1. הנתבעת הגישה בקשה לתיקון טעות בפסק הדין בהתאם להוראות תקנה 123 לתקנות בית הדין לעבודה, התשנ"ב-1991 והוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה שהוגשה להלן החלטתי. 2. המסגרת המשפטית: תקנה 123 לתקנות בית הדין לעבודה וכן סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובעות כי סעיף 81 לחוק בתי המשפט יחולו אף בבית הדין לעבודה, בשינויים המחוייבים. סעיף 81 לחוק בתי המשפט קובע: "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בההחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". "הלכה היא, כי 'סמכות התיקון הנתונה לבית המשפט מכוח סעיף 81 (א) לא נועדה לאפשר תיקונים מהותיים ש'אינם אלא מסווה לכתיבת פסק-דין חדש'... זאת, נוכח עקרון היסוד בשיטתנו המשפטית לפיו פסק דין שניתן מהווה סוף פסוק ("גמר מלאכה" - Functus Officio) מבחינת בית המשפט שנתן אותו. עקרון זה נועד להגשים ערכים של ודאות וסיום מחלוקות ולאפשר פעילות תקינה של המערכת השיפוטית והוא משמיע לנו כי תיקונים מהותיים בפסק דין או בהחלטה ניתן לבצע 'אך על דרך של ערעור או עד שבית המשפט לא קם מכס המשפט ביום שבו ניתנה ההחלטה, שאז עדיין נמצא בחזקתו העניין שטיפל בו' " [בר"מ 5720/05 יוסף גופר כונס הנכסים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה, 5.8.07 (להלן: עניין גופר); וראו גם: עאח 36/06 גבריאל בן אלטבט - גרניט הגליל בע"מ, 20.12.06]. בהתאם נפסק כי הוראתו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט אינה חלה על בקשה לתיקון מהותי של פסק הדין, המכוונת מעצם מהותה לעשיית שינוי מהותי של מערך זכויות וחובות הצדדים כפי שנקבעו בפסק הדין [ראו והשוו: עע 1027/00 הדיה עלי - המועצה המקומית בית ג'אן, 20.12.01; בשא 571/06 שמואל לם - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, 21.2.08]. ועוד זאת. "משנטען כי חלה השמטה מקרית בפסק-דין, שומה על בית-המשפט לשאול את עצמו אם מדובר באמת בעניין שבית-המשפט רצה לכלול בהחלטתו אך הדבר נשמט מתשומת-לבו באורח מקרי, וברי כי אין מדובר בהשמטה מקרית מקום שעניין מסוים לא צוין בפסק-הדין שלא על דרך המקרה ולא בהיסח הדעת" [ע"א 3197/98 יורשי המנוחה שרה ברזל ז"ל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נה(5) 385, 388]." [ראה ע"ע 456/06 רקבה אלישע-אוניברסיטת תל אביב (טרם פורסם, ניתן ביום 25/5/09)]. מן הכלל אל הפרט: 3. במסגרת סעיף 8 לפסק הדין נדונה בהרחבה סוגיית ההוצאות ובמסגרתו נקבע כי התובעים אינם זכאים לתשלום הוצאות. במסגרת סעיף 9 (ד) לפסק הדין נפסק כי הנתבעת תישא בהוצאותיהם בסך של 1,500 ₪ כל אחד. אכן נפלה טעות במסגרת סעיף 8 לפסק הדין, ומשכך מובהר בזאת כי כוונת בית הדין היתה לפסוק הוצאות מופחתות לתובעים, לאור התנהלותם, בסך של 1,500 ₪ לכל אחד ומכאן, סעיף 9(ד) לפסק הדין עומד בעינו. 4. הנתבעת טענה כי שגה בית הדין בהכרעתו לעניין תשלום דמי חגים ביחס לתובע יאן דיפטריו. לטענתה, צירפה תלושי שכר לחודשים אוקטובר 2005 וספטמבר 2006 מהם עולה כי שילמה לתובע סך כולל של 600 ₪ בעוד שבית הדין קבע כי לא צורפו תלושי שכר המצביעים על תשלום דמי חגים (ראה סעיף 6 ה' לפסק הדין). ראשית נציין כי רק במסגרת הבקשה שלפני צורפו תלושי השכר הרלוונטים ומכאן יש לדחות טענת הנתבעת בנדון. שנית, נציין כי במסגרת תצהירה טענה הנתבעת כי "התובע קיבל מלוא זכויותיו עבור ימי חגים וזאת בהתאם לזכאותו" (ראה סעיף 33 לתצהיר אורן דוד ; סעיף 33 לתצהיר שלום טל), באופן כללי בלבד, מבלי שהתייחסה במפורש לתשלום סך של 600 ₪ כמפורט בבקשה שלפני. 5. הנתבעת טענה כי נפלו טעויות נוספות בפסק הדין ועתרה לתיקונן. כפי שאפרש להלן מצאתי כי טענותיה בעניין מהוות טענות "ערעוריות" במהותן והלכה למעשה עותרת לתיקון מהותי של פסק הדין. 6. ארתני תואדר: א. הנתבעת טענה כי בית הדין נתפס לכלל טעות בכל הנוגע לתביעת התובע ארתני לעניין תשלום שכר עבודה לחודש אוקטובר 2005 (ראה סעיף 5 ג' לפסק הדין). אין מדובר ב"טעות" כהגדרתה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט וככל והנתבעת מעוניינת להשיג על קביעות בית הדין עליה להגיש ערעור. ב. בית הדין דחה טענות הנתבעת לפיהן זכאית לקזז את האגרה ששילמה עבור העסקתו של התובע ארתני תואדר, לגופו של עניין, מה גם שלא צורפה אסמכתא מתאימה לתצהירי הנתבעת, ככל והנתבעת חולקת על קביעה זו הרי שפתוחה בפניה הדרך להגיש ערעור כאמור. ג. בית הדין מצא לנכון שלא לחייב את התובע ארתני תואדר בתשלום דמי הודעה מוקדמת ומשכך אין מדובר בטעות קולמוס, הדרך להשיג על החלטה זו היא בהגשת ערעור. 7. יאן דיפטריו: הנתבעת טענה כי בית הדין נתפס לכלל טעות שעה שפסק לזכות התובע יאן דיפטריו דמי נסיעות עבור כל תקופת עבודתו שכן, אף לטענת האחרון, עבד בחלק מהתקופה בנתניה והתגורר באתר הבניה ומכאן, הרי שלא היה זכאי לתשלום דמי נסיעות. החלטת בית הדין בעניין, אינה נכנסת בגדר "טעות" כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט וטענת הנתבעת מהווה טענה עובדתית מובהקת ומקומה להידון במסגרת ערעור. 8. יאן דינה: הנתבעת טענה כי בית הדין נתפס לכלל טעות שעה שפסק לזכות התובע יאן דינה גמול בגין עבודה ביום המנוחה השביעי (ראה סעיף 7 ה' לפסק הדין) שכן דו"חות הנוכחות שצרפה, אותם ערכה חברת הבניה מזרחי, מהוים ראיה מספקת לכך שהתובע לא עבד בימי שבת. בית הדין דחה גרסת הנתבעת בעניין, לאור הראיות שהובאו בפניו (ראה סעיפים 7 ה'1-7 ה' 2 לפסק הדין) ואין מדובר ב"טעות" וככל והנתבעת מעוניינת לתקוף החלטה זו הרי שעליה להגיש ערעור כנדרש. 9. סוף דבר: א. מובהר בזאת כי סעיף 9 (ד) לפסק הדין עומד בתוקפו ועל הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות בסך של 1,500 ₪ לכל אחד. ב. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט"ז תמוז תשע"א,18 יולי 2011, בהעדר הצדדים. תיקון פסק דין