הגנת תום לב בתביעת לשון הרע

התובעים תובעים שניהם בתביעת לשון הרע בגין מכתב שכתב הנתבע, המופנה ליוסי מצה ממוקד דיירים בסולל בונה, אשר לטענתם מהווה לשון הרע עליהם. התובעים תובעים כל אחד את סכום הפיצוי הסטטוטורי שהוא 50,000 ₪. הנתבע טוען שמדובר בפעולה בתום לב כאשר הנתבע רואה את דרישת העבודות הנוספות ממנו כתנאי לתשלום חשבון פעולת "סחיטה" ו"מאפיה" כמעין ביטוי המשקף את הרגשתו. לטענתו, התנהלות התובעים היתה בלתי חוקית ולכן אמת דיבר ואכן התובע רוזנר דרש ממנו מתנות כפי שכתב במכתבו. מאחר שמדובר בתביעות בסדר דין מהיר, שאין להם חשיבות ציבורית, ינומק פסק הדין בקצרה. ב"כ הנתבע טען שלא קיבל הזדמנות מספקת להביא את ראיותיו, שכן בית המשפט הפסיק את החקירה הנגדית לאחר קצת יותר מ- 40 דקות. כמו כן טען בסוף סיכומיו שלא ניתנה ו האפשרות לבדוק את תצהירו של מר שחר על אף שציין בתחילת הדיון כי ככל שיועבר אליו התצהיר של מר שחר ויסתבר שהוא פחות או יותר זהה לתצהירו של רוזנר הוא יוכל להתייחס אליו. התצהיר של שחר זהה פחות או יותר לתצהירו של רוזנר וכך הובהר לב"כ הנתבע עוד בראשית הדיון. כבר ביום 27.5.04 החלטתי שחקירת עדי התובעים תמשך 40 דקות. אם סבר ב"כ הנתבע שזמן זה אינו מספיק, היה עליו להגיש בקשה לביטול ההחלטה. גם בתחילת הדיון, לאחר שהובהר שוב מה שהיה מובן קודם לכן, כי יש לתובעים שני עדים, בחר להעיד תחילה את מר רוזנר, ולשאול אותו שוב ושוב שאלות שאינן משנות דבר, כמו השאלות כמה אנשים ראו את המכתב ומה שמותיהם. ב"כ הנתבע בחר איפוא את דרך חלוקת הזמן על ידו, ואין לו להלין על כך שלא ניתנה לו הזדמנות. ניתנה לו הזדמנות מספיקה והוא ניצל אותה כרצונו. הוא הוסיף וטען שקיבל רק חלק מהמצורפים לתצהיר אך אם קיבל תצהיר חלקי היה עליו לפנות לצד שכנגד או לבית המשפט ולדרוש לקבל תצהיר מלא ולא להזכר בכך רק בסוף הדיון. במכתב שכתב הנתבע ליוסי מצה נאמר בין היתר, לאחר שהוא טוען שלא קיבל תשלום שהגיע לו, כך: אדון נכבד כי הידוע לי מר שחר ומר משה רוזנר דרשו ממני לבצוע עבודות שלא מופיעות בהסכם ביני לבין סולל בונה כתנאי לביצוע תשלום החוב העבודה הנדרשת ממני היא לאדם שעובד בסולל בונה ולי זה נראה כ"סחיטה" או תשלום "טובת הנאה" ואני לא מוכן לבצוע זאת אני דורש לשלם לי את החוב לפי הסכם ולפי אשורים שקיבלתי ממכם ולא יתכן שחב' סולל בונה תעסיק אנשי "מפיה" לגביית עבודות או (כספים) בצורת עבודה עבור חברים לעבודה דרך דרכים לא חוקיות. אני דורש בכל תוקף סחיטה היא דרך בלתי חוקית ועבירה על חוק במדינת ישראל אם יש אזושהם חילוקי דעות ניתן ליישב זאת בכל דרך חוקית אפשרית. ברצוני לציין שזו לא פעם ראשונה שמר משה רוזנר דורש ממני "טובת הנאה" לגבי עבודה וגם מתנות לפני חגים כתנאי ליחס ולטיפול בצורה הנעותה בעבודתי (השגיאות במקור) הבנתי מדברי ב"כ הנתבע שהוא סבור שהארמור במכתב אינו משמיץ את התובעים, שכן זו הרגשתו האישית. לא כך סבר הנתבע עצמו. בתשובה לשאלה אם הוא מבין שאם הוא אומר על מישהו שהוא איש מאפיה שעושה פעולות בלתי חוקיות ומקבל טובות הנאה וסוחט אותו מדובר בהשמצות קשות, הרי אחרי שהתחמק מהשאלה ענה לבסוף שהוא מבין שמדובר בהשמצות קשות (עמ' 8). ואכן, אין מדובר בהרגשתו הסוביקטיבית של הנתבע, או בהסקת מסקנות מכך שלא אישרו לו את החשבון, כפי שטען ב"כ הנתבע, אף שגם במקרה שכזה המסקנה של הנתבע תהיה לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע. אבל הנתבע אומר במפורש שהתובעים שניהם דרשו ממנו לבצע עבודות לאדם שעובד בסולל בונה, וסחטו אותו, ונהגו כאנשי מאפיה. לגבי התובע רוזנר נאמר כי זו לא הפעם הראשונה שרוזנר דורש ממנו טובות הנאה לגבי עבודה, וגם, כלומר בנוסף על כך, מתנות לחגים. הפנייה היא לחברת סולל בונה שלא יתכן שתעסיק אנשים שנוהגים כך, כלומר, הפנייה היא לסולל בונה לפטר את התובעים. אני קובע איפוא כי מדובר בדבר שפרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, ולפגוע באדם במשרתו. על כן, מדובר בלשון הרע. משום מה טען הנתבע גם לענין הפרסום. אין ספק שהיה כאן פרסום. המכתב נשלח בפקס ליוסי מצה על מנת שיעשה בו שימוש. אין פלא שהדברים נפוצו ברחבי חברת סולל בונה, שכך נאמר על התובעים, שהם נוטלי טובות הנאה, סחטנים ואנשי מאפיה ועל כן יש לדון מחדש בהעסקתם. די באדם אחד מלבד הנפגע כדי שהדבר יהיה פרסום, ואין ספק שהמכתב היה מיועד ליוסי מצה והגיע אליו. על כן, היה כאן גם פירסום. ניתנה לנתבע הזדמנות להתנצל על דבריו ולחזור בו, במכתב של ב"כ התובעים. בתשובה כתב ביום 13.10.03: לכבוד מר יוסי מצה ברצוני לציין שניתקיימו פגישה בני לבין משה רוזנר ושמואל שחר בקשר לעבודה בנהריה בה עיקבו לי תשלומים ולאחר הפגישות איתם הכל הסתדר. לו היו מתקיימת פגישה זו שבוע לפני לא הייתי יוצא מהכלים ובשעת רוגז זו אני כטבתי דברים לכבודו שיצאו מהכשרם לא הפגישה ביננו היתה מתקיימת במועדה לא הייתי כועס כי הרגשתי שרימו אותי ופגעו בי אבל לאחר ששוחחתי אם משה רוזנר ושחר שמואל הגעתי איתם להסכם והבנה צר לי שדברים שאמרתי פגעו בהם אך דברים אלו נאמרו בשעת כעס ורוגז ויצאו מהכשרם. בתקווה שנמשיך לעבוד יחד בהבנה הדדית יהודה נפתלי העתקים נשלחו לב"כ התובעים ולתובעים עצמם. מכתב זה היה ראשית חזרה מהדברים שהטיח הנתבע בתובעים, אבל לא היה ברור האם הוא עדיין טוען שהתובעים אנשי המאפיה סוחטים אותו ודורשים ממנו טובות הנאה, שכן פגישה שבוע לפני או אחרי אינה משנה דבר בענין זה. לכן נדרש על ידי ב"כ התובעים לענות במפורש אם הוא חוזר בו. הנתבע לא ענה ולכן הוגשה התביעה. בכתב ההגנה נאמר שהנתבע אמר אמת, דהיינו לא חזר בו מכלום. גם בעדותו, ניתנה לו אפשרות נוספת לחזור בו והוא עמד על כך שהדברים שכתב הם אמת. אני קובע שהדברים שכתב הנתבע על התובעים אינם אמת והנתבע לא אמר את האמת כאשר כתב אותם, וזאת, לפי התרשמותי מעדות הנתבע ומנימוקים אלה: א. טובת ההנאה היחידה שהעיד הנתבע שדרשו ממנו התובעים היתה שכאשר הביא בקבוק יין כמתנת חג פסח , כמה חודשים לפני כן, התלונן בפניו משה רוזנר שמתנה זו לא מספיקה. מלבד אמירה זו, אפילו הנתבע לא העיד על שום דרישה אחרת, ושום דרישה לעבודות עבור עובד בסולל בונה. מדובר בצמצום משמעותי של הדרישות הנטענות על ידי הנתבע, כאשר במכתב היו מתנות החג דרישה נוספת לדרישות שדרשו התובעים שניהם. ב. איני מאמין לנתבע שהתובע רוזנר אמר לו שבקבוק יין אינו מספיק. התובע הכחיש שבכלל קיבל מהנתבע מתנה כלשהיא אי פעם. בין עדות הנתבע לתובע רוזנר אני מאמין לעדות רוזנר העדיפה על עדות הנתבע, שנתפס בסתירות נוספות. ג. הנתבע טען שלא שילמו לו חשבון שאושר. הנתבע לא הציג חשבון שאושר. מה שהציג המצורף לכתב הגנתו ולא לתצהירו, היה שתי חשבוניות. האחת, מיוני 2003 שולמה במועד ולא היתה לנתבע טענה עליה. האחרת, הוגשה ביום 12.8.03. על פי המוסכם ניתן לשלמה שוטף + 60. מכאן, שביום 14.9.03 עדיין לא הגיע לנתבע שום תשלום, אלא רק בסוף אוקטובר. לא היה איפוא בסיס לטרונייתו של הנתבע על אי תשלום שממנה הסיק מה שהסיק כביכול. ד. התובעים הציגו את הדרישות שדרשו מהנתבע, והן דרישות סבירות ומקובלות במסגרת תיקוני שנת בדק לדיירים. לעומת זאת, הנתבע כותב ביום 8.9.03 שהדירות בהם סעיפים שהוא אחראי לא בוצעו הם יבוצעו בהקדם. מכאן, שהנתבע לא סיים את העבודה, וביום 25.9.03 התחייב לסיימה עד 30.10.03. לאחר שסיים קיבל את המגיע לו בסוף דצמבר 2003. מדובר איפוא בהתנהלות רגילה ולא מובן על מה יצא קצפו של הנתבע. ה. הנתבע טען שלא היה בדעת התובעים לאשר תשלום עבור עבודות נוספות, אבל הן שולמו במלואן לאחר מכן, כדי שהתובעים יצאו צדיקים. עיינתי היטב במסמכים ואין סירוב לשלם עבור עבודות נוספות. ו. המכתב מיום 13.10.03 אומר הנתבע שהדברים הוצאו מהקשרם. כמובן שזו אמירה סתמית, שכן הנתבע הוא שקבע את ההקשר, אבל הדברים כלל לא יצאו מהקשרם. הנתבע התכוון להשמיץ את התובעים במכתבו הקודם ולפגוע בהם, והדבר היחיד שיצא הוא שהנתבע גילה את דבריו ללא סייג בכלל כעסו. אמירתו השקרית כאילו דרשו ממנו התובעים טובות הנאה לא יצאה משום הקשר. ז. הנתבע נשאל להסבר מה היתה משנה פגישה שבוע לפ]ני כן, כדבריו, כאשר דורשים ממנו טובות הנאה. התשובה היתה שאם היו מבטיחים לו תשלום בעוד 30 יום היה מוכן להתפשר (עמ' 9). זו כמובן תשובה מתחמקת שלא לענין. מובן שהנתבע השתמש בלשון הרע כמרכיב במשא ומתן כדי לאלץ את אנשי סולל בונה לאשר לו מה שסבר שלא מאשרים לו קודם לכן. על כן, אני קובע שאין מדובר באמת, אלא דווקא בשקר, והנתבע אינו יכול לחסות בצילה של הגנת אמת דיברתי. הנתבע טען עוד להגנת תום לב לפי סעיפים 15.7, 15.8 לחוק איסור לשון הרע. בסעיף 15.7 מוגן פרסום שהיה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור. כמובן, שהנתבע לא היה מעולם ממונה על התובעים, ולכן סעיף זה לא חל. סעיף 15.8 דן בפרסום שהיה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה. ואולם, גם אם נראה את יוסי מצה כממונה על התובעים, הרי לפי סעיף 16 (ב) לחוק, חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. קבעתי כבר שהפריסום לא היה אמת. הנתבע לא הראה איזה אמצעים נקט כדי לבדוק את הדברים לפני הפירסום, ולאור העובדה שהנתבע אף לא העיד על מקרה של דרישת טובת הנאה בקשר לפרוייקט זה, מלבד אמירה בקשר למתנות חג חודשים לפני כן שאינם מספיקים, הרי שגם הנתבע עצמו לא האמין באמיתות דבריו במכתב שהתובעים דרשו ממנו טובות הנאה. על כן, המסקנה היא שהנתבע עצמו לא האמין באמיתות דבריו ולכן אינו יכול להינות מהגנת תום הלב. התוצאה היא שעל הנתבע לפצות את שני התובעים על לשון הרע שהוציא נגדם. אשר לשאלת הפיצוי, קבוע בחוק פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, שעל פי הדין הוא פיצוי מינימום. אילו היה הנתבע חוזר בו בשלב כלשהוא ואומר שהדברים לא היו אמת, וכי הוא מתנצל על כך שאמר דברים שאינם אמת בעידנא דריתחא, יש להניח שהתובעים היו מסתפקים בפיצוי קטן יותר ובית המשפט היה פוסק פיצוי קטן יותר. עכשיו, שהנתבע ניהל את התביעה עד סופה בהנחה שהדברים אמת, אין שום מקום להפחית מהפיצוי לפי החוק. על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.11.03 ועדש לתשלום המלא בפועל, וכן אגרות המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל אחד מהתובעים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים ניתן היום כ"ב בתמוז, תשס"ד (11 ביולי 2004) בהעדר הצדדים. מנחם רניאל, שופט הגנות משפטיותתום לבלשון הרע / הוצאת דיבה