מהי הזכות לחיים ? כיצד באה לידי ביטוח הזכות לחיים בשיטת המשפט הישראלית ? בית המשפט ציין בפסיקתו כי הזכות לחיים היא זכות יסוד עילאית ומקודשת כמעט בכל שיטות המשפט המודרניות המכירות בזכויות היסוד של האדם. הגם שמעצם טיבה וטבעה ייתכן שאין היא צריכה לעיגון בכתובים, היא נטועה ומוזכרת במקורות חוקתיים רבים, ובכלל זה בהכרזה האוניברסאלית על זכויות-האדם. באמנה האירופית בדבר זכויות אדם, בצ'רטר הקנדי בדבר זכויות וחירויות, ובחוק היסוד הגרמני. מקורות חוקתיים אלו פורסים לפנינו את ביטויו המודרני של עיקרון קדושת החיים, אך שורשיו של עיקרון יסודי זה מושכים אותנו הרחק במנהרת הזמן עד למקורותיו של המשפט העברי. האיסור על נטילת חיים המופיע בעשרת הדברות הוא כמובן דוגמא טבעית לכך, אולם הוא מגובה בעקרונות הלכתיים נוספים המצביעים לא רק על איסורים שבעשייה אלא גם על חובות עשה שמטרתן שמירה על החיים. כזו היא, למשל, חובתו - ולא רק חירותו - של הרופא לרפא, אשר אינה נדחית מפני החשש שרווח בקרב דתות שונות לפיו אין לו לאדם לרפא מה שהאל מוחץ, ולהתערב כביכול במה שנגזר למעלה. עיקרון קדושת החיים הינו המקור הרעיוני גם לחובת ההצלה של אדם הנתון בסכנה, הנלמדת מהאמור בתורה: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, יט, טז), והוא גם העוגן שעליו נשענת החובה והמצווה להתרפא בה מחויב החולה עצמו, ככתוב: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים, ד, טו; וכן ראו פרשת שפר, בעמ' 114 ואילך). בשיטה המשפטית מעוגנת כיום הזכות לחיים, בראש ובראשונה, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על-פי חוק יסוד זה, זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות, בין היתר, על ההכרה בערך האדם ובקדושת חייו (סעיף 1 לחוק היסוד). עוד נקבע, כי כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו (סעיף 4 לחוק היסוד), וכי אין לפגוע באלו (סעיף 2). לצד קביעות אלו רקומה הזכות לחיים גם בשורה של איסורים פליליים, שהאינטרס המוגן במסגרתם הינו אותה זכות עילאית של האדם על חייו ועל גופו (ראו סעיפים 298 ואילך לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובכלל זה גם העבירה של שידול או סיוע להתאבדות שבסעיף 302 לאותו חוק). עוד צין בית המשפט כי מן הזכות לחיים נלמדת גם החובה להגן על החיים. חובה זו מונחת מעשה של יום ביומו לפני הרופא ויתר חברי הצוות הרפואי במילוי תפקידם, בפרט שעה שהמטופל שבאחריותם נתון בסכנת חיים ולא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת לטיפול (סעיף 15 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996). חובה זו מונחת, אם כי במידת אינטנסיביות נמוכה יותר, גם לפתחו של כל עובר אורח הנתקל באדם הנמצא לנגד עיניו בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, וכאשר לאל-ידו להושיט לו עזרה מבלי להסתכן או לסכן את זולתו (סעיף 1(א) לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998). עם זאת, מפסיקת בית המשפט עולה כי ככל הזכויות וככל החובות במשפט, גם הזכות לחיים והחובה לקיים את החיים אינן בעלות אופי מוחלט, ויש שהן מתנגשות בזכויות אחרות של אותו הפרט עצמו, כגון הזכות לכבוד. ביטוי מסוים ליחסיותן של הזכות לחיים והחובה לקיימם מצוי בהסדר שבחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, המושתת על העיקרון בדבר "הסכמה מדעת". חוק זה מכיר עקרונית במצבים שבהם חרף העובדה שנשקפת סכנה לחייו של המטופל (וכל עוד היא אינה סכנה מיידית המתבטאת ב"מצב חירום רפואי"), רשאי המטופל לסרב לקבלת טיפול רפואי (סעיף 13(א) בצירוף סעיף 15(2) לחוק). הוא קובע, לעניין זה, כי במקרים אלו לא יינתן הטיפול הרפואי, זולת אם ועדת האתיקה אישרה את מתן הטיפול, לאחר ששמעה את המטופל, ורק אם שוכנעה, בין השאר, בכך שצפוי כי הטיפול ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל וכי קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול ייתן המטופל את הסכמתו למפרע (סעיף 15(2) לחוק). חוקי יסוד / משפט חוקתי