רשלנות רפואית בית חולים פרטי - תביעה נגד אסותא

1. התובעת ילידת 1973 הופנתה בתחילת 1997 למרכז הרפואי של הנתבעת בבאר שבע לניתוח של הסינוסים, במהלכו אמורה היתה לעבור פרוצדורה של סינוסטומיה וקונכוטומיה – והכל עקב סינוסיטיס כרוני ממנו סבלה. הניתוח נערך ביום 16.1.97 בהרדמה מלאה. כתוצאה מסדרת פעולות רשלניות במהלך ההרדמה – שאינן שנויות במחלוקת – לקתה התובעת דקות מספר לאחר תחילת הניתוח בפרפור חדרים בליבה שהוביל לדום לב, בוצעו בה פעולות החייאה חלקיות במקום הניתוח, היא הובהלה בניידת טיפול נמרץ לבי"ח "סורוקה" כשהיא מחוסרת הכרה ומונשמת, לאחר שלושה ימים שבה להכרה מלאה, אושפזה שם שבעה ימים נוספים ושוחררה מביה"ח ביום 27.1.97. כתוצאה מהרשלנות הרפואית ותוצאותיה, נגרמה לתובעת נכות פסיכיאטרית צמיתה, המתבטאת בפגיעה בכישוריה הקוגנטיביים ובהפרעות תפקוד. בתביעה זו שבפני תובעת היא את הנתבעת לפצותה בגין נזקיה אלה. 2. הנתבעת מודה באחריותה לגרימת נזקי התובעת ובנכות פסיכיאטרית ותפקודית שנגרמה לה כתוצאה מסידרת הפעולות הרשלניות האמורות. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בשאלת גובה הנכות הרפואית והתפקודית ובהיקף הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתרשלות הנתבעת. מטעם הנתבעת העידה הפסיכיאטרית, ד"ר ק. לוין, הקובעת את שיעור נכותה הפסיכיאטרי של התובעת ב-60%. מטעם הנתבעת העיד הפסיכיאטר, פרופ' אבנר אליצור, הקובע בחוות דעתו המעודכנת את שיעור נכותה הפסיכיאטרי ב-45%, מתוכם הוא מייחס 15% לנכות שקדמה לארוע דנן – ומכאן קביעתו כי שיעור הנכות הפסיכיאטרי אותו יש לייחס לארוע דנן הינו 30%. ב"כ התובעת טוען כי היקף פגיעתה של התובעת עולה כדי נכות פונקציונלית של 100% ולעומתו ב"כ הנתבעת טוענת כי היקף נכות זאת אינו חורג מנכותה הרפואית. מכאן הפערים הגדולים עד למאד בסכומי הנזק והפיצויים הנטענים ע"י ב"כ הצדדים בסיכומיהם. ב. הנכות הרפואית 1. המומחית הפסיכיאטרית מטעם התובעת, ד"ר ק. לוין, קבעה בחוות דעתה את נכותה הצמיתה של התובעת כתוצאה מהארוע ב-60%. בסיכום חוות דעתה נקבע כי כתוצאה ממצב דום הלב ואובדן ההכרה שנגרמו לתובעת, "קיים שילוב של פגיעה מוחית עם נזק מוחי אורגאני ותגובה נפשית לארוע עצמו ולשינוי דראסטי באישיותה והתנהגותה". 2. פרופ' אליצור, הפסיכיאטר המומחה מטעם הנתבעת, הגיש בראשונה חוו"ד בה קבע את שיעור הנכות הפסיכיאטרי בגובה 30% מתוכם ייחס 15% למצבה הנפשי קודם הארוע. לאחר שב"כ הנתבעת הציגה בפניו דוחות פסיכולוגים ופסיכו-דיאגנוסטיים שנערכו לתובעת במהלך תקופה ארוכה – ואשר לא היו בפניו בעת עריכת חוות דעתו הראשונה – הוגשה חוות דעת מעודכנת על ידו ולפיה "בדיקות נוירולוגיות כולל CT מוח היו תקינות, אולם מבחינה נפשית היא החלה לסבול מתסמונת שלאחר אובדן הכרה. היא סבלה מקשיים בריכוז, בקשב ובזכרון, סבלה מחוסר סבלנות, מרגישות לגירויים ומנטייה להתפרצויות כעס. המבחנים הנויכו-פסיכולוגיים של גב' שטרן ת/3 – י.א. ושל מכון משאבים ת/2 – י.א. תמכו באבחנה זו והדגישו קושי קוגנטיבי בכל התפקודים הגבוהים הנוירולוגים של המוח הקדמי...". הוא מוסיף כי מתוך דוחות מכון משאבים "... חל שיפור מסויים בתיפקודה היומיומי, חל שיפור ביחסה לבנה, גילתה מוטיבציה לשיקום ואף ניסתה אמנם, ללא הצלחה התחלתית להיקלט בעבודה". מתוך כל אלה מסכם הוא בחווה"ד העדכנית כי: "...מבחינת חומרת הנכות, התרשמתי כי היא חמורה יותר מהערכתי הקודמת. לדעתי חומרת הנכות הכוללת גם את מצבה הנפשי הקודם היא 45% לפי סעיף 34 ה' ד' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 – להלן: "התקנות" זאת על רקע ההטבה הקלה ועל רקע המוטיבציה להמשך שיקום ויחסים עם גברים ושיפור היחסים כאם. בהתייחס לנכות שקדמה לארוע, יש לקבוע את חומרת הנכות אותה יש לייחס לארוע עצמו בכדי 30%". 3. בניגוד לפרופ' אליצור, סעיפי הנכות אותם ייחסה ד"ר ק. לוין לתובעת הם סעיפים 29 (11) א-5 ו-29 11 (ב) 4 לתקנות הנ"ל שעניינם: "תסמונות מוחיות והפרעות בעצבים הקרניאליים",המתבטאים ב"ירידה ברמה הקוגנטיבית בצורה קשה" סעיף 29,11 (א) 5, וב"שינויים באישיות והפרעות בהתנהגות בצורה ניכרת סעיף 29, 11 (ב) 4. 4. שני המומחים הרפואיים נחקרו נגדית על חוות דעתם. אין הם חלוקים על הפגיעה הקוגנטיבית המשמעותית שנגרמה לתובעת. עיון מדוקדק בחווה"ד ובפרוטוקול עדותם, מוביל למסקנה כי עיקר המחלוקת ביניהם לעניין היקף נכותה הפסיכיאטרית של התובעת, עיקרו בהבלטת והדגשת נתונים שונים ב"תחום האפור" שבין פגיעת תיפקוד "ניכרת" לפגיעת תיפקוד "קשה" ובהדגשת נתונים מתוך הדוחות הנוירו-פסיכולוגיים לעניין שיפור במצבה פרופ' אליצור לעומת נתונים אחרים מאותם הדוחות המתייחסים דווקא לחוסר שינוי מהותי פרופ' לוין. עוד חלוקים הם בשאלה האם הפגיעות הקוגנטיביות והתפקודיות מן הראוי לסווגן לקטגוריה של "הפרעות פסיכונוירוטיות" פרופ' אליצור או לקטגוריה של "פגיעה אורגנית מוחית ד"ר לוין. מטבע הדברים ניכרת בשתי חוות הדעת נטיית כל אחד משני המומחים לתת תוספת דגש לאותם היבטים המגדילים או המקטינים – בתוך אותו "מרווח אפור" – את היקף חומרתה של הנכות הרפואית. יריעת המחלוקת בין שני המומחים הינה כאמור של 15% - לאמור, 45% עפ"י פרופ' אליצור ו-60% עפ"י ד"ר לוין. במכלול הדברים והנתונים העולים משתי חוות הדעת, מעדויות המומחים, מהדוחות הפסיכולוגיים ת/1, ת/2 ות/3 - נראה לי כי האיזון הראוי לאותה "תוספת דגשים" הינו בקביעת שיעור נכותה הפסיכיאטרית של התובעת בגובה של 50%. 5. עפ"י חוו"ד של פרופ' אליצור ועפ"י הרחבת הדברים בחקירתו הנגדית, יש לייחס 15% מנכותה של התובעת למצבה שקדם לארוע נשוא תביעה זו. את קביעתו זו אומר המומחה לבסס "תולדות העבר" של התובעת ולפיהם, "ידוע על קשיי הסתגלות ללימודים, לשרות צבאי ולעבודה. היא מתארת את עצמה כבחורה רגישה, פגיעה, חסרת בטחון, נעלבת בקלות, תלויה בהוריה ובלתי בשלה מבחינה רגשית. על רקע זה היו גם קשיי הסתגלות לחיי נישואין ולהורות. היא מעידה על עצמה כי "כל דבר מהווה עבורה טראומה, כי מפחדת לעשות דברים לבד". תיאור זה של מטען תורשתי והפרעות באישיות ובקשיי ההסתגלות לא היה בפני ד"ר לוין ולא בפני הבודקים בביטוח לאומי. לאור האמור אני מגיע למסקנה כי מדובר בהפרעות אישיות בלתי בשלה בדרגת נכות של 15% לפי סעיף 34 ב' ו-ג' לתקנות". פרופ' אליצור נחקר ממושכות לעניין זה בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ התובעת וכנגדו נחקרה ד"ר לוין ממושכות לעניין זה ע"י ב"כ הנתבעת. לאחר בחינת עדויות המומחים לעניין זה ובחינת הראיות הנוספות – ובהן הדוחות הפסיכולוגיים הנ"ל ועדותה של התובעת – איני מוצא כי הנתבעת או המומחה מטעמה עמדו בנטל הראיה להוכחת אותו ייחוס נטען של 15% מנכות התובעת למצבה שקדם לארוע. מקובלים עלי לעניין זה דברי ד"ר לוין בעדותה כי אותם סימפטומים נטענים, מהתקופה שלפני הארוע, אינם עולים כדי מימצא בדבר הפרעת אישיות ברמה המצדיקה ליחס לה נכות פסיכיאטרית "פרה-מורבידית". 6. לסיכום פרק זה, לאחר בחינת חוות דעת המומחים ועדויותיהם והראיות הנוספות, אני קובע כי שיעור נכותה הרפואי של התובעת - כתוצאה מהארוע נשוא תביעה זו - מסתכם ב-50%. ג. הנכות התפקודית 1. ב"כ הנתבעת בסיכומיו טוען כי ממכלול הראיות יש לקבוע את שיעור נכותה התפקודי של התובעת ב-100% - לאמור, אובדן מוחלט של כושר ההשתכרות והתפקוד. את התימוכין לטענתו זו מבקש הוא למצוא במסמך סיכום הטיפול הנוירו-פסיכולוגי שנערך ביום 15.3.04 ע"י הפסיכולוגית אילנה שוחט נרקיס ת/3 ובעדותה של התובעת לגבי קשיי התפקוד שלה מאז הארוע. אינני מקבל טענתו זו של ב"כ הנתבעת. אין חולק כאמור כי הארוע גרם נכות פסיכיאטרית המתבטאת בקשיי תפקוד של התובעת. ברם, מסקנות המסמך ת/3 הנ"ל הסוקר קשיים אלה מתמקדות בהמשך הטיפול הנדרש ל"ייצוב תפקודה" ו"להשמה תעסוקתית" ומניח מסגרת טיפולית שמטרתה ליצור "איזון תפקודי ולהגביר את התפקוד העצמאי של התובעת". התובעת עצמה העידה עדות ממושכת בחקירה ראשית ונגדית. עדותה היתה קוהרנטית, תשובותיה סדורות וענייניות והרושם אותו הותירה היה חיובי ביותר. הן לעניין כנות תשובותיה והן לעניין תפקודה השוטף כאם וכאשה. אכן, היא לא ניסתה להשתלב בעבודה, אולם לשאלה מדוע לא עשתה כן השיבה: "... אין לי מושג. אולי לא היה לי את הבטחון. לשאלה האם אחרי שהבנתי שמטרת משאבים המכון הפסיכולוגי –י.א. היתה להחזיר אותי למעגל העבודה, מדוע לא ניסיתי לצאת לעבודה, אני משיבה שבאמת – פרט לנסיון של אותו שבוע בחנות הבגדים, לא ניסיתי במקום עבודה נוסף, זו הבעיה שלי ואני לא יודעת גם להסביר למה... לא יודעת, היה לי קל יותר להיות בבית, פחדתי לצאת החוצה ולהתמודד עם כל מה שקורה בחוץ... לשאלה מדוע בימים אלה אני לא הולכת לחפש עבודה, אני משיבה שגם עכשיו החיים השתנו לי. אם אמצא משהו שיכול להתאים לי מבחינת הצניעות הדתית, יכול להיות שהנושא כן יעניין אותי". 2. מתוך עדותה של התובעת עולה כי היא מתפקדת באופן עצמאי, מנהלת את משק ביתה ומתפקדת כאם לבנה בן ה-9. היא גם סעדה את אמה ז"ל בעת מחלתה ובטרם פטירתה, ולאחר גירושיה מבעלה היא המחזיקה בבנם והמגדלת אותו, ולבקשתה הסכים אבי הילד כי בנם יהיה עמה בכל השבתות לאור חזרתה בתשובה ואורח החיים הדתי אותו אימצה לה. תמונת הדברים הכוללת, הן בהיבטה הרפואי והן בהיבטה התפקודי, שוללת את טענת ב"כ התובעת בדבר חוסר תפקודה המוחלט כביכול ואובדן מוחלט של כושר השתכרותה. 3. עם זאת, אין ספק שהארוע אותו עברה והנכות שנגרמה לה עקב כך, גורעים באופן ניכר מכושר השתכרותה ומיכולת תיפקודה לעניין זה. לאחר בחינת מכלול הדברים והראיות, אני קובע את שיעור נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מהארוע כשיעור נכותה הרפואית לאמור – 50% חמישים אחוזים. ד. גובה הנזק 1. בעת ארוע מחדלה הרפואי הקשה של הנתבעת שהוביל לנכותה של התובעת, היתה התובעת בת 24 שנים, נשואה ואם לילד בן שנה. היא סיימה 12 שנות לימוד, במגמה לבורנטית וללא תעודת בגרות, שירתה שירות סדיר מלא בצבא, עבדה תקופות קצרות במקומות עבודה שונים ובהם כמוכרת בחנות לדברי ילדים "שילב" וכמוכרת בחנות פלאפל. לא הוגשו על ידה לביהמ"ש מסמכים כלשהם לעניין השתכרותה במקומות בהם עבדה. ב"כ התובעת טוענת בסיכומיה כי נוכח נתונים אלה, הבסיס לחישוב אובדן שכרה בעבר ואובדן כושר השתכרותה בעתיד, מן הדין שיהיה השכר המינימלי במשק 3,335 ₪ - נכון ל-08/05. ב"כ הנתבעת לעומתה טוען בסיכומיו, כי נוכח גילה הצעיר בעת ארוע התאונה הרפואית, מן הדין שבסיס החישוב לעניין אובדן הכושר העתידי יהיה השכר הממוצע במשק 7,748 ₪. אשר לתקופה שמיום הארוע ועד למתן פסה"ד, מסכים ב"כ התובעת כי הבסיס לחישוב אובדן השכר יהיה השכר המינימלי, שכן התובעת עבדה בטרם הארוע באופן חלקי בלבד, ועפ"י עדות מעבידה בחנות הפלאפל, אילו היתה עובדת במשרה מלאה, היה שכרה עשוי להגיע ל-5000 ₪ לחודש. 2. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה כראוי את סכומי השתכרותה, בעבודות החלקיות והמזדמנות בהן עסקה לפני הארוע. עדותו של מר שקרצ'י – מחנות הפלאפל – לא לוותה בתיעוד כלשהו לעניין היקף שעות עבודתה או שכרה ששולם לה. כמו כן מקובל עלי כי נתוניה של התובעת לעניין עבודתה והשתכרותה קודם לארוע, ממקמים את יכולת השתכרותה – אלמלא התאונה – למטה מרמת השכר הממוצע במשק. זאת בהצטבר הנתונים בדבר העדר הכשרה מקצועית, עבודתה החלקית בעבודות נמוכות הכנסה, והיותה כבר בת 24 בעת הארוע. עם זאת, איני מוצא כי הבסיס הראוי לחישוב אובדן השכר הינו השכר המינימלי, שכן בהינתן גילה בעת הארוע, אין לשלול פוטנציאל השתכרות מעבר לרף נמוך ומינימלי זה. בבואי להעריך את הרף הראוי לבסיס החישוב לעניין זה, אני מוצא כי היקף ההשתכרות הסביר בעניינה של התובעת – אלמלא מומה כתוצאה מהארוע – הינו 5000 ₪ לחודש, כאשר אובדן השכר בעבר, ואובדן כושר ההשתכרות בעתיד יהיו בשיעור נכות הפונקציונאלית דהיינו – 2500 ₪ 50%X500. לאור זאת הפיצוי לתובעת ברכיב הפסד השכר יהיה כדלהלן: א. הפסד שכר בעבר החישוב הינו ממועד הארוע ינואר 97' ועד היום – דהיינו 105 חודשים – לאמור: 262,500 ₪ = 105 חודשים X 2500 ש"ח לסכום זה יצורפו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום אמצע התקופה – דהיינו מיום 15.5.2001 ועד למועד התשלום. ב. הפסד אובדן כושר השתכרות בעתיד החישוב הינו ממועד פסה"ד 11/05 ועד הגיע התובעת לגיל 67 שנים, כאשר מקדם ההיוון הינו 259.8414: 649,604 ₪ = 259.8414 X 2500 ג. עזרת הזולת והוצאות רפואיות לא הובאו ראיות כלשהן בעניין זה ע"י התובעת. אדרבא, עדות התובעת מלמדת על ניהול עצמאי ותקין של חייה. עם זאת, מתוך דוחות מכון משאבים עולה כי התובעת תזדקק גם בעתיד לסיוע פסיכולוגי משמעותי. בהעדר ראיות כלשהן מצד התובעת, אין מנוס מקביעת סכום גלובאלי, ואני מעמיד הפיצוי בפריט זה בסכום של 50,000 ש"ח ד. הפסדי פנסיה התובעת אינה חברה בקרן פנסיה. כנגזרת לאובדן כושר השתכרותה העתידי, יש לפסוק לזכותה פיצוי גם בגין רכיב זה וזאת בסכום גלובאלי המועמד על ידי ב-50,000 ₪. ה. כאב וסבל הסבל הנפשי והגופני שנגרם לתובעת כתוצאה מהתרשלותה הרפואית הקשה של הנתבעת, הינו משמעותי וימשיך לתת בו אותותיה לצמיתות. התובעת נכנסה לתומה לטיפול רפואי וכתוצאה מהתרשלות רפואית קשה של הנתבעת, איבדה הכרתה לשלושה ימים, הגיעה למצב של דום לב – והדברים הותירו בה נכות פסיכיאטרית צמיתה כמפורט לעיל. לבד מההשלכות הכלכליות של אותה הנכות, אין ספק כי הדבר גרם לשיבוש קשה ומשמעותי בחיי התובעת, שהיתה בת 24 בעת התרחשות הדברים. בלתי אפשרי לאמוד ולכמת נזק נפשי, חברתי ותודעתי שכזה בנתונים כספיים. הרשלנות הרבה של הנתבעת שינתה את חיי התובעת לרעה והפכה אותה במידה רבה לאדם פגוע יותר, יציב פחות וחשוף למשברים ולהתמודדויות של ממש. בבואי לנסות ולקבוע הפיצוי ברכיב נזק לא ממוני זה, מוצא אני לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 400,000 ₪. ו. פיצוי בגין עזרת צד ג' ומיטיבי נזק ב"כ התובעת בסיכומיו מבקש כי ייפסק פיצוי לבני משפחת התובעת בגין הסיוע שסייעו לה בהליכי החלמתה ובגין הטירחה שטרחו ושטורחים הם בעניינה מאז ועד עתה. לא הובאו בעניין זה ראיות כלשהן המצדיקות פסיקת פיצוי בגין רכיב נטען זה, זאת הן לעצם העזרה והסיוע הנטענים ברמה המצדיקה פסיקת פיצוי והן לפירוט כלשהו לעניין היקפי או טיב עזרה וטירחה נטענים אלה. לאור זאת, איני מוצא מקום לפסוק פיצוי ברכיב נטען זה. ז. הוצאות משפט לסיכומי התובעת צורפה רשימת הוצאותיה במשפט זה, המסתכמת ב-21,160 ₪. ב"כ הנתבעת חולקת על הסכומים המיוחסים באותה רשימה כתשלום שכרו של ד"ר צרינגר בגין עריכת חוו"ד רפואית, וזאת מן הטעם שאותה חוו"ד לא הוגשה כראיה בהליכים אלה. ברם, חווה"ד של המומחה הרפואי הנ"ל מצורפת לכתב התביעה לעניין הוכחת הרשלנות הרפואית הנטענת. אכן, הנתבעת הודתה בפתח הדיונים בקיום האחריות, אולם עולה בבירור כי אותה חוו"ד היוותה מלכתחילה מרכיב מהותי בתובענה, והוצאות עריכתה מן הדין שיכללו לעניין זה. אשר על כן, אני קובע את הוצאות המשפט להן ראוייה התובעת בסכום של 21,160 ₪. ח. ניכויי מל"ל מסכום הפיצויים שנפסקו לתובעת יש לנכות את השווי המהוון של גמלאות הנכות הכללית. סכום זה הסתכם ביום 8.5.03 עפ"י חווה"ד האקטוארית ב-653,853 ₪ ושערוכו לעתה הינו 725,541 ₪ עפ"י חישוב השיערוך המצורף לסיכומי הנתבעת. ט. ס י כ ו ם סיכומם של דברים הינו, כי על הנתבעת לפצות התובעת בסכומים דלהלן: הפסד שכר בעבר - 262,500 ₪ אובדן כושר השתכרות - 649,604 הוצאות טיפולים פסיכולוגיים - 50,000 הפסדי פנסיה - 50,000 כאב וסבל - 400,000 ---------------------------------------------- סה"כ - 1,412,104 ₪ בניכוי גמלאות המל"ל - 725,541 ₪ ---------------------------------------------- סה"כ - 686,563 ₪ כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסכום של 21,160 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 100,000 ₪, כשלסכום זה יתווסף מע"מ כשיעורו ביום התשלום. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות