פתח דבר בפנינו תביעה להכרה באוטם שריר הלב שפקד את התובעת ביום 28.7.09, כ- 21 ימים לאחר מועד פיטוריה, כפגיעה בעבודה כמשמעות מונח זה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק). במכתבו מיום 2.11.10 הודיע הנתבע לתובעת על דחיית תביעתה, מן הטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי חריג תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא להופעת האוטם. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה שבפנינו. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה והנתבע ויתר על חקירתה, בהיעדר מחלוקת עובדתית בין הצדדים (עמ' 2, סע' 3 לסיכומי הנתבע). מטעם הנתבע לא נשמעו עדים. עובדות המקרה התובעת, ילידת 1961, עורכת דין במקצועה, עבדה במחלקת התביעות של חברת "הפניקס חברה לביטוח בע"מ" (להלן - הפניקס או החברה) משך כ- 5 שנים עד למועד פיטוריה, בנסיבות שיפורטו להלן. בסוף שנת 2008, עקב שינויים מבניים שבוצעו בחברה, שונו לטענת התובעת תנאי עבודתה והמבנה הניהולי במחלקת התביעות דבר שעורר תחושת מרירות בקרב העובדים ובכללם התובעת. עם שוב התובעת לעבודתה ביום 3.5.09, לאחר שהייתה בחופשת מחלה מעל לחודש ימים (ש' 141-145 בהודעה לחוקר), נקראה התובעת להגיע לשימוע אצל מנהלת מחלקת התביעות בתוך כשעה. התובעת סירבה להתייצב ומשהמשיכה לחוש ברע הוארכה חופשת מחלתה עד ליום 13.5.09; ביום שובה לעבודה, נקראה התובעת שוב לשימוע למחרת היום, אשר נדחה בהתאם לבקשתה והתקיים לבסוף ביום 20.5.09. בתום השימוע ניתנה בידי התובעת האפשרות לבחור בין המשך התייצבות בעבודה עד למתן החלטה בעניינה, לבין היעדרות בתשלום. לדברי התובעת, לאחר כיומיים ממועד התייצבותה לעבודה נדרשה לעזוב מיד את משרדי החברה ולא לשוב לשם יותר, דבר שגרם לה להרגיש מושפלת ומבוזה (סע' 5 לתצהיר). ביום 31.5.09 קיבלה התובעת מכתב פיטורים קשה ביותר, אשר לדבריה לא היה בו כל אמת, אלא כלל פרטים מעוותים ומסולפים. במכתב הפיטורים לא צוין מועד לסיום יחסי העבודה. לטענת התובעת, גם לאחר פיטוריה המשיכה החברה להערים עליה קשיים בכל הנוגע לקבלת זכויותיה להן היתה זכאית על פי דין; משכך, ביקשה התובעת להיפגש עם היועץ המשפטי של הפניקס, עו"ד אריאלי (להלן - היועמ"ש), ובפגישתם מיום 16.6.09 נמסר לתובעת מכתב לפיו לאחר מתן הודעה מוקדמת כדין, יחסי העבודה בין הצדדים יסתיימו ביום 30.6.09; עוד סוכם, כי הצדדים ייפגשו ביום 29.6.09, כפי שאכן קרה, כאשר בין שתי הפגישות המשיכו להתנהל שיחות טלפוניות בין התובעת ליועמ"ש. לדברי התובעת, בפגישתה עם היועמ"ש, מיום 29.6.09, הסבירה לו את הקושי הנפשי הכרוך בהגעתה למשרדי החברה, ולפיכך ביקשה להסדיר את הדברים החסרים לסיום ההתקשרות ביניהם דרך הדואר או המייל, כדי להימנע מכל הגעה נוספת למשרדי החברה (סע' 7 לתצהיר). בפועל, יחסי העבודה הסתיימו על פי טענת התובעת ביום 7.7.09; אולם, התובעת לא קיבלה את פיצויי הפיטורים להם היתה זכאית ומשכך המשיכה התובעת בהתכתבויות עם היועמ"ש באמצעות המייל והטלפון. ביום 20.7.09 קיבלה התובעת לטענתה שיחה טלפונית מעורכת-דין בחברה, בה נמסר לה כי ההמחאה מוכנה ועל התובעת לבוא לקבלה לאחר חתימתה על טופס 161 ועל טופס ויתור "דרקוני" כלשון התובעת. התובעת סירבה לבקשה, משדרשה לטענתה להבין תחילה מה זה טופס 161, וכן דרשה לקבל פירוט של סכום ההמחאה ודרך החישוב - דבר שגרר התכתבויות ושיחות נוספות עם היועמ"ש. מכתבה האחרון של התובעת בעניין נשלח ליועמ"ש ביום 25.7.09, וביום 26.7.09 קיבלה התובעת הודעה במייל, בה הוזמנה להגיע לפגישה נוספת עם היועמ"ש כבר ביום 29.7.09 (להלן - הפגישה), וזאת לדידה בניגוד לבקשתה המפורשת שלא להגיע לפגישות נוספות במשרדי החברה. זאת ועוד, ביום 26.7.09 ניהלה התובעת, לדבריה, שיחה טלפונית לא נעימה ולא פשוטה עם היועמ"ש, במהלכה התברר לתובעת כי אין בכוונת החברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפיה ולשלם לה את זכויותיה במועד. שיחה זו אמנם לא התנהלה בצעקות או בטונים גבוהים, אולם לדברי התובעת, שיחה טלפונית זו והזימון לפגישה נוספת אצל היועמ"ש יצרו אצלה תגובה נפשית קשה, תחושת איום כלשונה וחשש מפגישה מחודשת עם החברים לעבודה שהיו עדים לפיטוריה בבושת פנים מהחברה; לדברי התובעת, העובדה שהיתה צריכה לשוב למשרדי החברה שבה והעצימה את תחושת ההשפלה שחוותה בעקבות הפיטורים, וכן הביאה את התובעת למסקנה כי "אחרי פגישה זו לא תהיה דרך חזרה ומה שיקרה בה יקבע את העתיד." עוד חשה התובעת מאוימת מהאפשרות כי המשא-ומתן עם היועמ"ש ייכשל ולא תהא לה כל הכנסה בחודשים הקרובים (סע' 11-12 לתצהיר). ביום 28.7.09 בשעות הצהרים, החלה התובעת לטענתה בהכנות לקראת הפגישה, דבר שהציף אותה לדבריה בחרדות קשות, בחוסר ביטחון ובלחץ נפשי בלתי נסבל; התובעת היתה שרויה לטענתה "במצב של מתח קיצוני" לקראת פגישה שצפויה היתה לקבוע את גורלה ואת יכולתה להתקיים בחודשים הקרובים. תוך כדי ההכנות, החלה התובעת לחוש ברע - קוצר נשימה, מתח עז, רעידות בידיה ותחושת עצבנות. התובעת הסתובבה בביתה בחוסר מנוחה ולבסוף שכבה לנוח; בשעה 21:45 לערך לאחר שהתובעת התקשרה לאימה, היא איבדה הכרה, פונתה לבית החולים ושם אובחן כי לקתה באוטם שריר הלב וצונתרה בליבה. לדידי התובעת, חששותיה התגלו לבסוף כנכונות, משרק בחודש 09/09 הורתה הפניקס לשחרר את כספי הפיצויים של התובעת והכספים התקבלו אצלה בפועל רק במהלך החודשים 9-10/2009. התובעת מבקשת לראות באוטם בו לקתה ביום 28.7.09 כתוצאה מהדחק הנפשי הבלתי רגיל בו היתה שרויה, ואשר הגיע לשיאו בעת הכנותיה לפגישה הצפויה למחרת היום. עיון בסיכום אשפוז התובעת בבית החולים הלל יפה שצורף לתצהירה מעלה, כי בתיאור המחלה נרשם: "ללא עדות למחלה לבבית קודמת. שבועיים קודם לאשפוזה בדיקת אקו ומבחן מאמץ, שפורשו כתקינים. ההתוויה לבדיקות ערך CPK מוגבר במקצת, משנית לטיפול בסטטינים. יש לציין, שהחולה פוטרה מעבודתה בחודש מאי. לדבריה ביום קבלתה הייתה שרויה במתח נפשי ניכר לקראת דיון חשוב, שעמד להתקיים למחרת." טענות הצדדים לטענת התובעת, משאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, הרי שעובדות המקרה מלמדות בבירור כי אמנם התובעת היתה שרויה במתח מסוים בתקופה שקדמה לאירוע האוטם, אולם מתח נפשי זה הגיע לשיאו ביום 28.7.09 במהלך הכנות התובעת לפגישה המכרעת, לתפיסתה, שהיתה צפויה להתקיים למחרת אירוע האוטם בין התובעת ליועמ"ש החברה. התובעת העידה בתצהירה אודות חרדותיה וחששותיה ביום 28.7.09 עת תחושות אלו הלכו והתעצמו במהלך ההכנות לפגישה. באשר לעובדה כי האירוע התרחש לאחר ניתוק יחסי העבודה, טענה התובעת כי הפסיקה הכירה לא פעם באפשרות כי יחסי העבודה יימשכו בין הצדדים, באופן קונסטרוקטיבי, לאחר סיום יחסי העבודה וזאת בנסיבות חריגות עת קיימת סמיכות זמנים קרובה בין מועד ניתוק יחסי העבודה לבין התאונה וכאשר הזיקה לעבודה הינה ברורה - 2 תנאים שלדעת התובעת מתקיימים במובהק בעניינה. התובעת הפנתה בסיכומיה לפסיקה ארצית ואזורית רלבנטית וטענה כי יישום המבחנים שהתפתחו בפסיקה מוביל בהכרח לקבלת תביעתה. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי בניגוד לאמור בסיכומי התובעת, המחלוקת בתיק נטושה בשאלת קיומו של אירוע חריג ביום 28.7.09 תוך כדי ועקב עבודת התובעת - כאשר התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. תאונת עבודה מורכבת מ- 3 תנאים מצטברים: אירוע חיצוני בעבודה, חבלה או נזק המתרחש בפתאומיות וקשר סיבתי בין השניים, כאשר התובעת אינה עונה על 2 תנאים מתוכם. נפסק לא אחת, כי מתח נפשי מתמשך אינו בבחינת אירוע מוכר להופעת אוטם. בענייננו, להבדיל מויכוח/ריב קשה או חקירה במשטרה או מאמץ בלתי רגיל בעבודה, שהם בבחינת אירועים חיצוניים מוגדרים, הרי ש"התרגשות" התובעת לקראת הפגישה, קשה ככל שהיתה, הינה בגדר אירוע פנימי שאירע לתובעת ומשכך איננו בבחינת אירוע חריג כדרישת הפסיקה. יתרה מכך, התובעת היתה שרויה במתח נפשי מתמשך לפחות מיום 3.5.09, עת נודע לה לראשונה על זימונה לשימוע בעניינה; לאחר מכן חוותה התובעת לטענתה הליך פיטורים קשה וכואב, יחס משפיל ומבזה מצד החברה, ערכה שתי פגישות עם היועמ"ש ואינספור שיחות טלפוניות והתכתבויות, וכל זאת גם לאחר ניתוק יחסי העבודה; מכאן שלא ניתן לראות בהתרגשות התובעת בעת הכנותיה לקראת הפגישה שנועדה להתקיים למחרת היום כהתפתחות נוספת במתח הנפשי, השונה מהמתח הנפשי המתמשך בו התובעת היתה שרויה בחודשים הקודמים להופעת האוטם. עוד הוסיף הנתבע, כי מכל מקום האירוע הנטען אירע לאחר ניתוק יחסי העבודה, כאשר בפסיקה נקבע, כי "מי שלא היה עובד בעת קרות התאונה אלא עובד לשעבר איננו יכול להיחשב כעובד מבוטח בביטוח נפגעי עבודה", ואין המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים החריגים בהם תוכר פגיעה בעבודה גם לאחר ניתוק יחסי העבודה. לפיכך, דין התביעה להידחות כבר בשלב זה. דיון והכרעה אין חולק, כי התובעת לקתה בליבה ביום 28.7.09 במהלך הכנותיה לקראת הפגישה שהיתה צפויה להתקיים למחרת היום עם היועמ"ש של הפניקס עקב פיטוריה, וכי ממועד פיטוריה ועד למועד האירוע חלפו כ- 3 שבועות. המחלוקת בין הצדדים נטושה, אפוא, בשתי שאלות: האם אירע לתובעת ביום 28.7.09 "אירוע חריג" כהגדרתו בפסיקה? במידה וכן, האם יש להכיר באירוע החריג כבתאונת עבודה כמשמעה בחוק? קיומו של אירוע חריג ביום 28.7.09 על פי ההלכה הפסוקה, המבחן הנוהג להיותו של אוטם שריר הלב תאונת עבודה, הינו מבחן "האירוע החריג" או "המאמץ המיוחד". אירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם, "הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל או מתח נפשי (התרגזות או התרגשות) יוצא דופן, המקשה מאוד על המבוטח ומשמש 'trigger' להופעת האוטם" (דב"ע מו/0-139 דן יצחק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 411 (1987); בג"ץ 1063/91 משה פפו - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה(4) 267 (1991)). הלכה היא כי מתח מתמשך אינו נחשב כגורם מוכר כפגיעה בעבודה כשהוא קודם לקרות אוטם שריר הלב; אולם נפסק, כי "שיא" של מתח אחרי תקופה של מתח מתמשך עשויה להוות ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג (דב"ע נא/0-16 ברוך חקלאי - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 3.10.1991, להלן - עניין חקלאי; עב"ל 1198/01 יעל רזיאל - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לט 165 (2003), להלן - עניין רזיאל). גם דחק נפשי בלתי רגיל עשוי להיחשב כ"אירוע חריג", כאשר דחק נפשי בלתי רגיל אינו חייב למצוא ביטויו "בתחושה שלילית" דוקא של כעס או רוגז או תרעומת ואף "תחושה חיובית" של שמחה למשל במפגש עם קרוב משפחה אובד, אפשר שתיחשב לדחק נפשי בלתי רגיל, וזאת משדחק נפשי נבחן לפי שיא המתח הנפשי החיובי או השלילי שראוי להניח כי בנסיבות המקרה האדם היה נתון בו; בחינת "חריגות" הדחק הנפשי אמנם צריכה להיקבע מנקודת מבטו של הנפגע עצמו (דב"ע נו/110-7 נורית חזאם - המוסד לביטוח לאומי (2000), פד"ע לו 75), אלא שהבחינה הסובייקטיבית טעונה הוכחה בראיות אובייקטיביות, ולא די בעצם אמירת התובע (עב"ל 1269/00לוי רפאל - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 28.6.01). עוד נפסק כי קיומה של סמיכות זמנים בין ההתרגשות והופעת האוטם פועלת לטובת המבוטח (דב"ע נא/0-104 המוסד לביטוח לאומי - דניאל חיים, פד"ע כג 360), אולם עצם קיומה של סמיכות זמנים כזו אין בה כדי לקבוע בכל מקרה, את קיומו של הקשר הסיבתי (דב"ע נג/0-181 ישראל עזריאלי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 209). בית הדין ימנה מומחה יועץ רפואי גם אם לא הוכח אירוע חריג, אך עלה ספק בדבר קיומו (עב"ל 145/03 סבאח עראדה - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 2.3.05; עב"ל 1098/02 קדמן יוסף - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 6.1.04). נפסק כי אין צורך בהוכחה גורפת לעצם קיומו של אירוע חריג, אלא די במידה מספקת של סבירות לקיומו של אירוע חריג (עב"ל 1285/04 בן ציון בנרויה - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 5.1.06). על יסוד העובדות שפורטו לעיל וההלכה הפסוקה, מסקנתנו הינה כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה בדבר הוכחת "עליית מדרגה" במתח הנפשי בו היתה שרויה באותה תקופה ביום 28.7.09 במהלך הכנותיה לפגישה המכרעת, לתפיסתה, המתוכננת למחרת היום עם יועמ"ש החברה; להלן הנימוקים למסקנתנו. אכן מהראיות עולה, כי התובעת היתה שרויה במתח נפשי מתמשך כבר מחודש 05/09, עת נודע לה לראשונה כי היא מוזמנת לשימוע בחברה והועמדה בפני אפשרות פיטוריה, שלבסוף התממשה. עוד עלה, כי מאז עברה התובעת הליך פיטורים קשה לדבריה, וחוותה הרגשת השפלה וביזוי מצד החברה, ואף נפגשה פעמיים עם יועמ"ש החברה במטרה להסדיר את תנאי פרישתה מהחברה; אולם, על פי הפסיקה אפילו מדובר באירוע שקורה יותר מפעם אחת אין בזה כדי לשלול את חריגותו בנסיבות העניין. התובעת העידה בתצהירה, כי הפגישות הקודמות עם יועמ"ש החברה, במהלך תקופת עבודתה, היו כרוכות בקושי נפשי רב ומשכך ביקשה לדבריה במפורש מהיועמ"ש להסדיר את העניינים ביניהם באמצעות הכתב והטלפון וזאת כדי להימנע מלהגיע לפגישה נוספת במשרדי החברה - וטענתה זו לא נסתרה. בהודעתה לחוקר הנתבע, כך תיארה התובעת לראשונה את תחושותיה לאחר קבלת הזימון לפגישה (ש' 121-131): "ביום ראשון 26.7.09 קבלתי במייל הודעה שאני מוזמנת לפגישה אצל אריה אריאלי (היועמ"ש) בתאריך 29.7.09. ברצוני לציין כי לאורך כל ההתכתבות בינינו ביקשתי מאריאלי שיופקדו כספי פיצויי הפיטורים בנפרד וללא כל קשר לאם אקבל כן או לא פיצויים אחרים. אריאלי הסביר לי כשדיברתי איתו... שאין סיכוי לקבל. מהרגע שקיבלתי את המייל בתאריך 26.7.09, היה לי חשש גדול מהפגישה שהמשא ומתן יתפוצץ ואחד המסמכים ששלחו לי היה מסמך בו אני צריכה לחתום על מה שאני אמורה לקבל... והנוסח שלו לא היה מקובל עלי. היה לי חשש גדול שזה יכול לפוצץ את כל מה שכבר סיכמנו. אני לא הצלחתי לישון והייתי כל הזמן בחרדה גדולה ויומיים ניסיתי לארגן את הדברים, הייתה לי הצפה של תחושות הפיטורים אמנם זה היה חודש קודם וכאילו זה היה מאחורי אבל הכל חזר לי". בתצהירה, שבה התובעת וציינה כי ביום 26.7.09 קיבלה במייל הזמנה לפגישה אצל היועמ"ש ביום 29.7.09, ובאותו היום אף ניהלה עימו שיחה טלפונית במהלכה היה ביניהם חילופי דברים לא פשוטים, לתפיסת התובעת; כך תיארה התובעת את תחושותיה ביום הופעת האוטם: "11. שיחה זו והזימון לפגישה נוספת יצרו אצלי תגובה נפשית קשה, שכן הרגשתי מאוימת מן הצורך לנהל שוב משא ומתן על זכויות שמגיעות לי, לרבות פיצויי פיטורין והלנתם. כמו-כן, בעקבות השיחה היה לי ברור שאם לא אחתום, כדרישתם, על כתב הויתור והסילוק הגורף שנשלח אלי, לא אקבל את הכספים המגיעים לי ולא תהיה לי כל הכנסה. 12. כמו-כן, הצורך להגיע למשרדי הפינקס לאחר שסולקתי משם בבושת פנים והחשש שאפגוש שם חברים לעבודה שיודעים על המצב שנוצר ועל פיטורי, הביא אותי למצוקה נפשית קשה. העובדה שאאלץ לחזור לשם החזירה והעצימה את תחושת ההשפלה שחשתי בעקבות הפיטורים. ידעתי שאחרי פגישה זו לא תהיה דרך חזרה ומה שיקרה בה יקבע את העתיד. הרגשתי מאוימת מהאפשרות שהפגישה תכשל והמו"מ "יתפוצץ" ואני אשאר בלא כלום. 13. ביום 28.7.09 בשעות הצהריים התחלתי להכין את המסמכים לקראת הפגישה, לעבור שוב על החישובים ולתכנן מה יהיה בפגישה. הוצפתי בחרדות קשות וחוסר ביטחון והלחץ הנפשי שנוצר היה בלתי נסבל. הייתי במצב של מתח קיצוני לקראת פגישה זו שעתידה הייתה לקבוע את גורלי והיכולת שלי להתקיים בחודשים הקרבים. 14. תוך כדי ההכנות לפגישה שתתקיים למחרת בבוקר, התחלתי לחוש ברע. הרגשתי חוסר נשימה, מתח עז, רעידות ביד והייתי מאוד עצבנית. הסתובבתי בבית בחוסר מנוחה ולבסוף שכבתי לנוח. בשעה 21:45, לאחר שהתקשרתי לאימי, איבדתי את ההכרה. פוניתי לבית החולים, שם אובחן אוטם שריר הלב. 15. לא למותר לציין, כי חששותי לא היו לשווא שכן, למעשה, הפניקס הורתה לשחרר את כספי הפיצויים שמגיעים לי רק במהלך חודש ספטמבר 2009. קיבלתי בפועל כספים שמגיעים לי, לרבות פיצויי פיטורין, רק במהלך חודשים אוקטובר ונובמבר 2009." תחושתה הסובייקטיבית של התובעת מעידה, בין היתר, על חריגות האירוע. על תחושתה זו אנו למדים מהתייחסותה לפגישה כפי שמצאה ביטויה בהודעה לחוקר ובתצהיר, גרסה שלא נסתרה, ומכאן מקבלים אנו את טענת התובעת כי אכן היתה שרויה בלחץ נפשי שהגיע לשיאו ביום 28.7.09, עת התכוננה לפגישה הקבועה ליום המחרת, אשר היתה צפויה להיות מכרעת מבחינתה. אין בידינו לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו כי "התרגשות" התובעת לקראת הפגישה הצפויה, קשה ככל שהיתה, איננה בבחינת "אירוע חריג" בהיותה אירוע פנימי בתוך נבכי התובעת; טענה זו של הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה, אשר הכירה במצבים של דחק נפשי בלתי רגיל כ"אירוע חריג", תוך שנקבע כי דחק נפשי בלתי רגיל יכול למצוא את ביטויו הן "בתחושה שלילית" והן בתחושה "חיובית" של שמחה למשל לקראת פגישה עם קרוב משפחה אובד (עב"ל 70/97 עמוס פרויד - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). עוד נפסק, כי התרגשות ביום האחרון לעבודה, או סמוך לכך, אחרי תקופה של מתח מתמשך, עשויה להוות ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג (עניין חקלאי; עניין רזיאל; עב"ל 306/03 נדב אושרי - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, 6.4.06). העובדה כי מדובר בהתרגשות לקראת פגישה מכרעת בעניין זכויותיה של התובעת, מוציאה אותה מגדר "תחושה פנימית" גרידא, שכן מדובר בהתרגשות הנלווית לאירוע חיצוני, דהיינו הפגישה על כל מורכבויותיה, לתפיסת התובעת. על יסוד האמור לעיל, אנו קובעים כי עלה בידי התובעת להניח תשתית ראייתית מספקת לטענתה בדבר "עליית מדרגה" או "מתח שיא" שחשה ביום 28.7.09, בעת הכנותיה לפגישה שנקבעה למחרת היום עם היועמ"ש, בעקבות פיטורי התובעת ואשר אמורה היתה לסיים את פרק עבודת התובעת בחברה באופן סופי. משהגענו למסקנה זו, נבחן להלן את השאלה האם ניתן לראות בתובעת כ'עובדת' במועד קרות האירוע, וזאת משאין חולק כי אירוע זה אירע כ- 3 שבועות אחרי תום יחסי העבודה בין התובעת לחברה. קיום יחסי עבודה במועד הופעת האוטם בסעיף 75 לחוק נקבעה רשימת המבוטחים בענף נפגעי עבודה, כאשר "עובד", נמנה עם אחד המבוטחים בענף. בסעיף 79 לחוק הוגדרה "תאונת עבודה" כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו"; סעיף זה טומן אפוא בחובו 2 תנאים מצטברים להכרה בתאונה כבתאונת עבודה, שהתאונה תתרחש 'תוך כדי' ו'עקב' העבודה; בענייננו, אין חולק כי התאונה אירעה 'עקב' יחסי העבודה ששררו בין הצדדים, אולם הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התאונה היתה 'תוך כדי' העבודה. ברי, כי רק אימת שייקבע כי התובעת באה בגדר המבוטחים שנמנו בסעיף 75 לחוק, תוכל היא להיכנס בשערי סעיף 79 לחוק. כבר נקבע בפסיקה כי "חוק הביטוח הלאומי בא להבטיח סיכוני עבודה ולא סיכונים לאחר פקיעת יחסי עובד מעביד, אלא אם כן מדובר באירוע שאירע בסמוך לאחר תום תקופת העבודה ובנסיבות מיוחדות" (עב"ל 195/97 עיזבון המנוחה חיה גרוסמן ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, מיום 6.9.01; דב"ע מג/50-0 נורי גזלה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 57, 59, להלן - עניין נורי גזלה). ברוח זו דחה בית הדין הארצי לעבודה בדעת רוב מפי כב' השופט פליטמן כתוארו אז, תביעת מבוטח שביקש להכיר באוטם שריר הלב שאירע לו לאחר דיון משפטי בעניין פיטוריו מעבודתו, שהתקיים 30 חודשים לאחר הפיטורים, כפגיעה בעבודה, בקובעו כי אין מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים בהם יחסי העבודה יכולים להשתרע מעבר למועד סיום יחסי העבודה (עב"ל 76/98 משה אהרוני - המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.8.02, העתירה לבג"ץ נדחתה ביום 12.12.02, להלן - עניין אהרוני). בעב"ל 1187/04 מסרי זייד - המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.3.05, להלן - עניין זייד, שב בית הדין הארצי על הדברים שנקבעו בדעת הרוב בעניין אהרוני, לפיהם כעיקרון תקופת ביטוחו של עובד בביטוח נפגעי עבודה מסתיימת עם פקיעת יחסי העבודה עם מעבידו, תוך שהוסיף כי בנסיבות חריגות ייתכן והפסיקה תכיר בפגיעות שאירעו לאחר סיום יחסי העבודה כפגיעות בעבודה, אולם זאת "כאשר קיימת סמיכות זמנים קרובה בין מועד ניתוק יחסי העבודה לבין התאונה וכאשר הזיקה לעבודה הינה ברורה." בעניין זייד, נדחתה תביעת מבוטח אשר נפגע בתאונת דרכים בעת שחזר מדיון בועדה רפואית בשל תאונת עבודה קודמת, וזאת, בין היתר, משמדובר היה בתאונה שארעה כשנה וחצי לאחר תום יחסי העבודה. בעב"ל 101/06 מנחם ז'יטלני - המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.5.07 נדחה ערעורו של מבוטח שביקש להכיר באירוע לבבי שאירע לו במהלך דיון בבית הדין האזורי לעבודה שעסק בבירור תביעתו לעניין אירוע לבבי קודם שאירע לו בעבודה כ'תאונת עבודה', וזאת בהסתמך על הפסיקה בעניין אהרוני, ומשמדובר היה בפרק זמן של שנתיים ומחצה ממועד תום העבודה. התובעת ביקשה בסיכומיה ליישם את המבחנים שנקבעו בפסיקה להארכת יחסי העבודה, באופן קונסטרוקטיבי, מעבר למועד ניתוקם וזאת משמדובר לטענתה בסמיכות זמנים קרובה בין מועד סיום יחסי העבודה למועד האירוע, כ- 3 שבועות, ומשאין חולק כי האירוע בו לקתה הופיע עקב העבודה. התובעת הפנתה בסיכומיה להחלטת בית הדין האזורי בתל-אביב בב"ל 2186/07 ראובן זינגר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 8.2.10, (להלן - עניין זינגר), אשר נסיבותיה דומות לנסיבות שלפנינו, ובה מדובר היה במבוטח שפוטר מעבודתו ביום 1.7.05 ונמסרו לו על ידי המעביד המחאות שחזרו ללא כיסוי. ביום 21.7.05 עת הגיע התובע למשרדי המעביד כדי לדרוש את המגיע לו, התנהל ויכוח עם המעביד, לאחריו לקה המבוטח בליבו. כב' השופטת סלע (כתוארה אז) הכירה באירוע כבתאונת עבודה, וזאת בעיקר בהסתמך על דעת המיעוט בעניין אהרוני מפי כב' השופט רבינוביץ', לפיה אלמנט ה'עקב' עולה בחשיבותו על אלמנט ה'תוך כדי', וכך סיכם שם בית הדין החלטתו: "לאור הפסיקה שלעיל כמו גם נוכח הנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה, כפי שנרחיב להלן, שוכנענו שיש לקבל את טענת התובע כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג מיום 21.7.05 לבין העבודה, וכי האירוע אירע עקב העבודה גם אם לא תוך כדי העבודה ודי בכך כדי לראות בתובע כעובד שנפגע בתאונת עבודה בין היתר בהסתמך על תורת העיקר והטפל - א. מדובר באירוע שהתרחש בסמוך לאחר סיום יחסי העבודה שבין הצדדים. בהתאם לפסיקה שלעיל, בסמיכות זמנים של שלושה שבועות, יש מקום לקבל את הטענה כי האירוע אירע עקב יחסי העבודה ויש מקום להכיר בהמשך יחסי עובד ומעביד באופן קונסטרוקטיבי, הגם שאלמנט ה"תוך כדי" לא התקיים; ב. הסכסוך ביום 21.7.05 היה שיאה של תקופה בה דרש התובע מהמעסיק לשלם לו כספים שהגיעו לו כפי העולה מכלל העדויות שהובאו בפנינו. נוכח האמור הרי שקיים קשר סיבתי קרוב בין האירוע לבין העבודה וסיומה. 17. נוכח האמור שוכנענו אפוא כי התנאי של סעיף 79 לחוק, בדבר "עקב עבודתו" מתקיים במלוא עוצמתו במקרה זה. משקבענו עובדתית שהיה אירוע חריג בזמן או בסמוך להופעת האוטם, ומשקבענו כי האירוע התרחש עקב העבודה, יש למנות מומחה יועץ רפואי." נעיר, כי על פי מערכת הנט, פסק הדין בתיק זה ניתן ביום 12.9.12 וטרם הוגש עליו ערעור. עוד הפנתה התובעת בסיכומיה לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בב"ל 2166/07 יצחק סוויסה - המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.7.11, בו קיבלה כב' השופטת גילצר-כץ תביעת מבוטח להכיר באירוע לבבי שאירע כשנתיים לאחר תום יחסי העבודה כפגיעה בעבודה, וזאת בעת נחקר המבוטח במשטרה בנוגע לתלונה שהוגשה נגדו על ידי המעסיק לשעבר עקב חשד לעברות מרמה וזיוף. אולם, אכן כטענת הנתבע הוגש ערעור על פסק דין זה, והוא מתברר בבית הדין הארצי במסגרת עב"ל 16487-08-11 המוסד לביטוח לאומי - סוויסה וטרם ניתן בו פסק דין. בחינת מכלול הראיות והטענות בתיק ויישום המבחנים שנקבעו בפסיקה, מביא אותנו למסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, יש לקבל את טענות התובעת בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע החריג מיום 28.7.09 לבין העבודה, וכי אירוע זה אירע על רקע העבודה ובעקבותיה, אף אם לא אירע 'תוך כדי' העבודה. מסקנתנו זו נסמכת בעיקר על סמיכות הזמנים הקרובה בין מועד תום יחסי העבודה לבין מועד הופעת האוטם, כ- 3 שבועות בלבד, במהלכם התובעת אמנם המשיכה להיות שרויה במתח נפשי מתמשך עקב פרישתה מהעבודה, אולם ביום 28.7.09 חוותה התובעת עלייה במדרגת מתח זה, עת התכוננה לקראת הפגישה המכרעת מבחינתה שנקבעה למחרת היום והיתה שרויה בדחק נפשי בלתי רגיל שהגיע לשיאו. סוף דבר על יסוד מסקנתנו לעיל וקיום תנאי סעיף 79 לחוק בתובעת, ימונה מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין הדחק הנפשי החריג בו היתה התובעת שרויה ביום 28.7.09 לקראת הפגישה בעבודה, לבין האוטם בו לקתה באותו היום. הצדדים יגישו, בתוך 14 ימים מיום קבלת החלטה זו, את כל החומר הרפואי שברצונם להעביר למומחה הרפואי, מעבר לחומר הרפואי שהוזמן והתקבל. עם קבלת האמור תינתן החלטה בדבר מינוי מומחה יועץ רפואי. לעיון עם קבלת הודעות הצדדים. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי תוך 15 ימים מיום קבלת ההחלטה. ניתנה היום, ו' חשון תשע"ג, 22 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. מיכל נעים דיבנרשופטת מר דוד דניאלינציג עובדים מר חיים וינרנציג מעסיקים התקף לב / אוטם שריר הלב