להלן פסק דין בתביעת רשלנות בטיפולי שיניים: פסק-דין 1. התובע, יליד 1943, שטופל בזמנים הרלוונטיים אצל הנתבעת 1 על ידי הנתבע 2, מבקש לחייב הנתבעים לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה משורה של מעשים ומחדלים שלהם ושל מי מהם, הנוגעים, כפי טענתו, בין היתר, להפרת חוזה, התרשלות מקצועית, פגיעה בכללי האתיקה הרפואית ו"גם האנושית", וזאת במהלך טיפולים לשיקום הפה שקיבל אצל הנתבעים, בעטיים נגרמו לו נזקים קשים מהם הוא סובל סבל רב. התביעה הוגשה תחת 2 ראשי עילות נזיקיות - תקיפה והתרשלות. 2. הנתבעת 1 היא חברה בע"מ העוסקת, בין היתר, במתן שירותי רפואת שיניים, שהעסיקה את הנתבע 2, הוא רופא השיניים שטיפל בתובע. התביעה כנגד נתבעת 1 היא בגין אחריותה הישירה ו/או השילוחית כמעבידתו או כמעסיקתו של הנתבע 2. טענות התובע 3. התובע טוען כי במהלך חודש 12/2001 פנה אל הנתבעת 1 על מנת לקבל טיפול שיקום פה, וביום 7/12/01 אחר שנבדק על ידי הנתבע 2 - קיבל תוכנית טיפול והצעת מחיר מפורטת (להלן: "התוכנית הראשונה"), שאחר הנחה נקבעה עלות הטיפול לסך של 38,600 ₪ מחולק ל - 36 תשלומים שווים. כבר עתה יאמר כי אין מחלוקת כי התובע פרע כל התשלומים בהם התחייב על פי התוכנית הראשונה. התובע החל בקבלת הטיפול ב 2/02 וסיים אותו ב 5/7/04, ועל פי המצויין בגליון המעקב שנעשה על ידי הנתבעת 1 הסתיים הטיפול - "...עקב חוב שישנו ואינו נסגר על ידי הפציינט". 4. התובע טוען כי במהלך הטיפולים שקיבל סבל מכאבים, נפיחויות, דלקות חוזרות, שגרמו גם לדחיית הטיפול בו, כי במהלך הטיפול נפלו הכתרים שנועדו לשתלים מספר פעמים והודבקו על ידי הנתבע 2 שוב ושוב, מתוך ה"הסבר" כי הדבר קורה אצל כולם, ועוד הוא מציין כי באחת מן הפעמים אף נפלו הכתרים תוך כדי שינה - והוא בלעם. 5. התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר שלמה ברק, שמצא כי קיבל טיפול רפואי לקוי ביותר, ועוד כי גם לא בוצעה בו אפילו תוכנית הטיפולים שצויינה לעיל כתוכנית הראשונה. המומחה מציין בחוות דעתו הליקויים השונים שמצא בטיפול שניתן לתובע, והם, בין היתר: א. על גבי שתלים 26 - 25 בוצעו שני מבנים קצרים ביותר שאינם יכולים לאחוז בצורה תקינה את שלושת הכתרים - וזו גם הסיבה לנפילות החוזרות של הכתרים. ב. שתלים 32,42 הוחדרו בעמדה לינגואלית. הגשר 32 XX 42 בוצע בצורה לקויה כך שלא ניתן לעשות בו שימוש - למשל חיתוך מזון. ג. בעניין שתלים 45 - 47 - אלה הוחדרו כשהם קצרים ביותר ומאוד צפופים. המומחה מוסיף כי מניסיונו הקליני פרוגנוזת שתלים קצרים אינה טובה ולא ברור כמה זמן יוכלו אלה לתמוך בכתרים. 6. ד"ר ברק הוסיף גבי הפסקת הטיפולים בתובע כי שלב הפסקתם גרם לנזק רפואי קשה, כי נמנע מהתובע לאכול מזון באופן ראוי ויש בו לגרום לכאבים ונפיחויות בחניכיים ובשיניים, כתוצאה מכך עליו לקבל תרופות מרובות לשיכוך כאב וכן לקבל תרופות אנטיביוטיות לסירוגין. ד"ר ברק קבע כי על הנתבעים היה לסיים הטיפולים בתובע, למנוע ממנו הסבל והכאב הקשים, להדביק כתרים על גבי השתלים החשופים בפה, לסיים התפקוד הרפואי ובהמשך לפתור הבעיות הכספיות, והעריך את עלות הטיפול לו ייזקק התובע, גם כתוצאת הטיפול הרשלני שנעשה בו, וגם כתוצאה מהפסקת הטיפול - בסך של כ- 28,000 ₪ (נכון למועד מתן חוות הדעת). 7. התובע מבקש, אם כן, לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפסקת הטיפול, גם עקב הטיפול הלקוי. הוא טוען, כאמור לעיל, להפרת החוזה שנעשה בינו לבין הנתבעת 1, להתרשלות הנתבעים, לפגיעה בכללי האתיקה הרפואית, כי נעשתה בו תקיפה, בגינה הוא מבקש כי יפסקו לו פיצויים עונשיים, ובסה"כ הוא מבקש לפצותו סך של 366,059 ₪ (כך בסיכומי טענותיו) בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ, הוצאות משפט לרבות הוצאות בשיעור חריג, כשיש בסכומים הללו, לטענתו, לגלם את נזקיו בגין החזר הסכומים ששולמו עבור הטיפול, עלות הטיפול הנוסף לו יידרש, עזרת הזולת לעבר ועתיד בגין טיפולים נוספים שיידרש להם, כאב וסבל, פיצוי עבור פגיעה באוטונומיה ופיצויים עונשיים. טענות הנתבעים 8. הנתבעים הכחישו טענות התובע וטענו כי עוד בטרם החלו הטיפולים בו, הובהר לו כי יתכנו שינויים בתוכנית הראשונה שהוצעה לפי המצב הרפואי המשתנה. לטענתם עת התעורר הצורך בטיפולים נוספים, קיבל התובע הסבר מרופא כירורג גבי הצורך בטיפול, ומבעלת הנתבעת 1 גבי התוספת הדרושה לתשלום שסוכם, והסכמת התובע לטיפולים הנוספים ניתנה אחר שנמסר לו המידע הסביר והמקובל. 9. הנתבעים, כאמור לעיל, אינם מכחישים כי התובע שילם את מלוא התשלום שנדרש ממנו בגין התוכנית הראשונה. 10. הנתבעים נתנו חוות דעת מטעמם, של פרופ' צבי שוורץ, בה ציין כי הטיפול בתובע נעשה בצורה מסודרת ומאורגנת, והיה טוב ונאות. פרופ' שוורץ ציין כי תופעה של גשר המשתחרר בשלב ההדבקה הזמנית ידועה ואינה מעידה על כשלון בביצוע, ועוד מצא כי תלונות התובע על חוסר יכולת לאכול, על רגישות לקור - אינן נובעות מעצם הטיפול אלא מהצורך לסיים הטיפול כפי שתוכנן. פרופ' שוורץ קובע כי להערכתו יפתור סיום תוכנית הטיפול, גם כיום, את כל תלונות התובע ויאפשר לו תפקוד טוב. 11. לציין כבר מקום זה, כי טענות הנתבעים, כפי שתומצתו בסיכומי טענותיהם, מסתמכות בעיקר על הפן החוזי שביחסים שבין בעלי הדין, כשטענתם העיקרית היא כי התובע הוא זה שבחר שלא לשלם עבור הטיפולים שקיבל ובכך אילץ אותם להפסיק הטיפולים שניתנו לו. הנתבעים מבקשים כי בית המשפט יקבע כי היו זכאים להפסיק הטיפול, גם בשלב בו הופסק, ובמפורש טענו, בסעיף 64 לסיכומי טענותיהם, כי: - "אין מקום להטיל אחריות כלשהי על הנתבעים בגין מצבו של התובע, שכן התנהגותו היא אשר הובילה את הנתבעים להפסקת ההתקשרות איתו וזאת בכדי להימנע מהפסדים נוספים שכבר נגרמו להם עקב התנהגותו של התובע..." 12. מתוך עמדות ב"כ בעלי הדין שהתנגדו להליך גישור, גם למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש - נקבע התיק להוכחות, ובפניי העידו - התובע והמומחה מטעמו, מנהלי הנתבעת 1, הנתבע 2, ד"ר גל, והמומחה מטעם הנתבעים. דיון 13. ראשית דבר, והדברים עוד יובהרו יותר להלן, אומר כבר עתה, כי למעשה מתמקד הדיון בתביעה כאן בזכותו של התובע לקבל הטיפול הרפואי שהיה דרוש לו, אותו ביקש לקבל אצל הנתבעים - אל מול עניינם של הנתבעים, ובמיוחד עניינה של הנתבעת 1, ברווח הכלכלי שהיה טמון לה בעיסקה שעשתה עם התובע. דהיינו - הצורך והדרישה לקבל ריפוי - אל מול השיקול העיסקי כלכלי של הנתבעת 1, ובעצם הצגת השאלה, כפי שהוצגה, אני מבקשת להעלות, וכבר כמבוא, את חוסר שביעות הרצון, בלשון המעטה, מהתנהלותם של הנתבעים אל מול התובע כפי שנתגלתה - והדברים, כאמור לעיל, יובהרו להלן. עתה כבר אומר, כפי שניתן היה להבין, כי דרך פעולת הנתבעים נמצאה בעיניי בלתי ראויה לחלוטין, וכי התובע נמצא על ידי, אכן ראוי, לחלק הפיצוי לו הוא טוען. בפסק הדין אדון ב - 3 ראשי הטענות שעלו, דהיינו טענת ה"תקיפה", טענת ההתרשלות בטיפול והטענה לפגיעה באוטונומיה. עילת ה"תקיפה" 14. את טענת התובע גבי "התקיפה" שנעשתה בו, כביכול, ובכל הנוגע לעילה זו - אני מוצאת לדחות. בניסיון התובע להכביר כאן - הוא נמצא דווקא ממעיט, שהרי בניגוד לטענותיו, הנה עלה בעדותו בבית המשפט, בעת חקירתו הנגדית, כי ידע אודות תכנית הטיפולים הנוספת שהוצעה לו, גם את עלותה, וגם נעשתה לו הנחה, ומתוך שמגמת הפסיקה היא דווקא לצמצם השימוש בעוולת התקיפה בתובענות מסוג אלה רק למקרים חריגים, בהם מבורר כי למטופל כלל לא נמסר מידע אודות סוג הטיפול הצפוי לו, או כאשר לא נמסר לו על תוצאה בלתי נמנעת של אותו טיפול, או כי מדובר בטיפול שונה באופן מהותי מזה שנמסר לו לגביו, ולפי שנפסק, לא אחת, כי המקרים הרגילים של העדר הסכמה מדעת - ידונו על פי עוולת הרשלנות (ראה למשל בע"א 2781/93, מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99 (3) בעמוד 547, ובע"א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו (4) 746, בעמוד 758 ואילך). מתוך מה שהוברר בעניינו של התובע אינני סבורה כי מדובר כאן במקרה הקיצוני בו אכן יש לעשות שימוש בעוולת התקיפה. וראה עוד כאן, למשל, בע"א (ת"א) 3913/04, מ"נ נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, מיום 26/3/07 - "אין חולק שרופא חייב לקבל את הסכמת המטופל לטיפול, כשהרופא נדרש למסור למטופל מידע רפואי בדבר הסיכונים והסיכויים של הטיפול. המטופל זכאי שלא יינתן לו טיפול רפואי ללא הסכמתו מדעת, כלומר, לאחר קבלת המידע הרפואי הדרוש מן הרופא (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו(4) 746, 754-755 (2002)). המגמה הרווחת בהלכה הפסוקה היא לשימוש מושכל בעוולת התקיפה. קיומה של עוולה זו יוכר כאשר לחולה לא נמסר מידע על סוג הטיפול הצפוי לו כלל, או כאשר לא נמסר לו על התוצאה הבלתי נמנעת של אותו טיפול, או כאשר הטיפול שניתן בפועל שונה באופן מהותי מהטיפול שנמסר לחולה אודותיו (ע"א 2781/93 עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, תק-על 99 (3) 574, 578 (1993)). לא זה המצב בענייננו..." וראה עוד במאמרה המקיף וממצה של ד"ר נילי קרקו - אייל, דוקטרינת "ההסכמה מדעת" - עילת התביעה הראויה מקום בו הופרה זכות המטופל לאוטונומיה, הפרקליט, כרך מט(1), דצמבר 2006, בעמ' 181. וכך יש לפסוק בעניינו של התובע כאן. 15. בתצהיר העדות שנתן התובע העיד כי ביום 2/5/04 זומן למרפאת הנתבעת 1 להמשך טיפול, אך הופתע לשמוע ממנהלי הנתבעת 1, כי לא ניתן להדביק הכתרים, לצורך הדבקתם הוזמן, מאחר והוא חייב סכום כסף עבור תוספת לתוכנית הראשונה שנעשתה בו, כשהוא מעיד תחילה כי מעולם לא ידע על שינויים ותוספות לתוכנית הראשונה, וגם לא "חתם" על שום טיפול נוסף - אלא שבחקירתו הנגדית הוברר כי אין הוא מדייק ולאי הדיוקים הללו - משמעות בתוצאה. כך הוברר בחקירה הנגדית כי ביום 7/5/04 הגיע התובע לקבלת הכתרים, נדחה עקב ציון חוב כספי, והוא מציין כאן לראשונה כי: "גבי (מנהל נתבעת 1) הקפיץ אותי כשהוא אמר לי שצריך להוסיף 20,000 ₪ וביקשתי שיעדכן אותי והרי אני מוכן לשלם אבל למה לא עידכנו אותי ואני צריך לדעת את תוכנית הטיפולים" (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 20). כשנשאל ע"י ביהמ"ש מדוע לא ציין כך עד שלב זה, השיב התובע: "אני משיב שאני חושב שסיפרתי את זה לעו"ד שלי ויכול להיות שפספסתי את זה" (עמוד 13 לפרוטוקול שורה 29). ועוד הוסיף, כי כחודשים לפני "הפיצוץ" (כפי דבריו בעמ' 14 לפרוטוקול שורה 2) - שמע על כך לראשונה, ולאחר מכן המשיך וקיבל טיפולים, אך מעט, מאחר ואלה כמעט הסתיימו (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 3). והנה מדבריו הוא בורר לנו כי אכן ידע על תכנית הטיפול הנוספת הנדרשת וגם את עלותה, ומכאן אני דוחה טענתו ככל שהיא נוגעת לעילת התקיפה. 16. יחד עם זאת, וכפי שייאמר להלן, מצאתי כי במסגרת עוולת הרשלנות הנטענת, זכאי התובע לפיצוי בשל הטיפול הלקוי שניתן לו, ומתוך הפגיעה שנעשתה בחופש רצונו, מתוך הפרת זכותו לאוטונומיה, שעיקריה יובהרו, ומשנקבע, לא אחת, כי פיצוי כאן ייפסק בשל הפגיעה בזכותו היסודית של אדם לכבוד ולאוטונומיה, אפילו אם אין לה ביטוי פיזי, מה שבענייננו קיים, כך שעצם הפגיעה, ללא צורך בהוכחת נזק נוסף, מגבש ראש נזק נפרד, וכך נקבע כי את הפיצוי בשל הפגיעה באוטונומיה ניתן לבסס גם בגין הפרת חוזה על פי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1971, כשהפיצוי החוזי כאן דומה במהותו לפיצוי המהותי, משנפסק כי: "קיים קשר חוזי בין החולה לבין הרופא שמעניק לו טיפול והמוסד שבמסגרתו ניתן טיפול כזה. חוזה זה כולל תנאי מכללא, שלפיו הטיפול שינתן לחולה יעמוד באמות המידה של נאמנות וסבירות..." והדברים יפורטו להלן. הטיפול הרפואי 17. את טענת התובע גבי הטיפול הרשלני, הלקוי, הבלתי מקצועי שניתן לו, בכל הנוגע לתכנית הראשונה - אני מוצאת לקבל, לפי חוות דעתו של ד"ר ברק, שלא רק שלא נסתרה, אלא שקיבלה חיזוק ע"י המומחה שמטעם הנתבעים, פרופ' שוורץ, שאישר האמור בה, אחר שהעיד, כפי הגינותו, כי הוא מסכים למסקנותיו של ד"ר ברק - "העובדות הן עובדות אין שום בעיה" - כך באשר לטיפולים שלא נעשו על פי התוכנית הראשונה, גם כאשר הסכים למעשה כי הטיפול כפי שבוצע עלול היה לגרום לדלקות מקומיות, ואף כי טען ראשית כי יש מקום להבדיל בין הטיפול שבוצע לבין זה שעדיין צריך ביצוע, כי הליקויים עשויים להיות מתוקנים עם סיום טיפול, הרי הסכים כי רוב תלונות התובע ולהן יש בסיס - הן באשר לאזור הקדמי של שיניו, כי אכן קשה לתובע לדבר, הוא מסתיר את פיו בידו, יש בו רגישות לחום ולקור, השיניים ניידות, וכל אלה, כאמור, באזור הקדמי שתוכנן לעתיד לבוא לביצוע שתלים, כששן אחת אבדה במהלך הטיפול, שהופסק לא לקראת סיומו, אלא רחוק ממנו (עמוד 14 עד 18 לפרוטוקול המוקלט מיום 27.11.06). במאמר מוסגר (ולמעשה כלל לא מוסגר), אומר כי שלב זה, בעדותו של פרופ' שוורץ, התערבה באת כוח הנתבעים ואישרה: "אנחנו יודעים כי הטיפול לא הסתיים, אנחנו לא מתכחשים לזה". פרופ' שוורץ לא רק שהסכים כי הטיפול שניתן לתובע היה לקוי ובלתי תקין, כי נגרמו לו כתוצאתו נזקים, הרי שברחל בתך הקטנה, לא הסכים לשיטת הנתבעים כי ניתן היה להפסיק הטיפול הרפואי בשל חוב כספי. הדברים יובהרו עוד להלן, ורק אומר, שלב זה, כי רק מתוך אמירתו זו של המומחה, עליו ביקשו הנתבעים לסמוך, מן הראוי היה שלא לסיים ההתדיינות בפסק דין, אלא שהנתבעים ביקשו ללכת בשיטתם, ומכאן הצורך להכריע. 18. סעיף 5 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"), קובע כי: "מטופל זכאי לטיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש". למשמעות סיפא הוראת החוק עוד אחזור להלן, עת תיבחן התנהלות הנתבעים כלפי התובע. שלב זה, ובהמשך לאמור לעיל, ייאמר כי על מנת להוכיח טענה של רשלנות רפואית על התובע ל"עבור" 5 שלבים, והם - הוכחת קיום חובה כלפיו, הוכחה כי החובה הופרה, כי נגרם לו נזק עקב ההפרה, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם בעטייה, ועוד יש לקבוע את היקף הנזק. כך נקבע, ואין צורך לחזור שוב, כי חובת הזהירות מתחלקת לשניים, חובת הזהירות המושגית - גביה מוסכם כי היא קיימת תמיד ביחסים שבין רופא וחולה, וחובת הזהירות הקונקרטית - במסגרתה יש לבחון אם הפר הרופא את חובת הזהירות המוטלת עליו, אם הייתה בהתנהגותו התרשלות, וכך יש עוד לבחון את שאלת הקשר הסיבתי בין אותה התרשלות לנזק שנגרם. ראה למשל בע"א 552/66, לוי טל נ' קופ"ח, פ"ד כב (2) 480 ובע"א 705/78, רמון נ' מאוטנר, פ"ד לד (1) 550. עלינו לבחון האם הופרה חובת הזהירות בה חייבים היו הנתבע 2 וגם הנתבעת 1 כמעסיקתו, כלפי התובע, כשעל מנת להשיב לשאלה זו הנה יש להידרש לטיפול שניתן, והאם הוברר כי הטיפול היה לא ראוי ובלתי סביר. אמת המידה שנקבעה כאן בהלכה נשענת על מבחן הרופא הסביר, דהיינו נקבע כי החלטות ופעולות הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים, כשהם ברמה המקובלת בנסיבות המקרה, כשבשורה ארוכה של פסקי דין מסתמנת המגמה על פיה הגדרת ה"רופא הסביר", ושאלת ההתרשלות הרפואית - היא שאלה משפטית ולא רפואית גרידא. ההלכות ידועות ואין עוד מקום להכביר ולפרטן כאן, וכאמור לעיל, גם לא יכול להיות חולק כי התובע צלח בהוכחתו את התרשלות הנתבעים בכל הנוגע לטיפול שניתן לו. 19. דומה, מכל מה שהוצג בפניי, כי אין עוד מקום להכביר באשר לדרך התנהלותו של הנתבע 2 בכל הנוגע לריפוי שנתן לתובע, גם באשר לריפוי שניתן לו על ידי אחר במסגרת הנתבעת 1 - הדברים נאמרו, כאמור, במפורש ובבירור בחוות דעתו של ד"ר ברק, וקיבלו חיזוק בחוות הדעת ובחקירתו הנגדית של פרופ' שוורץ. ניתן לקבוע כי אופן הטיפול שנעשה בתובע סטה מהרמה הסבירה והמקובלת, ודוק - אין מדובר כאן בטעות בשיקול דעת, בפעולה על פי פרקטיקה ידועה ונהוגה או לא, גם לא במבחן חכמים שנעשה אחר מעשה - אלא בקביעה הנעשית על פי בדיקת פעולת הרופא בשעת מעשה. לציין מקום זה כי לא התרשמתי במיוחד מעדות הנתבע 2, הוא הרופא המטפל, ולא אוסיף ואפרט - שהרי רוח הדברים עולה מתוך העדות, כך גם באשר לטיפול הרפואי, גם באשר להתנהלות אל מול התובע. 20. אחר עיון ושיקול טענות התובע כאן, המסמוך הרפואי שהוצג, לרבות עיון בגליון הטיפולים ממנו הוברר כי לא נרשם בו מה שדרוש היה להירשם, לא ננקט בו רישום נכון, כך למשל אפילו לא נרשם אורך השתלים שהושתלו, מתוך עיון, כאמור לעיל, בחוות דעת המומחים ובחקירותיהם הנגדיות, ובעיקר אחר עיון ושיקול חוות דעתו של פרופ' שוורץ לרבות חקירתו הנגדית, שסופה, כאמור - דווקא הסכים עם ד"ר ברק באשר לטענות התובע, כשהוא בא כנגד התנהלות הנתבעים - אני מקבלת טענות התובע בכל הנוגע להתרשלותם של הנתבעים בטיפול הרפואי שניתן לו - כך באשר לליקוי שנתגלה בעצם החדרת השתלים, בהחדרת שתלים קצרים שפרוגנוזת הקליטה שלהם נמוכה יותר, באשר לצפיפות השתלים, כשד"ר ברק מציין כי חייב שיהא מרחק של 4 עד 5 מילימטר בין שתל אחד לשני, כי תהיה עצם בריאה בין השתלים על מנת שייקלטו (עמוד 6 לפרוטוקול שורה 9) - מה שלא בוצע בתובע, אחר מה שד"ר ברק מצא, ואת דבריו אני מקבלת, גבי השימוש בדבק זמני כי: - "לא מקובל להמתין עם הדבק הקבוע עד גמר הטיפול בשן ובאותו איזור... ברגע שהדביקו את הכתר עם דבק זמני נותר רק לבדוק תפקוד ואסתטיקה" (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 1). כשהוא מוסיף עוד כי: "כתר מתאים לשן או למבנה על שתל בזכות מגע וחיכוך ולא בזכות דבק, הדבק הוא רק אמצעי להתאמה ואם המבנה הוא קצר ואין מספיק שטח מגע בין הכתר למה שמודבק עליו אז כל דבק לא יעזור וכשיש נפילה זה מעורר נורה אדומה מדוע הכתר נופל" (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 25). עוד יודגש כי ד"ר ברק ציין בעדותו בביהמ"ש כי ע"פ הנחיות משרד הבריאות, וכך גם ראוי (תוספת שלי - ט.ש.) - חובה היא לרשום בגיליון הרפואי את אורך השתלים, וכי בגליון התובע, כאמור לעיל, לא נרשמו האורכים. ד"ר ברק ציין עוד כי בשיניים 46 ו-47 לא הושמה מדבקה כנדרש שתפקידה להעיד על האורכים. כאמור לעיל, הסכים פרופ' שוורץ עם חווה"ד של ד"ר ברק - ומכאן שאין לי, למעשה, כמעט להידרש גבי הטענה בדבר הטיפול הרפואי הלקוי והרשלני שנעשה בתובע, ואת טענותיו כאן בכללותן - יש לקבל. ואם יאמרו כאן הנתבעים כי אם היה מסתיים הטיפול, כפי התוספת לתוכנית הראשונה, הרי שכל הליקויים היו מתוקנים, כי לא ניתן היה אז לדבר במונחים של טיפול רפואי לקוי, כי התובע הוא זה שלמעשה גרם לנזק שבו, מתוך התנהלותו - הנה ייאמר להם כי לא כך הוא, והדברים יפורטו להלן. 21. לא אחת נקבע כי על בית המשפט, בהסתמכו על חוות דעת מומחים, לקבוע מהי הרמה המקצועית הטובה בתחום רפואי מסוים, מהן הפעולות הרפואיות שניתן היה לבצע ושהיה צריך לבצע - אל מול מה שנעשה בפועל: - "האיזון הנערך בין הסיכונים והסיכויים של הטיפולים האפשריים אל מול הטיפול שניתן בפועל, והשוואת רמת הטיפול שניתן בפועל לידוע, לאפשרי ולמקובל ברפואה מלמד לרוב אם ניתן טיפול סביר או שמא ניתן טיפול, שאינו עומד ברמה המקצועית הנדרשת." (ראה בספרם של ד"ר ע. אזר ז"ל וד"ר א. נירנברג., רשלנות רפואית, בעמוד 319). והנה גם מכאן, ואחר, כאמור, שיקול חווה"ד של ד"ר ברק ופרופ' שוורץ ומה שהוברר בחקירותיהם הנגדיות - הרי מתוך שיקול כל המקובץ לעיל, לרבות העדויות והמיסמוך, וטענות בעלי הדין בסיכומי טענותיהם - אני מוצאת כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע היה לקוי ורשלני, ובעטיו נגרמו לו נזקים בגינם זכאי הוא לפיצוי. הסכמה מדעת ופגיעה בזכות לאוטונומיה 22. פן אחר לדיון בעניינו של התובע, והוא כמעט העיקרי לשיטתי, הוא הנובע גם מהוראות סעיף 5 לחוק זכויות החולה הקובע כי מטופל יהא זכאי לטיפול הרפואי הנאות, גם מהרמה המקצועית, גם מהאיכות הרפואית, וגם מבחינת יחסי האנוש, ומשהוברר כי הטיפול בתובע הופסק, כמעט ללא התראה, במהלכו, הרבה טרם סיומו, רק בשל חוב כספי שחב לנתבעת 1, בגינו לא באו בעלי הדין להסדר. הנתבעים לא היססו להפסיק הטיפול הרפואי שהיה דרוש לתובע, אפילו לא לסיים התוכנית הראשונה המקורית לה היה זכאי ובגינה שילם (ולכך גם הסכים פרופ' שוורץ), כאמור לעיל - במהלכו של טיפול, כשהוברר כי הוזמן לטיפול מסויים, ובעת שהגיע לקבלו, הודע לו, בעת שישב על כיסא הטיפולים, כי לא יהא זכאי לקבל המשכו. ולא רק להמשך הטיפול לא היה זכאי התובע על ידי הנתבעים לשיטתם, הנה גם לא ניתן היה לו לקבל את תיקו הרפואי על מנת שיוכל ללכת ולקבל טיפול מקום אחר, או אפילו להתייעץ אודות הטיפול הנוסף שהומלץ לו על ידי הנתבעים - על אף שהתיק הרפואי הוא קניינו, המסמכים הם מסמכיו, והטיפול היה דרוש להינתן לו. הדברים הובררו במהלך חקירותיהם הנגדיות של מנהלי הנת' 1 והנתבע 2, ואין להכביר בהם, משלא היה בידי מי מהם הסבר ראוי שניתן לקבלו. התנהלות הנתבעים כאן רחוקה מלהיות ראויה, ונדמה שניתן לומר כי היא עומדת אף בניגוד לקוד האתי בו מחוייב הנתבע 2, כך גם הנתבעת 1, בבואה לעסוק בעניינים רפואיים, ויכול והיא גם עומדת בניגוד לשבועה בה מתחייבים הרופאים לרפא ולטפל. ודוק - אין עסקינן כאן בבחינת ההלכה העקרונית גבי - "הסכמה לטיפול רפואי", מהי, האם נתנה הסכמה מדעת, אם לא, בנסיבותיו של התובע כאן - אלא בבחינת זכותו הבסיסית, יסודית, של התובע לקבל טיפול רפואי מהנתבעים, גם אם לא השלים תמורת עלותו, לא סיים התשלומים בהם חויב, ומהי חובת הנתבעים כאן - האם לסיים הטיפול הרפואי הדרוש ולקבל תמורתו בדרכי גביה אחרות, ולא באמצעות הסנקציה המרחיקת לכת של הפסקת טיפול באמצע תהליך, ומהי המשמעות שיש ליתן להתנהלות הנתבעים המוצאים להחליט גבי תוכנית טיפולים נוספת, במהלך תוכנית טיפולים שאושרה, גם אם היא דרושה מבחינה רפואית, כשאת עלותה הם קובעים, כשלמטופל למעשה לא נותרת ברירה, לפי שיטתם, אלא להמשיך להיות "שבוי" בידיהם על מנת שיסויים הטיפול בו, ובמחיר בו הם נוקבים, כאילו אין בידיו היכולת להרהר, לערער, להתייעץ עם מי אחר, כשסופו של הליך עולה כי גם את תוכנית הטיפולים הראשונה שהייתה דרושה לביצוע, שמלוא תמורתה נפרע - לא ביצעו, כך גם אם עלה כי נעשה שלב מסויים, מקח וממכר, בין התובע למי מהנתבעת 2 - ונתנה לו "הנחה" בתמורה שנדרשה עבור תוכנית הטיפולים הנוספת. 23. לציין מקום זה סוגיה נוספת שעלתה והיא אי החתמתו של התובע על תוכנית הטיפולים הנוספת, שזו נדרשה, כאמור לעיל, במהלך ביצוע התוכנית הראשונה, אף שהצורך האפשרי בה הוברר לתובע, כבר עם גבוש התוכנית הראשונה, אף שניתן לו הסבר אודות הטיפול הרפואי הנוסף וגם עלותו, כשהתוכנית הראשונה לא מבוצעת עדיין בשלימותה, כשלמעשה מציבים אותו, כאמור לעיל, בפני מצב של "אין ברירה", כשעל התוספת הנדרשת אין מחתימים בטענה התמוהה כי חתימה שכזו לא נדרשת. כך העידו גם מנהלי הנתבעת 1, על פי ידיעתם שמקורה לא הוברר, שהרי העידו על עצה כלשהי שקיבלו ממי ממשרד הבריאות, כך גם לפי עדותו של פרופ' שוורץ, שאינה ניתנת להתקבל, אחר שגם הוא העיד כי התייעץ עם היועצת המשפטית של משרד הבריאות - שהיא מטופלת שלו, בדבר הצורך בהחתמת חולה על תוכנית טיפול, כשהיועצת הזו לא הובאה להעיד ואמירותיה, כביכול, לא הובררו, כשדברי העדים כאן, לרבות אלה של פרופ' שוורץ - מנוגדים להוראות חוק זכויות החולה, לפרקטיקה הדרושה והראויה - מה עוד שהוברר כי בניגוד לטענות מנהלי הנתבעת 1 באשר לאי הצורך בהחתמת מטופל על תוכנית הטיפולים, וכי עצם ישיבתו על כיסא המטופל היא המהווה הסכמתו - הנה כן דאגה הנתבעת 1 להחתים התובע על תוכנית הטיפולים הראשונה, וגם על עלותה - ולא מצאתי הסבר ראוי להתנהלותה וטענותיה כאן. עמדת הנתבעים, הבלתי ראויה לטעמי, מוצתה למעשה בתשובת הנתבעת 1 לב"כ התובע מיום 27.11.04, אחר שדרש לקבל הסכם הטיפול בתובע, בה נתבקש הוא להבהיר בקשתו, להבהיר איזה הסכם דרוש לו, וכפי עמדת הנתבעת 1:- "על פי חוק זכויות החולה, מעצם העובדה שהמתרפא ישב בכיסא הטיפולים ולא הביע התנגדות. הביע את הסכמתו שבשתיקה לקבל את הטיפולים. האם זו כוונתך להסכם הטיפול?" ולמען הבהר כאן, וסבר אוזני הנתבעים, גם המומחה מטעמם, אומר, כפי שנאמר לא אחת, כי גם חוק זכויות החולה הקובע בין היתר, כי הסכמה מדעת אכן יכול שתינתן על דרך ההתנהגות, קובע, בסעיף 14 (ד) כלל מיוחד למצבי חירום - מצב שלא היה כאן - כי הסכמה מדעת לטיפול רפואי במצב חירום רפואי יכול שתינתן בעל פה ומלבד שדבר ההסכמה יתועד בכתב סמוך ככל האפשר לאחר מכן - ואם כך הוא גבי מצב חירום, ודאי כך הוא גבי טיפול אלקטיבי, וודאי לא ניתן לראות בישיבת המטופל על כיסא המטופלים - כהסכמתו לטיפול. 24. מטעם הנתבעים העידה הגב' חנה חחיאשוילי, מנהלת הנתבעת מספר 1, ולשאלת ב"כ התובע, כיצד ללא הכשרה רפואית הייתה מסוגלת היא להסביר למטופל כי יתכנו שינויים בתוכנית הראשונה עקב בעיות פריודנטליות, כפי שמסרה בתצהיר עדותה, ענתה כי: "ברגע שיש תוכנית טיפול שמוצעת לכל מטופל במרפאה אז גם מובהר שם שיש בעיות מסוימות, שהרופא גם מבהיר שבעתיד יכולים להיות שינויים מסוימים, כנראה במצב מסוים של אותו מטופל." ועוד הוסיפה: "זה לא שאני נכנסת בהגדרות רפואיות, אלא זה גם מה שמובן. אני גם מסבירה לפציינט את התוכנית טיפול שלו, ואני בהחלט אומרת לו לפעמים ייתכנו שינויים כאלה ואחרים להנה ולהנה." (עמ' 27 לפרוטוקול שורה 18 ואילך). 25. אין חולק, כאמור לעיל, כי התובע לא הוחתם על תוכנית הטיפולים הנוספת, אין חולק, כאמור לעיל, כי שילם מלוא עלותה של התוכנית הראשונה (אף שלא זכה לקבל ביצועה המושלם), אין חולק, כאמור, כי הטיפול בו הופסק, ממש במהלכו, אחר שבעלי הדין לא הגיעו לעמק השווה באשר לעלות הנוספת שנדרשה. אין גם עוד חולק כי על הרופא לקבל את הסכמת המטופל לביצוע טיפול רפואי בגופו (למעט במקרים חריגים ובמצבי חירום רפואיים, שאינם מענייננו במקרה הנדון). חובה זו והיקפה, מעוגנות כיום, בחוק זכויות החולה, והלכה היא, כי אין די ב"הסכמה פורמלית" לקבלת טיפול רפואי, ועל מנת שהסכמתו של מטופל, תחשב כ"הסכמה מדעת", יש לספק לו מידע הולם על מצבו, מהות הטיפול, הסיכונים הכרוכים בו וטיפולים אלטרנטיביים אפשריים. 26. ושוב - בעניינו של התובע לא ניתן לדבר על "הסכמה מדעת" או העדרה במובנה הקלאסי, שהרי ניתן לומר כי "ידע" אודות הטיפול הנוסף הדרוש, וגם הסכים לו, אלא שלעלותו לא נתן הסכמתו, כשהנתבעים מתחילים בבצוע התוכנית הנוספת, כשאין חולקין כי הטיפול לפי התוכנית הראשונה לא נסתיים, כשעוד אין הסכמה גבי בצוע התוכנית הנוספת, כשהטיפול מופסק שלב מסוים, ודי מוקדם, בשל אי תשלום - ונשאלת השאלה האם באלה יש לראות משום פגיעה באוטונומיה של התובע, בזכותו לקבל מידע ראוי ושלם, בזכותו להסכים לטפול שיעשו בו ולדרך בה יעשה, בזכותו כי הטיפול בו יושלם ובאופן שלא יגרם לו נזק - ובכל אלה חדלו הנתבעים - גם לדעת המומחה מטעמם - אותה אני מאמצת. 27. לציין כי כשנשאלה מנהלת הנתבעת 1 מדוע בחרו הנתבעים בדרך של הפסקת הטיפול ולא בחרו לסיימו, ואחר לתבוע את חובו של התובע, ענתה: - "אנחנו נתנו לו טווח זמן מסוים, והוא בעצמו אחר כך לא שילם ולא בא ולא כלום, זה מה שהיה, אנחנו נתנו לו טווח מסוים." (עמ' 51 לפרוטוקול שורה 1). וברוח זו העידו גם מנהל הנתבעת 1 ואפילו, ובאורח תמוה כמעט, גם ד"ר גל מטעם הנתבעת 1, וראה להלן. ניכר היה בדברי העדים עד כמה דעתם לא הייתה נוחה מתשובותיהם בסוגייה זו, כך מתוך אי לקיחת מי מהם אחריות על קביעת הנוהלים על פיהם פעלו באשר להחתמת מטופל על תוכנית לטיפול, אפילו על חשבון עלותו, וראה, למשל, בעדותה של הגב' חניה חאכיאשווילי, (החל מעמוד 29) - שניסתה להעביר האחריות כאן לרופאים, והם - על הנתבעת 1. במאמר מוסגר ייאמר כאן כי מנהלת הנתבעת 1 התיימרה להעיד בעדותה הראשית בנושאים רפואיים - אלא שהוברר כי כמובן אין היא יכולה לעשות כן, מחמת שאינה בקיאה, אינה ראויה להעיד, וכל שהעידה לא בא מידיעתה האישית אלא מפי מה שנמסר לה. מפי העדה הוברר כי הטיפול בתובע נמשך ונמשך, גם אחר שהיה ידוע כי התובע אינו משלם תמורתו, ולשאלת בית המשפט מדוע לא הופסק, אם לשיטת הנתבעת 1 היא זכאית להפסיק טיפול רפואי מתוך שתשלומו אינו מוסדר, ואחר טיפול אחד, שני או שלישי, ומדוע המתינו כמעט עד השלב האחרון, השיבה העדה כי כך נעשה מאחר והתובע הבטיח ש"הוא כן יבוא וישלם" (עמוד 39 לפרוטוקול המוקלט מיום 27.11.06). עד כמה פרוץ ולא סדור היה הנושא, ניתן היה ללמוד בהמשך עדותה של העדה הנ"ל, שסירבה למעשה להשיב לשאלה מי הורה לנתבע 2 שלא לבצע הטיפול בתובע ולא להשלימו, כשלפי עדותה "אנחנו לא נתנו לו שום הוראה, זה פשוט מאוד...", וכאשר נשאלה האם ד"ר גולדמן החליט להפסיק הטיפול בעצמו, השיבה כי היא עדכנה אותו, ולשיטתה ד"ר גולדמן הבין בכוחות עצמו כי אין עליו להמשיך ולסיים הטיפול בתובע, אחר שהיא יידעה אותו כי התשלום עבור הטיפול לא סודר, כשלשיטתה עוד: - "... אני לא יודעת מה הוא הבין בעצמו... אני אמרתי לו שיש לו יתרת חוב..." בהמשך העיד בעלה של העדה הנ"ל, ובעדותו אכן ניתנו המקור והרקע האמיתיים להפסקת הטיפול, כי: - "אני אישית לא אמרתי לד"ר גולדמן לא למסור. אבל זה החלטה הייתה שלנו ובמרפאה בכלל, אני חושב אף אחד לא צריך למסור עבודה ושום תמורה את הדברים שיש לו ערך. למה הייתי צריך למסור לו?... זאת הייתה החלטה שלנו, של כולנו." (עמוד 64 לפרוטוקול המוקלט מיום 27.11.06). בהמשך השיב העד כי מאחר ולא היה מדובר בטיפול רפואי דחוף או עזרה ראשונה, אלא במסירת כתרים, הרי לא נגרם לתובע שום נזק, וכדבריו: - "זה לא נזק רפואי..." כשהוא מאשר כי הנתבעת 1 מנוהלת, כפי הברור, על בסיס כלכלי, רווחי - כשזו גם תמצית טענות הנתבעים בסיכומי טענותיהם. ועוד העיד, ומתוך חשיבות הסוגיה אביא הדברים מפי אומרם: - "ש: האתיקה שאתה למדת היא שונה, היא אומרת שלרופא שיניים או לטכנאי שיניים מותר לו לנהל עסק על רקע כלכלי ולעזוב את, לנטוש את המתרפא עם נזק בריאותי? ת: אני לא רואה שזה נזק בריאותי לא למסור כתרים. ש: דלקת בחניכיים זה לא נזק בריאותי? זה כשחסרים לו שיניים והוא לא יכול לאכול זה לא נזק? דלקת בחניכיים זה לא נזק?... ... איזה דלקת חניכיים שלא נמסר לו כתרים מזה נוצר דלקת חניכיים? ד"ר חמוד: הוא יכול לאכול בלי כתרים? מבחינה אסתטית זה בסדר? מבחינה תפקודית ואסתטית? העד: ויש אנשים בכלל ללא שיניים ואוכלים..." (עמוד 66 לפרוטוקול המוקלט מיום 27.11.06). והיא הנותנת - ואין להכביר עוד. 28. וכאמור לעיל - לא רק שהטיפול הופסק - גם התיק הרפואי לא נמסר לתובע, והנה העיד הנתבע 2, הוא הרופא האחראי אצל הנתבעת 1, כי הוא אינו עוסק בנושא הכספי אלא בטיפול הרפואי, וכי מי מהנתבעת 1 היה שואלו אם ניתן למסור למטופל תיק רפואי, ותשובתו הייתה כי יש לעשות כך "תמיד לפי חוק זכויות החולה...", אלא שצילומי הרטנגן אמורים להימסר למתרפא כנגד תשלום 50% מעלות הצילומים - "... זה מה שנכתב בחוק". העד לא יכול היה לזכור מדוע לא נמסר התיק הרפואי לתובע במועד בו דרש לקבלו, ובמהלך עדותו אף הוברר (וכאן עולה הקשר למה שנמצא אודות הרישום הלקוי במיסמוך הרפואי), כי מה שמתיימר להיות כתוב בכתב ידו - אינו מזוהה על ידו, והוא גם אינו זוכר אם רשם אותו, אף שהוא מזהה חתימתו (אף שלאחר מכן לא היה בטוח גם כאן). כך העיד עוד ד"ר גולדמן, כאשר נשאל גבי הפסקת הטיפול מאחר ולא הושלם התשלום עבורו, כי את הטיפול הרפואי יש לסיים, לשיטתו: "אם הטיפול הזה הוא קריטי וחייב, אם זה מסכן את חייו או שזה משפר את איכות החיים שלו..." שלב מאוחר יותר, וכמעט שלא לצורך אך יש בו ללמד, הוברר כי הנתבע 2 לא קיבל שכרו, כך לדבריו, בגין העבודה שביצע, וכפי עדותו: "עכשיו אם יגידו לך שהמרפאה קיבלה את כל הסכומים שנדרשו ממנו עבור התוכנית הראשונה, מה תגיד? אז אני אגיד שאני רוצה לקבל את כספי. מהמרפאה? אני רוצה לקבל את כספי על העבודה שביצעתי. אני ביצעתי עבודה... ... עוד הפעם, אני לא נכנס לנושאים כספיים. אני אומר לך לי לא שולם כסף...... אני לא יודע איך מישהו אחר היה מסתכל על עבודה שהוא עשה ולא היה מקבל תשלום על זה..." (עמוד 102-103 לפרוטוקול המוקלט מיום 27.11.06). והנה לך שוב המוטו והרציו על פיהם פועלים הנתבעת 1 והרופאים שאצלה - השיקול הכספי ולא עניינו של המתרפא. 29. ואם לא היה די במה שהוברר מפי העדים הנ"ל, הנה העיד ד"ר גל מטעם הנתבעת 1 כי אכן לא נרשם בתיקו הרפואי של התובע כי יש צורך בתוספת לתוכנית הראשונה (עמוד 114 שורה 6), ולשאלה האם יש בנפילות חוזרות של כתרים להעיד מבחינה רפואית על פגם בעבודה או באיכות העבודה, כי:- "יכול להעיד שכן ויכול להעיד שלא ויכול לא להעיד..." (שם בשורה 10) . וברוח זו גם המשיך להעיד דברים שאין הדעת יכולה לקבל: - "ש: מה אתה חושב, אתה כירורג של התובע, מה הסיבה הראשית לנפילות החוזרות אצלו לכתרים? ת: אני חושב שהבן אדם הזה היה צריך לשלם את הכסף כמו שנדרש וכמו שהבין..." (עמוד 115 לפרוטוקול המוקלט). וזאת תשובתו של רופא, אפילו לא מי המנהל את הנתבעת 1 מטעמי רווח - ולא אכביר עוד, אך בה יש ללמד יותר מכל. 30. והנה העיד פרופ' שוורץ בסוגייה זו, דברים, שהם הנותנים, אף ששלב ראשון ניסה להרחיק עצמו באמרו כי אין הוא בטוח כי מומחיותו ברפואה מאפשרת לו לתת תשובה נאותה בעניין האתיקה ודרך ההתנהלות הנדרשת: - "ש': מבחינה אתית, אתיקה רפואית - זה מקובל עליך שחוב כספי יהווה עילה להפסקת הטיפול? ת': לגבי השאלה האתית תראה זה שאלה מאוד מסובכת.... האם אני חושב שזה נאה? אני לא חושב שזה נאה. יש פה בעיה ברגע שהמרפאות בייחוד הציבוריות, הן מבוססות, בין השאר, מבוססות כלכלית. כשיש פה איזה בעיה מה אתה עושה לגבי אם הפציינט לא מוכן, אתה הגעת לשלב טיפול והוא צריך לשלם והוא לא משלם לך, מה אתה צריך לעשות, ואני לא בטוח שיש פה החלטה ברורה מה באמת הדבר הנכון או לא נכון." (עמ' 19 לפרוטוקול המוקלט מיום 27.11.06 שורה 7 ואילך). פרופ' שוורץ הסכים כי הטיפול הופסק בשל חוב כספי, כי בהפסקת הטיפול בתובע - היה כדי לגרום נזק, כי הוא היה נוהג, כפי הנראה, אחרת: - "...אם אתה שואל אותי מה דעתי האישית זה משהו אחר ומה האתיקה הקיימת. אני רוצה להגיד לך בקליניקות פרטיות לרוב אני חושב שהדרך הנכונה שקורית זה לרוב גומרים ואחר-כך עושים תביעה, אני מסכים איתך". ודעתי - כדעתו. 31. וכך יש לקבוע, סופו של דיון, כי הנתבעים כשלו בהתנהלותם אל מול התובע בהפסקת הטיפול במהלכו בשל אי תשלום, כשנזק נגרם לו בשל הפסקת הטיפול ואי השלמתו (אפילו לא לפי התוכנית הראשונה), כשמה שעומד בפני הנתבעים - הוא ההתנהלות הכלכלית, הרווח הכספי שניתן לעשות מהמתרפא - מבלי שמובטח לו הטיפול הרפואי המינימלי הדרוש לו. לציין כאן כי הנתבעת 1 פשוט הפסיקה הטיפול, ואפילו לא דרשה את יתרת חובה מהתובע - לא בדרישה, לא בתביעה, לא בשום הליך אחר - אלא המתינה להעלאת טענותיה - כהגנה בפני תביעתו כאן. מתוך מה שהוברר, גם מתוך עדות המומחה שמטעם הנתבעים, נדמה כי ניתן היה לה לנתבעת 1 להתנהל אחרת, להבטיח ביצוע התשלומים בהם נדרש המטופל - בדרכים שונות, שניתן היה לנקוט בהן - ולא בדרך של הפסקת טיפול בעוד המטופל יושב על כיסא המטופלים, באופן שיש בו משום אי אכפתיות לתוצאות הטיפול שניתן ואמור להינתן לו, ויש לקבוע כי ההתנהלות לא רק שלא הייתה ראויה - הנה גם גרמה לנזק. כאמור לעיל - ההכרעה כאן לטובת עניינו של התובע, היא לא על פי הבסיס הקלאסי של החובה לתת מידע, כיצד ניתן, ואם היה ניתן כראוי - האם התובע היה מסרב לקבלו, אלא בגין הפגיעה באוטונומיה, דהיינו - הפגיעה בזכותו של התובע ללכת ולהיוועץ עם אחר, לקבל את תיקו הרפואי, לא להיקלע למצב בו הוא מחויב להמשיך בטיפול רפואי, אף אם אינו מסכים לעלותו, כשמציבים אותו בפני מצב של כמעט אין ברירה, כשכן מחתימים אותו על תוכנית ראשונה לטיפול, אך לא מוצאים לעשות כן לגבי טיפול נוסף שנדרש במהלך הטיפול הראשון, כשדומה כי הנתבעת 1 סברה כי היא יכולה להחזיק התובע כ"בן ערובה" בידיה. 32. אני קובעת, אם כן, אחרי שיקול העדויות, חוות הדעת, המיסמוך שהוצג וההלכה - כי הטיפול בתובע היה רשלני, כי הנתבעים גרמו לפגיעה בתובע ולנזקים מתמשכים בו עקב התנהלותם הלא ראויה בהפסקת הטיפול בו, במהלכו, משום אי קבלת תמורה, כשכאמור לעיל - את התשלום עבור הטיפול ניתן היה להבטיח במספר דרכים חילופיות, ובאופן שלא היה בו כדי לפגוע בטיפול הרפואי שהיה אמור להינתן לתובע - ומכל אלה זכאי התובע לפיצוי. 33. מתוך תוצאת הדיון הנ"ל לא מצאתי להידרש לטענת התובע גבי "הפרת חובות חקוקות" - אף כי יכול ויש בה טעם (וראה כאן גם במאמרה של ד"ר נילי קרקו - אייל, סעיף 14 לפסק הדין). הנזק 34. לא היה חולק כי התובע יידרש לקבל טיפול רפואי נוסף, לתיקון הלקוי והשלמת החסר, כשעלות הטיפול הזו הוערכה ע"י ד"ר ברק בסך של 28,000 ₪ (נכון למועד חוות הדעת) ולסך זה זכאי התובע. כן זכאי התובע לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו, בגין הפגיעה שגרמו בו הנתבעים, מתוך התנהלותם, והכל כפי שפורט לעיל - המוערך על ידי בסך של 50,000 ₪. לא מצאתי להורות על פיצוי עונשי או חריג בנסיבותיו של התובע, שהרי גם אודות אופן התנהלותו הוא מצאתי להעיר, שהיה בה לתרום במשהו, אם כי לא היא הייתה העיקר. לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות עזרה לעבר ולעתיד - שלא הוכחו, כך גם לא הצורך בהן, וכך גם לא מצאתי לפסוק, כשיטת התובע, הוצאות בשיעור חריג. סוף דבר 35. סה"כ, אם כן, אני מחייבת הנתבעים לשלם לתובע סך של 28,000 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן חוות הדעת של ד"ר ברק (16.1.05) ועד התשלום המלא בפועל, ועוד סך של 50,000 ₪ כאמור בסעיף 33 הנ"ל, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית חוקית, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עוד אני מחייבת הנתבעים לשאת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצרוף מע"מ, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 36. ב"כ התובע ייתן פסיקתא בתוך 15 ימים. 37. בהערה אחרונה אני מבקשת להתנצל בפני ב"כ בעלי הדין על העיכוב במתן פסק הדין. 38. מזכירות ביהמ"ש תשגר עותק פסק הדין בדואר רשום לב"כ בעלי הדין. זכות ערעור תוך 45 יום. טיפול שינייםשינייםרשלנות