית וחזר רק לאחר מכן.   6. בסיכום הכרעת הדין ציין בית המשפט, כי לאחר שהתרשם מכל העדויות, השתכנע כי "עדות האשה הייתה עדות אמינה ביותר, שתיארה באופן מוחשי את עבירת האיומים בה היא חיה במשך זמן ממושך .... עדותה עשתה עלי רושם אמין כי האירוע התרחש, הוא נתמך בהימלטותה יחפה בפיג'מה מהבית ובבכיה בעת שנגבתה הודעתה במשטרה, בעוד עדות הנאשם [המערער], לרבות הימנעותו מהעלאת טענת האליבי, אינה אמינה בעיני ואינני מאמינה לו" (פסקה 24 להכרעת הדין).   7. בערעור שלפנינו ביקש ב"כ המערער, כי נתערב בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא ונורה על זיכויו. הודגש בערעור, כי כל הכרעת הדין מבוססת על עדות יחידה שבאה על רקע של מערכת גירושין שלבשה "פנים מכוערות" (סעיף 2 לערעור). ב"כ המערער הוסיף וציין, כי בית-משפט קמא קבע ממצאים ואף הסתמך על ממצאים אלו, ממצאים הקשורים לאירועים קודמים לאלו שבכתב האישום והנוגעים לטענות שהעלתה המתלוננת בעדותה, בכל הנוגע להתנהגות אלימה ואיומים של המערער. אולם, כך נטען, אין המדובר באירועים שהיו חלק מכתב האישום, ולמערער לא ניתנה הזדמנות להתגונן מפניהם. אין המדובר גם בעדות שיטה ומעשים דומים. בנוסף נטען, כי המערער הוכיח כדבעי את טענת האליבי אותה טען. אשר למועד העלאת הטענה, ציין ב"כ המערער, כי העובדה שאין תיעוד להעלאת הטענה בשלבי החקירה, הנה מחדל חקירתי שאין לזקוף אותו לחובת המערער. מעבר לכך, לא הייתה כל הצדקה שלא ליתן אמון בעדות דודו של המערער ואשת הדוד, שהעידו שניהם כי המערער שהה בביתם לאורך מרבית שעות היום במועד הרלבנטי, כשהוא מסייע לדוד לפרק תנור ישן ואף נשאר לאחר מכן לארוחת ערב. העדים העידו, שהוא עזב את הבית רק בשעה מאוחרת לאירוע שבכתב האישום. זאת ועוד, נטען כי בית-משפט קמא העלה אפשרות ליישב בין טענת האליבי הנטענת לבין האמור בכתב האישום, באופן שלא עלה מטענות מי מן הצדדים, והמדובר לפיכך ב"תסריט חלופי", שאין לקבלו, אלא שיש דווקא להסיק ממנו קיומו של ספק סביר באשמת המערער, עד כדי זיכויו.   8. לאחר ששמענו בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים ועיינו במכלול החומר שלפנינו, לא מצאנו מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא ובהכרעת הדין בעניינו של המערער. להווי ידוע, כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת, לאחר שנשמעו לפניה עדים באופן בלתי אמצעי ונקבעו ממצאי מהימנות לגבי עדים אלה. לא מצאנו כי נסיבות המקרה מצדיקות התערבות כאמור. בית-משפט קמא מצא את עדות המתלוננת כמהימנה, לא רק בגלל אופן מסירת העדות ואותות האמת שניכרו בה, אלא גם בשל תימוכין שנמצאו לדבריה של המתלוננת דווקא בגרסת המערער עצמו. בה בעת, בית-משפט קמא קבע כי עדות המערער עצמו אינה מהימנה בעיניו והיא רצופה סתירות. בממצאי מהימנות אלו, לא מצאנו עילה להתערבותנו.   9. לא מצאנו גם לקבל את טענות ב"כ המערער בעניין טענת האליבי. כעולה מן החומר המצוי לפנינו, אכן טענת האליבי לא נטענה בשלב מוקדם ואין לראות בעניין זה מחדל חקירתי אלא נסיבות בהן המערער עצמו, בעת שנחקר, אכן לא מצא מקום למסור - בהזדמנות הראשונה - כי במועד הרלבנטי לאישום המיוחס לו, שהה בבית דודו. המדובר על-כן, כפי שקבע בית-משפט קמא, בטענה כבושה, על כל המשתמע מכך. מעבר לכך, לא מצאנו מקום לקבל את טענת ב"כ המערער, לפיה לא הייתה עילה שלא לקבל את עדויות הדוד ואשתו בנדון. לבד מן העובדה שהמדובר בקרובי משפחתו של המערער, הרי שעדויות אלה, בפני עצמן, העלו קושי. כך, למשל, דודו של המערער העיד, כי אין הוא זוכר את התאריך בו היה מדובר (עמ' 17 לפרוטוקול), אולם זכר כי המערער קיבל שיחת טלפון לאחר השעה 21:15 (עמ' 16 לפרוטוקול). משנשאל, מדוע לא התעניין במעצרו של המערער, אף שנודע לו עליו, השיב: "הייתי עסוק בדברים אחרים ... במוצאי שבת היו לי אורחים ... למחרת כבר עבר היום, יום גורר יום, ושכחתי" (עמ' 17 לפרוטוקול). גם עדותה של אשת דודו של המערער, שגם היא הובאה כעדת הגנה לטענת האליבי, מעוררת קושי דומה. אף עדה זו לא זכרה את תאריך האירוע (עמ' 19 לפרוטוקול), אולם יכלה להעיד במדויק כי המערער קיבל שיחת טלפון "בסביבות 21:15 בערך 21:30, 21:45" (עמ' 18 לפרוטוקול). אכן, על רקע הבעייתיות העולה מעדויות אלה, כמו גם גרסתו הכבושה של המערער עצמו ואי-האמון שניתן בעדותו והאמון שניתן בעדות המתלוננת, לא מצאנו כי קיימת עילה להתערבות במסקנת בית-משפט קמא, לפיה טענת האליבי לא הוכחה.   10. עוד נציין, כי לא מצאנו לקבל את טענות המערער, לפיהן התבססה הרשעתו של המערער על ראיות בלתי קבילות הנוגעות לאירועים אחרים שאינם בכתב האישום, כמו גם הטענות לפיהן התעלם בית-משפט קמא מן האופי הבעייתי של סכסוך הגירושין דנן. אכן, המתלוננת במהלך עדותה פירטה היבטים נוספים של מכלול היחסים הבעייתי ואף האלים שהיה בין המערער לבינה. אלא שהמדובר בעיקר בדברים שנאמרו במסגרת חקירתה הנגדית של המתלוננת על-ידי ב"כ המערער. במסגרת חקירה נגדית זו, אף עומתה המתלוננת עם אירועים ותלונות הדדיות במהלך הליך הגירושין, ובכלל זה טענות שהיו כלפי התנהלותה שלה (עמ' 6 ו-7 לפרוטוקול). בית-משפט קמא לא התבסס על אמירות אלה כראיה להרשעת המערער עצמו. הוא ציין במפורש, בהתייחס לעניינים אלה, כי "אין בכך בלבד כדי להוכיח את מעשה התקיפה והאיום של הנאשם [המערער] באשר למשיכתו אותה מהמיטה, הפלתה לריצפה ואיום הרצח על חייה" (עמ' 7 להכרעת הדין). בית-משפט קמא ציין על-כן, כי אמירות אלה של המתלוננת, שאושרו בחלקן גם בעדותו של המערער עצמו, תומכות בגרסת המאשימה ובעדות המתלוננת, כי המערער התנכל לה, ויש בהן כדי להסביר את הפחד שהמתלוננת הייתה שרויה בו. אין מדובר אפוא בהרשעת המערער על יסוד ממצאים בלתי קבילים אלא במתן אמון בעדות המתלוננת, על יסוד מכלול החומר הראייתי שבא לפני בית המשפט קמא. אשר לסכסוך הגירושין שבין המתלוננת לבין המערער, הרי שהמדובר באירוע שאירע, למרבה הצער, במסגרת סכסוך זה והמהווה ביטוי אלים של הסכסוך, באופן שלא ניתן לנתקו מן הרקע שקדם לו, ולו במובן זה, שאין מקום לקבוע כי עדותה של המתלוננת מאבדת ממהימנותה רק בשל העובדה כי מדובר בסכסוך גירושין "מכוער" (כפי שטען ב"כ המערער).   11. הנה כי כן, מסקנתנו היא כי הרשעת המערער - בדין יסודה, ואין עילה להתערבות במסקנת בית-משפט קמא בעניין זה.   12. מכאן לערעור על העונש שכוון לרכיב המאסר בפועל בן 60 הימים שנגזר על המערער. בית משפט קמא פירט בגזר דינו את השיקולים הרלבנטיים לעניין ובכלל זה עברו הפלילי של המערער, חומרת האירוע ונסיבותיו האישיות של המערער. לאחר פירוט זה, ואיזון בין השיקולים השונים, נגזר כאמור על המערער עונש מאסר בפועל בן 60 ימים (וכן מאסר על תנאי, קנס ופיצוי כספי שאינם בגדרי הערעור שלפנינו). 13. שותפים אנו למסקנתו של בית משפט קמא לפיה המדובר במעשה חמור שלא ניתן להקל בו ראש. הוא מבטא אלימות פיזית ומילולית ואף זלזול בגופו וכבודו של האחר. אלא שמסקנתנו בכל הקשור ברכיב המאסר בפועל שונה. למערער אמנם עבר פלילי לא מבוטל הכולל עבירות אלימות, אולם העבירה האחרונה בה הורשע - בוצעה בשנת 1999. המערער לא ישב מעולם מאחורי סורג ובריח. תקופת המאסר שנגזרה עליו היא תקופה קצרה יחסית. זה מאסרו הראשון. מאז האירוע מושא כתב האישום בהליך זה, חלפו כמעט שלוש שנים. האירוע מושא כתב האישום היה כמתואר חלק מסכסוך גירושין בין בני הזוג. אולם ביני לביני המערער והמתלוננת התגרשו ואין ביניהם קשר. יצויין עוד כי המערער בן 54 ואב לשלושה ילדים. כעולה גם מן הנטען לפנינו, המערער תומך בבנו הנזקק לשיקום. על רקע זה ומכלול הנסיבות שלפנינו, ולאחר שהממונה על עבודות השירות מצא את המערער מתאים לעבודות שירות, מצאנו מקום להקל עם המערער ולהמיר את המאסר בפועל בעבודות שירות למשך שישים יום. יתר חלקי גזר הדין - יוותרו על כנם. 14. התוצאה היא אפוא, כי הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על העונש (רכיב המאסר בפועל) מתקבל. המערער יתייצב לריצוי עונשו במשרדי הממונה על עבודות השירות במפקדת מחוז דרום, יחידת עבודות שירות בבאר-שבע, וזאת ביום 20.9.2011 בשעה 08:00 (טל' 08-6290616). גירושין