להלן פסק דין בתביעת רשלנות רפואית בנושא זריקת הרדמה רופא שיניים: פסק דין בעקבות זריקת אלחוש שקיבל התובע במהלך טיפול שיניים, נגרמה אצלו פגיעה לעצב הלינגואלי ולעצב הבוקלי מצד ימין. אין מחלוקת כי אכן נגרמה פגיעה. אין גם מחלוקת כי עצם הפגיעה איננה תולדה של התרשלות מצד רופאי הנתבעת. המחלוקת בין הצדדים נוגעת למספר נושאים עיקריים: א. האופן שבו היה על רופאי הנתבעת לטפל בתובע משעה שאותרה הפגיעה. ב. האם היה על רופאי הנתבעת ליידע את התובע על הסיכון לקרות נזק זה, עובר למתן הטיפול. ג. הרשומות הרפואיות. 3. לטענת התובע, הנתבעת התרשלה כלפיו באי עריכת תרשומת וברשלנות טיפולית שהתבטאה באי עריכת מעקב ראוי, אי ביצוע בדיקות מתאימות, אי מתן טיפול תרופתי, אי הפניה לביצוע ניתוח כירורגי אי הפנייה למומחים מתאימים וכן בהפרת חובת הגילוי ואי קבלת הסכמתו מדעת לטיפול ובפגיעה באוטונומיה. 4. לטענת הנתבעת, הטיפול שניתן לתובע במקרה זה היה סביר ומקובל ולא היה נגוע ברשלנות רפואית ובכל מקרה לא ניתן היה למנוע את הנזק. הנתבעת מכחישה את טענות התובע בעניין התיעוד בכרטיס הטיפולי. בכל הנוגע להפניית התובע למומחים ולמעקב צמוד טוענת הנתבעת כי היא פעלה בעניין זה כנדרש וכמקובל, ומכל מקום אין קשר בין טענות אלה ובין הנזק. ביחס למתן ההסברים לתובע קודם לטיפול טוענת הנתבעת כי היא פעלה בעניין זה כנדרש, שכן גם המומחית מטעם התובע, אשר העידה כי היא נוהגת לתת הסברים למטופל על הסיכונים הכרוכים במתן זריקת אלחוש, עושה כן רק בטיפול הראשון. 5. התובע ואשתו נתנו עדות. התובע הגיש כראיה מטעמו חוות דעת שנערכה על ידי פרופ' אליס מרקיציו. 6. מטעם הנתבעת העידו ד"ר ליליאנה אזרוח, רופאת השיניים שטיפלה בתובע וד"ר קרביץ, מנהל המרפאה בה טופל התובע. הנתבעת הגישה כראיה מטעמה את חוות דעתו של פרופ' צבי שוורץ. העובדות 7. ביום 14.3.02 פנה התובע למרפאת השיניים של הנתבעת בבאר שבע בעקבות כאבים בשן מס' 47. הוא נבדק על ידי רופאת השיניים, ד"ר ליליאנה אזרוח, אשר קבעה כי יש להחליף את הסתימה בשן. לצורך ביצוע הטיפול הרדימה ד"ר אזרוח את האזור באלחוש מקומי באמצעות זריקת בלוק מנדיבולרי (סעיף 3 לתצהיר התובע). התובע הצהיר כי בעת קבלת הזריקה הוא הרגיש "זרם חשמלי" ותחושת חסימה באוזן ימין (סעיף 5 לתצהיר התובע). ד"ר אזרוח הכחישה כי היה אירוע כזה. לפי עדותה, אם אכן היה קורה כזה דבר, היא הייתה רושמת זאת בתיק הרפואי (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 17.9.06). ההכרעה במחלוקת עובדתית זו אינה חשובה לתיק, אולם אני מעדיפה בעניין זה את עדות התובע, אשר מעיד על פי זכרונו, במיוחד על רקע החוסר ברישומים, אשר אליו אתייחס להלן. 8. לאחר הטיפול נוכח התובע כי ההרדמה אינה מתפוגגת. לפי עדותו, כעבור שעות ספורות הוא התקשר למרפאה וד"ר אזרוח הנחתה אותו להמתין 48 שעות ואם עד אז הדבר לא יעבור, לחזור למרפאה (סעיף 6 לתצהיר התובע). בחקירה הנגדית סיכם התובע את השתלשלות העניינים, לגרסתו: "אחרי שזה לא התפוגג, אחרי כמה שעות התקשרתי בטל' לרופאה, היא אמרה לי שזה יכול לקחת יומיים. אחרי יומיים באתי, היא בדקה אותי ואמרה לי שזה יכול לקחת שבוע. באתי לאחר 6 ימים היא בדקה אותי ועשתה לי עוד סתימה והיא קראה למנהל המחלקה שיסתכל עליי. הוא אמר שזה יכול להיות מצב כזה. אחרי זה באתי שוב, מנהל המחלקה אמר לי שאם היא פגעה בעצב יש סיכוי שזה בלתי הפיך ואין מה לעשות. זה המלים שלו" (עמוד 45 לפרוטוקול מיום 5.7.06). 9. ד"ר אזרוח הכחישה כי התובע התקשר והגיע למחרת היום (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 17.9.06). לפי עדותה התובע הגיע אליה לצורך טיפול נוסף ביום 20.3.02 ורק אז התלונן על חוסר התחושה ולכן הוזמן למעקב ליום 23.3.02 (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 17.9.06). תלונת התובע על חוסר תחושה ביום 20.3.02 לא נרשמה בתיק הרפואי. ד"ר אזרוח העידה כי היא זוכרת זאת מאחר ולא רצתה לטפל בו, בלסת העליונה, (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 17.9.06). 10. התובע נפגש פעמיים עם מנהל המרפאה, ד"ר קרביץ. ד"ר קרביץ אף בדק את התובע. 11. הביקור האחרון של התובע במרפאה היה ביום 4.4.02. בכרטיס הרפואי נרשם ביום זה: "המתרפא הגיע לבדיקה בוצע בדיקה עם ד"ר קרביץ ישנה תחושה חלקית בלשון ויש צורך להיות במעקב." 12. ביום 10.6.02 הגיעה אל המרפאה פנייה ממחלקת פה ולסת בבית החולים איכילוב בבקשה לקבל צילומים (סעיף 7 לתצהיר ד"ר אזרוח; סעיף 6 לתצהיר ד"ר קרביץ). הבקשה צורפה כנספח לתצהירים של ד"ר אזרוח וד"ר קרביץ. מהבקשה עולה כי התובע הוזמן למרפאת פה ולסת בבית החולים איכילוב ליום 13.6.02. בתיק המרפאה של הנתבעת נערכה תרשומת לפיה: "המתרפא מבקש ייעוץ נוסף במרפאת פה ולסת בבי"ח איכילוב. הגיעה בקשה לבצע צילומי פנורמי/CT לצורך אבחון." 13. אין מחלוקת כי טרם ביצוע הזריקה לא ניתן לתובע הסבר כלשהו בקשר לסיכוני הפגיעה העצבית אשר נגרמה לו (סעיף 4 לתצהיר התובע; ד"ר אזרוח בעמוד 4 לפרוטוקול מיום 17.9.06). חוות הדעת של פרופ' אליס מרקיציו 14. פרופ' מרקיציו, אשר נתנה, כאמור, חוות דעת מטעם התובע, קבעה בחוות דעתה כי: "מיד עם היוודע תלונותיו של מר הנובר והנזק שנגרם לו, היה על הצוות הרפואי שטיפל במר הנובר להסביר לו מהם הנזקים האפשריים שיכולים להיגרם לו (ובכלל זה סוגי הנזק העצבי) ולטפל בו תרופתית ו/או כירורגית, על מנת לנסות ולתקן ו/או להקטין את הנזקים. טיפול כזה היה קרוב לוודאי משפר את מצבו של מר הנובר" ובהמשך: "טיפול כזה היה קרוב לוודאי משפר את מצבו של מר הנובר. מומחים בתחום (ר'Kraut (4)) מסכימים כי הצלחת הטיפול, תלויה בהקדמת מתן הטיפול. במילים אחרות: ככל שמטפלים מהר יותר, הסיכוי להצליח בטיפול גדול יותר, ולהפך" (עמוד 4 לחוות הדעת). עוד לפי דעתה: "בנוסף, הסימפטומים שהופיעו אצל מר הנובר הצביעו על פגיעה מקומית. במקרים רבים מדובר בדלקת (עקב מתן האילחוש) שמתפתחת בסופו של דבר לנזק עצבי. לכן, מיד עם הופעת הסימפטומים, יש להתחיל בטיפול אנטי דלקתי על מנת למנוע פגיעה עצבית קשה. זאת במיוחד כשקיימת הפרעה נוירו-סנסורית, כפי שהייתה קיימת כבר אז אצל מר הנובר. ר' (4)" חוות הדעת של פרופ' צבי שוורץ 15. פרופ' שוורץ, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבעת, קבע בחוות דעתו כי: "אלחוש הינה פרוצדורה נפוצה מאוד במהלך טיפול שיניים ובטוחה יחסית, כאשר יש נזק אפשרי הינו נדיר מאוד עם היארעות של 1:800,571 - 1:26,762 לפי Pogrel (1) כמו כן קיימת הסכמה חד משמעית כי לא קיימת דרך למניעת הנזק (3, 2)." לפי חוות דעתו: "הופעת נזק לעצב הלינגואלי מופיעה ב- 0.15% , במרבית המקרים המתוארים שבה התחושה כעבור תקופה של 6 חודשים ורק ב- 0.0008% מהמקרים נותרת ההפרעה גם כעבור שנה (3). ... מחקרים רבים נוספים מראים כי במרבית המקרים 84-95% ישנה החלמה ספונטאנית כעבור 8 שבועות. (5, 3, 1) אין הסבר ברור למנגנון הנזק העצבי, חלק מהמקרים מוסברים ע"י שטף דם (המטומה) לתוך מעטפת העצב או מספר מעטפות העצב. ניתוח אקספלורטורי אינו יעיל ואף החמיר סימפטומים בחלק מהמקרים (6)" (עמוד 3 לחוות הדעת). פרופ' שוורץ כותב כי: "אין כיום בספרות פרוטוקול טיפול חד משמעי ומיידי בפגיעה עצבית לאחר הרדמה כגון טיפול אנטי - דלקתי או אנטיביוטי למצבים שבהם יש חשש לפגיעה עצבית משום שאין בהירות מוחלטת לגבי מנגנון הנזק" (עמוד 4 לחוות הדעת). לפי פרופ' שוורץ: "יש הסכמה כללית כי כדאי להמתין ולעקוב שכן ברוב רובם של המקרים חולפת ההפרעה והמצב שב לקדמותו. כך גם לפי המומלץ בספר אלחוש מקומי (2)" (עמוד 4 לחוות הדעת). ביחס להמלצת פרופ' מרקיציו בעניין מיקרוכירורגיה כותב פרופ' שוורץ: "האינדיקציה למיקרוכירורגיה שמורה למקרים שבהם כעבור שנה או יותר קיימת פרסטזיה ובוודאי לא כנקיטת אמצעי ראשוני ולא כעבור מספר חודשים ספורים שכן תועלת והנזק האפשרי הטמונים בה לא בהכרח עולים על התועלת" (עמוד 4 לחוות הדעת). הרשלנות במהלך הבתר הטיפולי 16. בין המומחים קיימת מחלוקת בדבר הטיפול שהיה על הנתבעת לתת לתובע לאחר הפגיעה. בעוד שלדעת פרופ' מרקיציו היה על הנתבעת לתת לתובע טיפול תרופתי ולהמליץ לו על ניתוח מיקרונוירוכירורגי, הרי לדעת פרופ' שוורץ כל שניתן היה לעשות הוא לעקוב אחר המצב, כפי שנעשה בפועל. 17. לאחר שמיעת שני המומחים, אני מעדיפה את עמדתו של פרופ' שוורץ לפיה הפרוטוקול הטיפולי היום הוא מעקב (עמוד 237 לפרוטוקול מיום 13.9.06). כפי שהעיד פרופ' שוורץ: "הבעיה היא מראש, שלא יודעים בכלל איזה נזק, וכנראה זה אוסף של דברים שונים, כמו חיתוך, כמו זה, יש אוסף של דברים. בגלל גם הנדירות קשה מאוד לזהות את זה. לכן נוצר מצב ברגע שכל הדבר הזה, שלא יודעים איך לטפל בזה, פשוט לא יודעים, והמסקנה של כולם, כלומר כשהרופאים הבכירים שאני דיברתי וכן הלאה, היא שהכי טוב לעזוב את הפציינט, מפני שכל מה שאתה תעשה לו, אתה בסוף תעשה משהו חדש, תן לו ונכון, תקווה שהוא לא אחד מה 0.0008, ואם הוא כזה, אז תן לו קצת סיעוד, תסביר לו, תנסה להראות לו איך לתפקד וכן הלאה. הנזק הוא קיים, אבל זה כמו כל רפואה, או כל דבר יש תחום מסוים שצריך לדעת, שיש אחוז מסוים שאנחנו נכנסים ומתערבים, יהיה לנו נזק, לא יעזור לנו, אנשים צריכים לקחת את זה בחשבון, לא יעזור לנו שום דבר." (עמוד 222 לפרוטוקול מיום 13.9.06). אי הפניית התובע לניתוח מיקרונוירוכירורגי 18. מעדותו של פרופ' שוורץ עולה כי אין ניתוח שיכול היה לעזור לתובע (עמוד 220 לפרוטוקול מיום 13.9.06). פרופ' מרקיציו, אשר כתבה בחוות הדעת כי היה מקום להפנות את התובע בדחיפות לניתוח מיקרונוירוכירורגי, חזרה בה, למעשה, מקביעתה זו והודתה כי טרוניתה העיקרית כלפי הנתבעת נוגעת לטיפול התרופתי אשר לא ניתן לתובע ולא לעניין אי הפנייתו לניתוח (עמוד 127 לפרוטוקול מיום 13.9.06). בחקירה הנגדית העידה המומחית כי מדובר בניתוח חדש (עמוד 114 לפרוטוקול מיום 13.9.06), כי היא מכירה את הניתוח מהספרות, וכי היא לא מכירה ניתוחים כאלה שנעשו בארץ (עמוד 112 לפרוטוקול). מעדותה של פרופ' מרקיציו עולה כי מדובר בניתוח אשר נעשה בהרדמה כללית, אשר יש לו סיכונים לא מעטים, כולל סיכוני ההרדמה וכולל אפשרות של פגיעה מקומית שיכולה לחזור על עצמה (עמוד 115 לפרוטוקול מיום 13.9.06). אני דוחה, אפוא, את טענת התובע לפיה הנתבעת התרשלה באי הפנייתו לניתוח מיד לאחר האירוע. הטיפול התרופתי 19. מעדותו של פרופ' שוורץ עולה כי הגישה שגורסת שיש לתת תרופות אנטי דלקתיות היא "דעה" בלבד ואין מדובר באסכולה. לפי עדותו יש מאמר או שניים וכן מספר רופאים שימליצו על טיפול תרופתי (עמוד 237 לפרוטוקול מיום 13.9.06). הוא עצמו אינו מכיר רופא שנותן טיפול תרופתי. למיטב ידיעתו, לא משתמשים בפרוטוקול זה לאחר פגיעה (עמוד 236 לפרוטוקול מיום 13.9.06). פרופ' שוורץ עצמו אינו סבור שיש מקום לתת טיפול תרופתי. לפי עדותו, גם בטיפול בנון סטרואידים קיים סיכון (עמוד 209 לפרוטוקול מיום 13.9.06). מעדותו עולה כי הסטרואידים מקטינים את הנפיחות, אך גם מדכאים את תהליך הריפוי (עמוד 210 לפרוטוקול מיום 13.9.06). לפי עדותו של פרופ' שוורץ, המקרים שבהם הפגיעה היא לא לצמיתות, הם המקרים שבהם יש דלקת, נפיחות או לחץ ולרוב הם עוברים לבד. במקרים של הנזק הקבוע, בהם העצב, כנראה נקרע, הטיפול התרופתי לא יעזור (עמוד 212 לפרוטוקול מיום 13.9.06). לפי פרופ' שוורץ, טיפול תרופתי יכול להוריד את הדלקת ולהפחית את הלחץ, ואולי ההחלמה תהיה מהירה יותר, אבל הדבר לא יפחית את הנזק העתידי, אם נגרם נזק קבוע (עמוד 219 לפרוטוקול מיום 13.9.06). מסיבה זו סבור פרופ' שוורץ כי אין רלבנטיות לטיפול התרופתי במקרה הנדון. גם פרופ' מרקיציו אישרה כי המקרה דנן הוא מקרה של קטיעת העצב (עמוד 5 פסקה 2 בחוות הדעת). 20. מהחקירה הנגדית של פרופ' מרקיציו ניתן היה להבין כי לגישתה אין מה להפסיד במתן תרופות אנטי דלקתיות (עמוד 96 לפרוטוקול מיום 13.9.06) אולם לא די בכך כדי לקבוע כי הנתבעת התרשלה באי מתן התרופות. 21. פרופ' מרקיציו המליצה על טיפולים במקרה של פגיעה עצבית כמו שטיפת הפה במים חמים ומלח (עמוד 154 - 155 לפרוטוקול מיום 13.9.06) וכן שימוש בסטרואידים (עמוד 155 לפרוטוקול) אולם היא עצמה העידה כי אלה טיפולים שהיא עצמה הייתה נותנת, אך לא הייתה ממליצה עליהם לרופא אשר היה פונה אליה (עמוד 156 לפרוטוקול מיום 13.9.06). 22. מאחר וקיבלתי את עמדתו של פרופ' שוורץ לפיה לא היה מקום לתת טיפול תרופתי, אני דוחה את טענת התובע לפיה באי מתן הטיפול יש משום נזק ראייתי וכי יש בכך כדי להעביר את הנטל אל הנתבעת להוכיח כי הטיפול לא היה עוזר. טענה שכזו ניתן לטעון מקום בו מתן הטיפול התרופתי הוא דרך הטיפול הראויה, או המומלצת, אך לא במצב בו נתקבלה טענת הנתבעת לפיה היא לא התרשלה באי מתן טיפול זה. המעקב 23. לפי פרופ' שוורץ, אין היום דרך לדעת האם הפגיעה היא פרמננטית או זמנית, אלא רק עם חלוף הזמן (עמוד 212 לפרוטוקול מיום 13.9.06). מסיבה זו יש לבצע מעקב אחר המתרפא, אשר במהלכו יש להיות עם המתרפא, להיות שותף לעניין ולעזור לו (עמוד 217 לפרוטוקול מיום 13.9.06). גם פרופ' מרקיציו העידה כי היה על רופאי הנתבעת לעקוב אחר מצבו של התובע, להתעניין, לבדוק ולרשום (עמוד 82 לפרוטוקול מיום 13.9.06) דבר אשר הם לא עשו. 24. בנסיבות המקרה, ולאור הנזק שנגרם, אשר רופאי הנתבעת היו ערים לו, ניתן היה לצפות ליוזמה גדולה יותר מצד הנתבעת בכל הנוגע למעקב אחר התובע, ולא כפי שהיה בפועל. 25. ד"ר קרביץ נשאל והשיב כי התובע לא הוזמן למעקב אחרי 4.4.02. כאשר התבקש להסביר מדוע, השיב: "אני מניח שהנחנו שהוא יגיע. לא רשמנו בתיק שאנו מזמינים אותו" (עמוד 20 לפרוטוקול מיום 17.9.06). לשאלת ביהמ"ש מה המשמעות של הצורך להיות במעקב השיב ד"ר קרביץ: "שהוא צריך להגיע בעוד חודש ימים לביקורת" (עמוד 20 לפרוטוקול מיום 17.9.06). לשאלה האם פנו אליו על מנת לברר מה קורה השיב ד"ר קרביץ כי התובע פנה לגורם חיצוני להתייעצות (עמוד 21 לפרוטוקול מיום 17.9.06). הנתבעת לא נתנה, אפוא, הסבר לאי עריכת מעקב ראוי אחר התובע. יחד עם זאת, לא הוכח כי אי עריכת המעקב גרם לתובע נזק, במיוחד לאור ההתייעצויות שקיים התובע בעצמו, כמפורט להלן. ההתיעצויות שקיים התובע 26. התובע העיד כי הוא קיווה שד"ר קרביץ טועה בדבריו ולכן פנה למומחה אף אוזן גרון, אשר הפנה אותו למרפאת פה ולסת בבית החולים איכילוב (התובע, עמוד 47 לפרוטוקול מיום 5.7.06). ביום 2.5.02 נבדק התובע על ידי מומחה א.א.ג. של הנתבעת, ד"ר שטל נדור (נ/4). ביום 6.6.02 קיבל התובע הפניה למרפאת חוץ - רפואת הפה והלשון (נ/4). פנייה מבית חולים איכילוב לקבל צילומים של התובע הגיעה אל הנתבעת ביום 10.6.02 (סעיף 7 לתצהיר ד"ר אזרוח; סעיף 6 לתצהיר ד"ר קרביץ). הבקשה לקבל את הצילומים צורפה לתצהירים של ד"ר אזרוח וד"ר קרביץ. מהבקשה עולה כי התובע הוזמן ליום 13.6.02 למרפאת פה ולסת בבית החולים איכילוב. 27. התובע לא הזכיר בתצהירו את הפניה שלו אל ד"ר שטל והטיפול שקיבל. לפי עדותו הוא שכח פרט זה (עמוד 48 לפרוטוקול מיום 5.7.06). 28. אין מידע אודות הטיפול שקיבל התובע בבית החולים איכילוב. 29. התובע נבדק, אפוא, סמוך למקרה על ידי מומחה אף אוזן גרון ומומחה בכירורגיה פה ולסת. לשאלת בית המשפט מה ניתן היה לעשות כיום, אם היינו באותה סיטואציה, השיבה פרופ' מרקיציו: "מתקשרים לכל הכירורגים פה ולסת ואף אוזן וגרון, כי זה שני המקצועות שבמישור הזה הם די משתלבים ושואלים אם הם עושים או לא עושים, זה כל מה שניתן לעשות, כן" (עמוד 117 לפרוטוקול מיום 13.9.06). למומחית לא היו המלצות לבדיקות, מעבר לאלה אשר בוצעו. העובדה שבמרפאת פה ולסת בבית החולים איכילוב לא ניתן לתובע טיפול אחר, תומכת בכך שהנתבעת לא התרשלה באי מתן הטיפול. הרשלנות הרישומית 30. אני מקבלת את טענת התובע לפיה הרישומים הרפואיים אינם מלאים ואינם משקפים את מהלך הדברים במלואו. א. ד"ר אזרוח העידה כי התובע הוזמן למרפאה אולם כאשר נשאלה היכן הדבר רשום השיבה: "לא כתוב אבל הוא הגיע למרפאה" (עמוד 11 לפרוטוקול מיום 17.9.06). לשאלה האם ייתכן שהוא הגיע מיוזמתו השיבה ד"ר אזרוח בחיוב (עמוד 11 לפרוטוקול מיום 17.9.06). לפי עדות התובע כל הביקורים היו ביוזמתו, למעט שתי הפגישות שנקבעו על ידי הנתבעת (עמוד 46 לפרוטוקול מיום 5.7.06). ב. ד"ר אזרוח זוכרת כי בביקור בתאריך 20.3.02 התלונן התובע על חוסר תחושה, אולם אין על כך רישום בתיק (עמוד 10 לפרוטוקול מיום 17.9.06). היעדר הרישום מעורר תהייה בהתחשב בעובדה שחלפו 6 ימים מאז ניתנה הזריקה. ג. ד"ר אזרוח העידה כי היא הלכה להתייעץ עם ד"ר קרביץ (עמוד 12 לפרוטוקול מיום 17.9.06) אולם הודתה כי אין תרשומת לגבי ההתייעצות. ד. ד"ר קרביץ העיד כי הוא התייעץ עם שני מומחים בתחום הכירורגיה העובדים במרפאה (עמוד 18 לפרוטוקול מיום 17.9.06). לא נערכה תרשומת ביחס להתייעצות זו (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 17.9.06). ה. אין בתיק תיאור של האזורים שבהם נגרמה פגיעה בתחושה (פרופ' מרקיציו, עמוד 125 לפרוטוקול מיום 13.9.06). ו. אין תיעוד על כך שבמהלך הטיפול ביום 14.3.02 הרגיש התובע תחושת זרם חשמלי, אשר בעקבותיו הפסיקה הרופאה את הזריקה (העובדה שרשום שהיא נתנה לו שתי זריקות, תומכת בעדות התובע כי כך היה). ז. הרישום מיום 20.3.02 אינו קריא וגם ד"ר אזרוח לא הצליחה לקרוא את התרשומת (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 17.9.06). 31. אלא שלא די בעצם העובדה כי קיים חסר ברישום כדי להרים את הנטל הנוגע להוכחת הרשלנות. כפי שנפסק, הנזק הראייתי הנגרם מרישום לקוי או מהעדר רישום מעביר את הנטל בנוגע לעובדות שיכולות היו להתברר מאותו רישום חסר או לקוי (ע"א 58/82 קנטור נגד ד"ר מוסייב, פ"ד לט (3) 253 (1985); ע"א 8151/98 שטרנברג נגד ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001); ע"א 9063/03 פלוני נגד הדסה (2005); ע"א (מחוזי י-ם) 11343/07 יורם אלפסי נגד הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 15.4.08)). בנסיבות המקרה, כאשר העובדות ידועות במלואן ולמעשה אינן שנויות במחלוקת, לא ניתן לומר כי הרישום הלקוי גרם לתובע נזק ראייתי. התובע לא הצביע מהן העובדות השנויות במחלוקת, אשר ביחס אליהן נגרם לו נזק ראייתי. פרופ' שוורץ העיד שהנזק שנגרם היה ברור, מיידית (עמוד 216 לפרוטוקול מיום 13.9.06). פרופ' שוורץ אף קיבל את מהלך הדברים, כפי שתיאר אותו התובע (עמוד 168 לפרוטוקול מיום 13.9.06). הסכמה מדעת 32. סעיף 13 לחוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996 דן בהסכמה מדעת לטיפול רפואי וקובע: "(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות - (1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל; (2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי; (5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני. (ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות. (ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל." 33. לטענת התובע, בכך שלא נמסרו לו סיכוני ההרדמה הופרה חובת הגילוי כלפיו. 34. התובע חתם על טופס הסכמה לטיפול (הטופס צורף כנספח לתצהירי הנתבעת). לפי עדותו, הוא מילא בטופס פרטים וחתם עליו (עמוד 50 לפרוטוקול מיום 5.7.06) אולם הוא לא קיבל הסבר לפני שחתם על הטופס (עמוד 50 לפרוטוקול מיום 5.7.06). 35. הטופס שעליו חתם התובע הוא טופס "הסכמה לטיפול שיניים". ההסכמה מתייחסת לטיפול שיניים, בהתאם לתכנית המצורפת לתיק. אין בטופס התייחסות נפרדת להרדמה. 36. ד"ר אזרוח העידה כי התובע חתם בפניה על טופס ההסכמה. לפי עדותה היא לא מתחילה טיפול ללא הסכמה של המתרפא לטיפול. לשאלה האם נתנה לתובע הסברים, מעבר להחתמתו, השיבה כי כאשר שואלים, היא מסבירה. לשאלה האם הסבירה כי היא עומדת לתת לו זריקת אלחוש השיבה ד"ר אזרוח בחיוב. לשאלה האם הסבירה מה עלול לקרות בקשר להרדמה השיבה בשלילה (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 17.9.06). 37. לשאלה האם לפני שמזריקים אלחוש מזהירים את המתרפא על כך שיכולה להיות פגיעה עצבית מהסוג שנגרם לתובע, השיבה פרופ' מרקיציו כי היא תמיד מסבירה זאת לחולה שנמצא אצלה פעם ראשונה בטיפול. לפי עדותה ניתן להסתפק בהסבר זה ואין צורך להפחיד את המתרפא בכל זריקה וזריקה (עמוד 153 לפרוטוקול מיום 13.9.06). 38. פרופ' שוורץ כתב בחוות דעתו כי: "קיימת המלצה להסביר למטופל את הנזקים האפשריים עקב אלחוש מקומי, אולם הנפוצות הנרחבת ביותר והשגרתיות של פרוצדורה זו לא תמיד מאפשרת לפני כל טיפול להסבירה וכן ההנחה כי המטופל שסבל מכאבים והגיע על מנת לפותרם לא יתנגד שכן אין אלטרנטיבה טיפולית אחרת להשיג אלחוש" (פסקה אחרונה בפרק "בדיקה" בעמוד 4 לחוות הדעת). בחקירה הנגדית השיב פרופ' שוורץ כי הוא אינו מסביר למתרפא את הסיכונים בהרדמה, אלא אם המתרפא שואל (עמוד 188 לפרוטוקול מיום 13.9.06). לפי עדותו: "אני חושב שזה המעשי (להסביר רק אם המתרפא שואל, ע.כ.), מפני שיש הרבה בעיות, יכול להיות למשל המטומה, יכול להיות מצב של נפיחות גדולה, יכול להיות פתאום טריזמוס של שרירים, יכול להיות לוק, מאותה הרדמה למשל, יכול להיות לוק של המפרק, אם אתה, את כל אלה אתה צריך תיאורטית להגיד באותה מידה, כמו הפגיעה העצבית, ההיפך, השטף דם והלוק של המפרק, עוד קורה עוד יותר. אבל אתה לא אומר את כל הדברים האלה, אתה אומר - תראה אני הולך לתת לך הרדמה, אתה מסביר, ההרדמה, יהיה לך כאב, אנחנו ננסה להרדים את האזור וזה בערך מה שאתה כרגע אומר, מפני שזה דבר של טיפול שגרתי, ברור וגם דרך אגב, אין אופציה כרגע אחרת, לטיפול אחר" (עמוד 188 לפרוטוקול מיום 13.9.06). 39. כפי שנפסק: "בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בביצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו" (ע"א 718/06 אליהו סתחי נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.07)). וראו לעניין זה גם את ע"א 6153/97 יובל שטנדל נגד פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746 (2002)). עוד נפסק כי ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים (ע"א 522/04 מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נ' מחמד דיראוי (2005)). "עם זאת, יש לזכור כי גם כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע, הגם שהיא רחבה, איננה מוחלטת. גם כאן, מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות להליך, באופן כללי או באופן פרטני, כאשר חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל. בהתאם לרוח זו נקבע בפסיקה כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים אלו מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע ההליך" (פרשת סתחי הנ"ל). בפרשת סתחי נפסק ביחס לסיכון להתפתחות RSD אשר לא נמסרה למטופל כי: "לא ניתן לומר כי מידע זה, בדבר אפשרות רחוקה להתפתחות מצב שאיננו חמור, ולכל הפחות אינו חמור יותר מהמצב שממנו הוא סובל מלכתחילה, בעוד שסיכויי ההצלחה של ההליך הינם גבוהים ביותר, הינו מידע אשר היה נתפס על ידי המטופל הסביר כמידע רלוונטי להחלטתו בדבר הניתוח." בפרשת נסרה אבו צביח (ת"א (י-ם) 15576/01 נסרה אבו צביח נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 23.2.05)) נפסק כי עקב הנדירות של פגיעה בעקבות זריקת חיסון, לא היה מקום להביא בפני התובעת את הסיכון. 40. מהראיות עולה כי מדובר בזריקה מאד שכיחה (פרופ' מרקיציו, עמוד 153 לפרוטוקול מיום 13.9.06). לפי עדותה של פרופ' מרקיציו, בסדרת טיפולים בחולה אחד נותנים בין ארבעה לששה בלוקים מנדיבולריים (שם). לשאלה מתי נתן זריקה כזו לאחרונה השיב פרופ' שוורץ כי עשה כן יומיים לפני הדיון ("ביום שני", לדבריו), ובאותו יום הוא נתן 34 זריקות כאלה (עמוד 160 לפרוטוקול מיום 13.9.06). מחוות דעתו של פרופ' שוורץ, כמו גם מעדותו, עולה כי הסיכון לנזק קבוע, כפי שנגרם לתובע, הוא 0.0008% (עמוד 181 לפרוטוקול מיום 13.9.06). יש מחקרים אחרים, ואחוזים שונים, אך הם לא מדברים על נזק קבוע (שם). 41. כאשר משקללים את מידת שכיחותו של הסיכון אשר התרחש אצל התובע אל מול סיכויי ההצלחה של ההרדמה והאלטרנטיבות המצויות לה, המסקנה היא כי לא היה על רופאי הנתבעת ליידע את התובע על סיכון זה של פגיעה צמיתה. עם זאת, היה עליהם ליידע אותו על נזקים אפשריים, הכרוכים בהרדמה, מעבר לנזקים הכרוכים בטיפול עצמו, ואת זאת הם לא עשו. מקובלת עליי בעניין זה עמדתה של פרופ' מרקיציו, אשר נתמכת בדבריו של פרופ' שוורץ, לפיה את ההסבר יש לתת בטיפול הראשון, ולא בכל טיפול וטיפול. הנתבעת הגישה כראיה מטעמה טופס הסכמה של "מרכז רפואי "מאיר" המתייחס לטיפול כירורגי של עקירת שן בינה ו/או אפיסקטומי (נ/5). בפסקה האחרונה של הטופס, המתייחסת להרדמה, נרשם: "הסכמתי ניתנת בזאת גם לביצוע הרדמה מקומית לאחר שהוסברו לי הסיכונים והסיבוכים של ההרדמה לרבות נפיחות והגבלה בפתיחת הפה." אין בטופס אזכור לנזק קבוע, כמו זה שנגרם לתובע. האמור בטופס זה תומך במסקנתי, כפי שפורטה לעיל. 42. התובע העיד כי אם היו אומרים לו שיש סיכון בזריקה, הוא לא היה עושה את הזריקה (עמוד 51 לפרוטוקול מיום 5.7.06). לפי עדותו, הצד החזותי שלו חשוב לו ולכן אם היו אומרים לו שיש מצב שיגרם הנזק שנגרם לו בפה, הוא היה חושב פעמיים ואולי בוחר דרך אחרת, שכן הוא יודע שיש דרכים אחרות (עמוד 51 לפרוטוקול מיום 5.7.06). לפי עדותו, גם אם היו אומרים לו שהסיכון הוא אחד לטריליארד, הוא לא היה מסכים להרדמה (עמוד 53 לפרוטוקול מיום 5.7.06). כפי שנפסק בעניין סתחי: "בהערכתה של סוגיה זו על בית המשפט להידרש לבחינת השאלה האם היה מטופל סביר מסרב להליך שבוצע, באם היה מיודע בכל העובדות הרלוונטיות, לאור הנסיבות שהתקיימו עובר לביצוע ההליך. בבחינה זו יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הסובייקטיביות של המטופל המסוים בו בוצע ההליך.." הזרקת האלחוש היא פעולה פשוטה, השכיחה ביותר בטיפולי שיניים. התובע קיבל טיפולי שיניים וזריקות בעבר ואף הסכים לעבור ביום 20.3.02 טיפול שיניים כולל זריקת אלחוש לאחר שהנזק כבר נגרם (ד"ר אזרוח, עמוד 8 לפרוטוקול מיום 17.9.06). עובדות אלה תומכות בכך שהתובע היה נותן את הסכמתו לטיפול, גם אם היה יודע את הסיכונים הכרוכים בזריקה. אני דוחה את טענת התובע לפיה זריקת האלחוש אינה הכרחית כלל מהטעם שלא מדובר בטיפול הרפואי עצמו, אלא בטיפול נלווה שנועד להקל על הכאב בלבד. טענה זו איננה נתמכת בחומר הראיות ובעדויות המומחים, כולל המומחית מטעם התובע. 43. משלא ניתן כל הסבר ביחס להרדמה, למרות שמדובר היה בטיפול הראשון של התובע אצל רופאי הנתבעת, אני מקבלת את טענת התובע לפיה נגרמה במקרה זה פגיעה באוטונומיה. אי מתן ההסבר מנע מהתובע מידע בדבר הסיכונים של זריקת ההרדמה שניתנה לו, אשר היה מסייע בידו לקבל הסכמה מודעת לטיפול שניתן לו, בהתאם לרצונו ולטובתו. 44. בגין הפגיעה באוטונומיה, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. על השיקולים בקביעת גובה הפיצוי ראו את פסק דינו של השופט אור כתוארו אז) בפרשת דעקה (ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים כרמל חיפה (1999)). 45. משנדחתה טענת התובע לפיה היה על הנתבעת לנקוט בטיפולים רפואיים חלופיים, אני דוחה את טענת התובע לפיה הנתבעת הפרה את חובת הגילוי כלפיו בכך שלא גילתה לו על סיכויי טיפולים רפואיים חלופיים. 46. לטענת התובע, הנתבעת הפרה את החובה הקבועה בתקנות רופאי השיניים (מרפאות של תאגידים) תשנ"ג - 1993 בכך שלא דיווחה על האירוע למנכ"ל משרד הבריאות. טענה זו של התובע לא הוכחה. ד"ר קרביץ לא נשאל וממילא לא התייחס לשאלה האם דיווח על המקרה למנכ"ל משרד הבריאות. סיכום 47. הנתבעת תשלם לתובע את הסכום שנפסק. 48. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. 49. בהתחשב בכך שטענתו העיקרית של התובע בעניין הרשלנות הרפואית נדחתה, תחזיר הנתבעת לתובע מחצית מההוצאות בהן נשא בהליך זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד התשלום בפועל. 50. את הסכומים שנפסקו על הנתבעת לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (שיניים)שינייםרשלנות