להלן פסק דין בנושא תביעה בגין הפרשי דרגות: התובע הועסק על ידי הנתבעת - קרן קיימת לישראל (קק"ל) כנהגו האישי של יו"ר עמית דירקטוריון קק"ל אברהם דובדבני, מיום 17.7.06 עד ליום 21.10.10. בתביעה זו, שהוגשה בעוד התובע עובד אצל קק"ל, מבקש התובע לחייב את קק"ל לשלם לו הפרשי שכר לפי דרגה 13 מיום 1.1.07 עד לחודש 8/09, מועד בו קיבל בפועל דרגה 13. כמו כן עותר התובע לחייב את קק"ל לשלם לו הפרשי שכר בגין זכאותו הנטענת ל"תוספת שדה". עובדות תחילת עבודתו של התובע הייתה, כאמור, ביום 17.7.06. לפני שעבד בקק"ל הועסק התובע על ידי ההסתדרות הציונית העולמית כנהגו של מר דובדבני משנת 1999. דרגתו של התובע במועד סיום עבודתו בהסתדרות הציונית העולמית הייתה 12. עם קבלתו לעבודה בקק"ל חתמו הצדדים על מסמך בו פורטו תנאי העסקתו של התובע. בין תנאי העבודה שנכללו במסמך זה הם "משכורת חודשית לפי דרגה 120 בדירוג האחיד" ו"תוספת גמול משרד 7.5%". על פי הסכם קיבוצי מיוחד בין קק"ל לבין הסתדרות הפקידים מיום 1.7.02, קידום עובדים בדרגה נעשית "אחת לשלוש שנים בהענקת דרגה מלאה ממועד קבלת הדרגה הקודמת". בהסכם נוסף בין קק"ל להסתדרות הפקידים מיום 14.9.06 נקבע כי "זמן השהייה בדרגה לצורך קידום מדרגה לדרגה יהיה שלוש שנים עד דרגת התקרה". בהתאם לכך, אין חולק שההסכמים הקיבוציים בנתבעת קובעים זכאות לקידום בדרגה לאחר שהייה של עובד בדרגה משך שלוש שנים. ביום 23.1.07 נחתם זכרון דברים בין התובע לבין מר יוסף אייל, מנהל חטיבת משאבי אנוש ומינהל בנתבעת לפיו התובע יקבל דרגה 130 החל מיום 1.1.07 (להלן: "זכרון הדברים"). בפועל, התובע לא קיבל דרגה 13 בסמוך לאחר חתימת זכרון הדברים. ביום 25.5.08 פנתה ב"כ התובע לנתבעת בדרישה לתשלום זכויות התובע לפי דרגה 13 החל מיום 1.1.07, בהתאם לזכרון הדברים. למכתב ב"כ התובע השיב מר יוסף אייל במכתב מיום 26.6.08, שזו לשונו: לכבוד: עו"ד נאווה סנדר שלום רב, הנדון: מר אבי יוסף - נהג יו"ר עמית דירקטוריון קק"ל מכתבך מ-25 במאי 2008 אין מחלוקת שמר אבי יוסף משמש כנהג יו"ר עמית מר אברהם דובדבני (דובדב) במשרת אמון. בנוסף אין כל מחלוקת שמשרתו של מר אבי יוסף הנה משרה תקנית לכל דבר ועניין. על עובדי קק"ל במשרה תקנית חלים - חוקת העבודה, הסכמים קיבוציים ונהלים מחייבים וזאת בדומה לכל גוף ציבורי אחר שאת מכירה. זיכרון הדברים מיום 23.1.07 שהנך מצטטת במכתבך הנו בניגוד להסכמים המוזכרים בסעיף 3 ונחתם לאחר הוראה מפורשת שקבלתי מהממונה הישיר על מר אבי יוסף הנגועה בחוסר תוך לב קיצוני. לא יכולתי לבצע את זיכרון הדברים עקב היותם מנוגדים לדרכי, לאופיי, מצפוני וליושרי המקצועי ולנהוג במר אבי יוסף הנ"ל כחריג רק מכיוון שהוא משמש כנהגו של יו"ר עמית בארגון. בנוסף ארגון העובדים הודיעני כי במידה ואיישם את זיכרון הדברים הנ"ל הוא ידרוש מידית דרגה נוספת לכל העובדים בקק"ל בהתאם לזאת. במאמר מוסגר אציין כי מאז שלא בצעתי את ההנחיה סר חיני לחלוטין מהממונה הישיר על מר אבי יוסף שלא מפסיק לחפש סיבות וטענות על מנת להצביע על פגמים בתפקודי עד כדי רצון להרחיקני מהעבודה בקק"ל. בברכה, יוסף איל מנהל חטיבת משאבי אנוש ומינהל. מר אייל שלח העתק של מכתב התשובה שלו לב"כ התובע מיום 26.6.08 למר אברהם דובדבני. ביום 2.8.09 הודיעה קק"ל לתובע על קידומו לדרגה 130 על פי החלטת ועדת דירוג בנתבעת, החל מיום 17.7.09, קרי: עם מלאת שלוש שנים לשהיית התובע בדרגה 12. התביעה לאחר שדרישת התובע לתשלום הפרשי שכר בהתאם לזכרון הדברים נדחתה על ידי קק"ל, הגיש התובע תביעה זו לתשלום סך 71,087 ₪ בגין הפרשי דרגה מיום 1.1.07 עד ליום 17.7.09. בתביעתו טוען התובע שהוא היה זכאי ל"תוספת שדה" בשיעור 15%, והואיל והוא קיבל "תוספת משרד" בשיעור 7.5%, מגיעים לו הפרשי שכר בסך 20,440 ₪. ההגנה הגנת קק"ל בתיק, בכל הנוגע לתביעה להפרשי דרגה לפי זכרון הדברים, היא שזכרון הדברים מעניק לתובע זכויות שאינן מגיעות לו על פי ההסכמים הקיבוציים החלים בנתבעת, כי הוא נחתם על ידי מר אייל עקב כפייה וכי הוא בוטל עקב הכפייה. הכפייה הנטענת התבטאה בלחצים ואיומים שהופעלו על מר אייל מצד מקורביו של התובע בלשכתו של מר דובדבני, ובפרט מר דובדבני עצמו ומנהלת לשכתו, לרבות איומים לפעול לפיטוריו של מר אייל. קק"ל אינה חולקת על כך שלא ניתנה כל הודעת ביטול בכתב, ואולם לטענתה ניתנה לתובע הודעת ביטול בעל פה. קק"ל הייתה רשאית על פי הדין לבטל את זכרון הדברים בשל היותו תוצאת כפייה. לחלופין טוענת קק"ל כי היא הייתה רשאית להשתחרר מזכרון הדברים בהתאם להלכת ההשתחררות מהבטחה בנסיבות בהן קיימת הצדקה לכך. כמו כן טענה קק"ל כי התובע למעשה ויתר על יישום זיכרון הדברים בהתנהגותו. אשר לתביעת התובע לתוספת שדה, טוענת קק"ל כי ההסכם הקיבוצי המסדיר את הזכאות לתוספת זו אינה מזכה את התובע בתוספת. דיון והכרעה מטעם התובע העיד הוא לבדו. מטעם קק"ל העיד מר יוסף אייל. טענת קק"ל כי זיכרון הדברים מעניק לתובע זכויות שאינן מגיעות לו על פי ההסכמים הקיבוצי אינה מעמידה, כשלעצמה, הגנה, מפני שעל פי סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, הוראת הסכם אישי המיטיבה עם העובד ביחס להוראות ההסכם האישי גוברת, ככלל, על הוראת ההסכם הקיבוצי, וקק"ל לא הצביעה על מניעה חוקית כלשהי מהענקת הטבות מעבר למתחייב על פי ההסכם הקיבוצי (כך למשל, קק"ל אינה כפופה להוראות חוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985). עם זאת, העובדה שקידום התובע בדרגה זמן רב לפני המועד שהוא זכאי לקידום על פי ההסדרים הרגילים שחלים בנתבעת מהווה נתון רלוונטי להערכת טענת הכפייה שמעלה קק"ל, שכן הלכה פסוקה היא ששאלת סבירותם והגינותם של תנאי חוזה מהווה אמת מידה רלוונטית להערכת טענת הכפייה (ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז (6) 769, סעיפים 17-18 לפסק הדין). ואכן, מוקד המחלוקת בתיק הינו בשאלת הכפייה וביטול זיכרון הדברים בעקבותיה. סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע לאמר: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". אין חולק כי על הטוען לכריתת חוזה עקב כפייה הנטל להוכיח את טענתו. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים, אנו סבורים שקק"ל לא הרימה את הנטל להוכיח את טענת הכפייה. במה דברים אמורים? סעיף 17 דן בשתי אפשרויות של כפייה - ב"כוח" או ב"איום". אין מצד קק"ל טענה לכפייה ב"כוח". הכפייה לה טוענת קק"ל היא כפייה ב"איום". לטענת קק"ל, האיומים שהופנו כלפי מר אייל הגיעו עד כדי איום בהפסקתו עבודתו. פסיקת בית המשפט העליון דנה בשאלה באילו תנאים יכולה כפייה כלכלית, להבדיל מכפייה פיזית, לבוא בגדר "כפייה" לעניין סעיף 17 לחוק החוזים. נפסק כי רק "כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי חברתי כלכלי אשר חיי מסחר תקינים והוגנים אינם יכולים לשאתם" יבואו בגדר כפייה כלכלית אשר תיחשב כ"כפייה" לעניין סעיף 17 לחוק החוזים (ע"א 6234/00 הנ"ל). ענייננו אינו בחיי מסחר כי אם בהתנהלות פנים ארגונית בגוף ציבורי, אך לדעתנו ניתן להקיש מן הפסיקה הדנה בכפייה כלכלית גם לענייננו, שכן אם אכן אוים מר אייל בהפסקת עבודתו אם יסרב לקדם את התובע, היינו רואים בכך כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי אשר התנהלות תקינה והוגנת של גוף ציבורי אינה סובלת. אלא שלדעתנו עדותו של מר אייל בכללותה אינה תומכת במסקנה מרחיקת לכת כזו. מר אייל העיד בתצהירו כי חתם על זכרון הדברים לנוכח מסכת לחצים ואיומים בלתי פוסקת שהופעלה עליו באמצעות מר דובדבני ושליחיו. לא נטען על ידו בתצהירו כי היו איומים כלפיו בהפסקת עבודתו אם לא ייענה לבקשות לקדם את התובע. מר אייל אישר כי היה מודע בעת חתימתו על זכרון הדברים לחריגה הקיימת מן ההסכמים הקיבוציים בקק"ל, אך לדבריו הוא נכנע ברגע של חולשה למסכת הלחצים שהופעל עליו על ידי התובע, מר דובדבני ועובדי לשכתו. בטיעונה כי מר אייל אוים בהפסקת עבודתו הפנתה קק"ל לעדותו בדבר מכתב או מכתבים של מר דובדבני בבקשה להעבירו מתפקידו, אך עיון מדוקדק בעדותו של מר אייל מעלה שמכתבים אלה לא היו בגין סירובו של מר אייל לקדם את התובע בדרגה והם גם לא קדמו לחתימת זיכרון הדברים אלא באו אחריו. כך העיד מר אייל בעמ' 20 לפרוטוקול: "ש. סעיף 20, בסופו של דבר לא נתת את הדרגה. ת. נכון. אני עומד מאחורי החלטתי. טוב שלא נתתי כי זו הייתה טעות. ש. קרה לך משהו? לא. אבל היו מכתבי בקשה להעביר אותי מתפקידי. לא בגין זה. זה היה חלק מרצ. דברים אחרים.." המסקנה כי דרישת מר דובדבני להפסיק את עבודתו של מר אייל הוצגה לאחר חתימת זכרון הדברים, אף עולה ממכתב התשובה של מר אייל לב"כ התובע 26.6.08, בו מספר מר אייל כי "מאז שלא בצעתי את ההנחיה סר חיני לחלוטין מהממונה הישיר על מר אבי יוסף שלא מפסיק לחפש סיבות וטענות על מנת להצביע על פגמים בתפקודי עד כדי רצון להרחיקני מהעבודה בקק"ל". יתר הפניות וה"לחצים" שמר אייל תיאר בעדותו היו לתפיסתנו בגדר השתדלויות של מר דובדבני שמטרתן לקדם מקורב אליו. איננו מזלזלים בקושי שהיה למר אייל להתמודד עם בקשות ודרישות חוזרות ונשנות מצד מי שהיה יו"ר עמית בקק"ל שהינו נבחר על בסיס מפלגתי-פוליטי, להיטיב עם מקורבו. קק"ל בסיכומיה התמודדה עם טענת התובע כי מר אייל יכול היה להתלונן למבקר הפנימי של קק"ל על הפניות והלחצים מצדו של מר דובדבני. לדברי קק"ל בסיכומיה, הגשת תלונה כזו הייתה בבחינת שבירת כלים מוחלטת והייתה גורמת למשבר מוחלט בין מר אייל לבין מר דובדבני. טיעון זה אינו מקובל עלינו, הן ברמה העובדתית - הואיל והוא לא נתמך בעדות של מר אייל ואין לו תשתית בראיות שלפנינו והן ברמה המשפטית - שכן בהערכת טענה כפייה לא ניתן להתעלם מקיומם של אפיקי התמודדות עם לחצים שכאלה כמו הגשת תלונה למבקר הפנימי. איננו מתעלמים ממציאות החיים, אך עם זאת יש קושי לקבל טענה כי התנהגות של מר דובדבני שלא הצדיקה פנייה למבקר פנימי הינה פגומה מבחינה מוסרית וחברתית עד כדי כך שתוכר כ"כפייה". מכל מקום, לא הוכח שהדרישות וההפצרות מצד מר דובדבני ואנשי לשכתו היו בגדר "איום", כנדרש בסעיף 17 לחוק החוזים. בהתאם לכך, איננו סבורים כי יש לקבל את טענת קק"ל כי היא רשאית לבטל את זיכרון הדברים בשל כך שהוא הושג בכפייה. עם זאת, מקובלת עלינו טענת קק"ל כי יש מקום להחיל בענייננו את הלכת ההשתחררות של רשות מחוזה. במשפט המנהלי מוכרת סמכותה של רשות מנהלית להשתחרר מהבטחה או מחוזה שניתנה בנסיבות חריגות כאשר אינטרס ציבורי כבד משקל מצדיק גובר על עניינו של הפרט בקיום ההבטחה או החוזה. הבסיס הרעיוני לסמכות שניתנה לרשות שלטונית להשתחרר בנסיבות חריגות מהבטחה או הסכם הינו כפיפותה של הרשות למערכת נורמטיבית כפולה, הן של המשפט האזרחי והן של המשפט הציבורי. תמצית חובת הרשות המנהלית במשפט הציבורי היא לפעול בגדר סמכויותיה בתום לבו ובהגינות כנאמן הציבור לטובת הציבור, ויש מקרים בהם חובה זו מתנגשת עם קיום חיוב חוזי כלפי פרט מסוים. הפסיקה קובעת כללים לאיזון בין האינטרסים הנוגדים במקרים מעין אלה, כאשר נקודת המוצא היא שאי קיום חוזה מהווה התנהגות שלא בהגינות ובסבירות. לפיכך נקבע שהשתחררות רשות מהסכם תיעשה רק כאשר קיים אינטרס ציבורי בעל עוצמה מיוחדת (עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ. מועצה אזורית חוף אשקלון (מיום 21.8.11). לדעתנו, יש להחיל על קק"ל את הלכת ההשתחררות מתוקף היותה גוף ציבורי דו-מהותי אשר חלים עליו עיקרי המשפט הציבורי (עע 288/06 משה בן שניאור ואח' נ. קרן קיימת לישראל (מיום 29.11.07)). בהתאם לכך, ככל שקק"ל תצביע על אינטרס כבד משקל הגובר על עניינו של התובע, יהיה בכך לבסס השתחררותה מזיכרון הדברים. אנו סבורים כי קק"ל הרימה את הנטל להראות אינטרס ציבורי כבד משקל אשר גובר על עניינו של התובע. מר אייל העיד כי כאשר נודע לנציגות העובדים בקק"ל על זיכרון הדברים, דרשה הנציגות קידום מיידי של כל עובדי הנתבעת בדרגה, על בסיס החריגה מן ההסכמים הקיבוציים בעניינו של התובע על פי זיכרון הדברים. עדות זו של מר אייל לא נסתרה. אף שלא הובאו לפנינו נתונים כספיים על משמעות ההיענות לדרישה זו, ברור כי מדובר בדרישה שמשמעותה הייתה חריגה ניכרת מן ההוצאות הצפויות של הקק"ל. מניעת החריגה בעניינו של התובע מן הנהוג בקק"ל לצורך התמודדות עם דרישת נציגות העובדים, הייתה בגדר אינטרס ציבורי כבד משקל אשר גובר על עניינו של התובע בקיום זיכרון הדברים. בקביעתנו זו אנו מסתמכים על כך שלא נמצא בסיס ענייני לדרישה להעלאתו של התובע בדרגה לפני מלאת שלוש שנים לעבודתו בקק"ל. התובע טען בחקירתו הנגדית כי הוא הועלה לדרגה 12 בהסתדרות הציונית כחצי שנה לפני שעבר לעבוד בקק"ל, והוא לא שלל את טענת ב"כ הקק"ל שקידום זה נעשה אף כחודשיים בלבד לפני מעברו לקק"ל. לעניין זה אף שוקלת עדותו של מר אייל לפיה דרגה 12 היא דרגה גבוהה יחסית, המוענקת בדרך כלל לעובדים ברמה של מנהל מחלקה ואינה מקובלת לעובדים המשמשים כנהגים (סעיף 8 לתצהיר מר אייל שלא נסתר). בבחינת מאזן האינטרסים בין הצדדים לצורך הצידוק בהחלת הלכת ההשתחררות, שוקלות גם נסיבות הענקת דרגה 13 לתובע. אף שדחינו את טענת הכפייה, אין להתעלם מכך שהענקת דרגה 13 הייתה פרי של לחצים מצד מר דובדבני ואנשי לשכתו, כפי שהעיד מר אייל (עדותו לא נסתרה ומנגד אי הבאתו לעדות של מר דובדבני על ידי התובע מבססת את גרסתו של מר אייל). ככלל, הפסיקה נוטה לייחס משקל נמוך למתן הטבות למקורבים בגופים דו מהותיים שההצדקה להן אינה עניינית אלא תולדה של קרבה לבעל שררה בגוף הציבורי (עע 1064/04 רחל גואטה ואח' נ. מפעל הפיס (מיום 7.8.05)). בנסיבות אלה, אנו סבורים שהייתה הצדקה להשתחררות הקק"ל מהתחייבותה לפי זיכרון הדברים. מר אייל העיד שבסמוך לאחר חתימת זיכרון הדברים הוא הבהיר לתובע כי זיכרון הדברים לא ייושם. עדות זו מקובלת עלינו והיא מסתברת מתוך העובדה, עליה אין חולק, שבפועל לא הועלה התובע בדרגה. לאור האמור לעיל הגענו למסקנה שדין תביעת התובע להפרשי דרגה לפי דרגה 13 - להידחות. התביעה לתוספת שדה על פי הסכם יישוב חילוקי הדעות בין קק"ל לבין הסתדרות הפקידים מיום 14.9.06, גמול שדה מוענק "לעובד שמשרתו מחייבת שהות מובהקת בשדה ולא פחות מ-60%". התובע טוען כי היות והוא הועסק כנהג, הרי שרוב עבודתו נעשית מחוץ למשרד. מקו טיעון זה עולה שלדעת התובע עבודה מחוץ למשרד שקולה ל"שהות מובהקת בשדה". מר אייל העיד שגמול שדה משולם בקק"ל לנהגי כבאיות ונהגי תיירות שעיקר פעילותם בשדה. עוד העיד מר אייל שבעקבות הסכם יישוב חילוקי הדעות, שקלו הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים לבחון את זכאותם של נהגי נושאי המשרה לגמול שדה במסגרת פרויקט ניתוח עיסוקים אולם בסופו של דבר, בחינה כאמור לא נערכה. גם אם נניח לטובת התובע נהיגה ברכב של נושא משרה היא "שהות מובהקת בשדה", התובע לא הרים את הנטל להוכיח שמשרתו מחייבת שהות של לפחות 60% מזמנו מחוץ למשרד. התובע לא טען כך בתצהירו או בעדותו. אין מקום להניח שנושא משרה בקק"ל נדרש להסעות 60% לפחות מזמנו, וגם אם מוכרת התופעה לפיה נהגים של פקידים בכירים מבצעים מיני עבודות ושליחויות גם כאשר אינם מסיעים את ה"בוס" שלהם, אין לפנינו בסיס ראייתי לקבוע שהתובע שהה 60% לפחות ממשרתו בנהיגה. לא למותר לציין בהקשר זה את עדותו של מר אייל בדבר קיומו של חדר נהגים בו יכלו נהגי הפקידים הבכירים לשהות ואף לישון. לאור האמור, החלטנו לדחות את תביעת התובע לגמול שדה. סוף דבר התביעה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. תוספות שכרדירוג שכר (דרגה)