החלטה 1. בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מנהליים (כב' השופטת א' הלמן) שדחתה את עתירת המבקש לתקן תקופת מאסרו. 2. המבקש הינו אסיר עולם המרצה את מאסרו החל מיום 24.6.1977, בגין עבירות של אונס ורצח ועונשו נקצב בשנת 2003. בשנת 1978 נדון המבקש לעונש של 20 שנות מאסר בגין אינוס, תקיפה ועבירות נוספות. בשנת 1983, במהלך חופשה מהכלא, רצח המבקש את החיילת אורלי דובי ז"ל. בגין מעשה זה נדון המבקש למאסר עולם במצטבר לעונש מאסר שכבר ריצה אותה עת. המבקש מרצה את מאסרו בכלא שאטה ואינו יוצא לחופשות במשך שנים ארוכות. 3. בבקשה הראשונה שהונחה בפני ביקש המבקש כי בית משפט זה יורה על כינוסה של ועדת אסירי עולם בעניין יציאתו לחופשה וכן ידון בעניין תיקון חישוב תקופת מאסרו. בבקשה הנוספת שהגיש המבקש ביום 11.10.2007 הוא צמצם בקשתו וביקש כי בית המשפט ידון אך ורק בעניין תיקון תקופת המאסר ולא בהתנהלות ועדת אסירי עולם במניעת חופשותיו. הסיבה לכך נובעת מהעובדה כי ביום 22.7.2007 התכנסה ועדת אסירי עולם בעניינו של המבקש והחליטה שלא להמליץ להוציאו לחופשה, דבר שלא הובא לידיעת המבקש או לידיעת באת כוחו בטרם הגשת בקשה זו. משכך, עסקינן בהחלטה מנהלית חדשה ועל כן המבקש מסכים כי יעתור בעניין זה מחדש לערכאה הראשונה. לפיכך בבקשה זו, אדון בבקשה לתיקון חישוב תקופת המאסר בלבד. 4. המבקש נעצר בחודש פברואר 1976 ועוד בהיותו עצור הופקע רישיון האסיר שלו וביום 24.6.1977 הוא החל לרצות מאסרו בגין ההפקעה, כך שאין חולק כי מיום זה ואילך המבקש לא היה במעמד עצור. בגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי (ב-ת"פ 100/76) והן בערעור בבית משפט זה (ב-ע"פ 269/78) לא צוין כי התקופה בה היה המבקש עצור תקוזז מתקופת המאסר הראשונה שהושתה עליו. 5. בית המשפט לענינים מנהליים ציין בהחלטתו כי לפי חישוב המשיבים, תקופת המאסר המצטברת של המבקש היא 46 שנים, 8 חודשים ו-12 ימים ונמנית מיום 24.6.1977. חישוב תקופה זו התבצע באופן הבא: 20 שנות מאסר אשר הוטלו על המבקש לאחר שבית משפט זה קיבל את ערעורו ב-ע"פ 269/78 ותקופת מאסר של 25 שנים, המצטברת לתקופת המאסר בת 20 השנים, בעקבות כתב הקלה בעונש של נשיא המדינה אשר הקל בעונש שנגזר על המבקש ב-ת"פ 582/84. בנוסף ובמצטבר לשתי תקופות אלה נגזר על המבקש עונש מאסר של 20 חודשים ו- 11 יום בגין הפקעת רישיון אסיר החל מיום 24.6.1977. 6. בית המשפט לענינים מינהליים קבע כי התשובה לשאלה האם יש לנכות את ימי המעצר שקדמו להפקעת רישיון האסיר מתוך תקופת המאסר הראשונה מצויה בסעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נקבע כי בהעדר הוראה אחרת בגזר הדין, יש למנות את תקופת המאסר מיום מתן גזר הדין. 7. בפני בית המשפט לענינים מנהליים, הסתמכה באת כוחו של המבקש על בקשה אותה הגיש המבקש לבית משפט זה בשנת 1983, לאחר שניתן פסק דין בערעור על העונש הראשון שהוטל עליו, בה ביקש לקזז את ימי המעצר. בית המשפט לענינים מינהליים ציין בעניין זה כי החלטה לגבי בקשה זו שהוגשה כ- 4 שנים לאחר שהוכרע הערעור לא נמצאה בארכיון בית המשפט או בתיקו של המבקש. בית המשפט קבע כי כל עוד אין בידי המבקש החלטה שיפוטית מוסמכת המורה על ניכוי ימי מעצרו מתקופת המאסר אין עילה חוקית לקבוע כי תקופת המאסר תחושב באופן שונה מכפי שחישבו המשיבים. 8. בערעור הנוסף של המבקש לבית משפט זה (ע"פ 5152/91) ציין השופט מצא כי המבקש מרצה תקופת מאסר בת 22 שנה החל משנת 1976. בית המשפט לענינים מנהליים דחה את טענת המבקש כי אמירה זו מהווה ראיה מנהלית מספקת כדי לקבוע כי מאסרו של המבקש יימנה משנה זו. נקבע כי אמירה במסגרת ערעור על פסק דין בהליך אחר המהווה רקע לפסק דין כשלא ברורה מקורה אינה יכולה להוות אסמכתא לקיצור תקופת המאסר. 9. בפני שב המבקש וטוען כי יש לתקן את תקופת המאסר כך שתחל במועד המעצר, 2.2.1976 ולא כפי שנעשה מיום 24.6.1977 וכך לטענתו מועד תום ריצוי המאסר יהא ביום 12.2.2022 ולא ביום 8.3.2024 כפי שנכתב בטופס השהייה. התיקון המתבקש לטענתו מהותי בעיקר בשל העובדה כי אם תתוקן תקופת המאסר הוא יוכל להגיש לאלתר בקשה לוועדת השחרורים המיוחדת בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001. 10. המבקש טוען כי החלטת בית המשפט לענינים מנהליים מוטעית, בלתי סבירה ומצדיקה מתן רשות לערער. נטען כי לעניין קביעת בית המשפט כי הוא אינו יכול להתערב באורך תקופת המאסר כל עוד המבקש לא המציא החלטה שיפוטית מוסמכת, הרי שהמבקש מוחזק במאסר מזה 31 שנים, וכל שבידו פסקי דין שניתנו בעניינו והמסמכים המצויים בארכיון בית המשפט בהם לא מצויה ההחלטה. 11. המבקש טוען כי האמירה של השופט מצא ב-ע"פ 5152/91 הינה ראיה מנהלית בעוצמה הנדרשת לתיקון מועד תחילת ריצוי המאסר. לפיכך נטען כי שגה בית המשפט משקבע כי פסק הדין ב-ע"פ 5152/91 בעניין מועד תחילת ריצוי העונש אינו בגדר אסמכתא. עוד נטען כי בידי המשיב צריכה להיות פקודת מאסר כדין ומאחר והיא אינה בידו ואינה נמצאת בתיקו של המבקש הרי שפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"פ 5152/91 בו צוינה שנת תחילת ריצוי המאסר (1976) הוא הקובע. 12. בהחלטתי מיום 21.11.2007 התבקשה הפרקליטות לבחון את השאלה האם המדינה מוכנה בדיעבד לכך שימי המעצר יקוזזו ולכך יינתן תוקף של פסק דין על ידי הרכב בבית משפט זה. ביום 20.12.2007 הוגשה תגובת המדינה לפיה אין עילה משפטית או אחרת לקיזוז ימי המעצר מתקופת המאסר שהושתה על המבקש. המבקש הגיש בקשה לקציבת עונשו לנשיא המדינה. ועדת השחרורים המיוחדת שדנה בבקשה המליצה לקצוב את עונשו של המבקש ולהעמידו על 32 שנות מאסר. לטענת המדינה, המבוססת על מידע שנמסר לפרקליטות ממחלקת החנינות שבמשרד המשפטים, בהמלצתה זו כבר התחשבה ועדת השחרורים המיוחדת בכלל תקופת המאסר אותה מרצה המבקש לרבות ימי המעצר במסגרת המשפט הראשון שנוהל נגדו. נטען כי במכתביו ופניותיו השונות של המבקש למחלקת החנינות ולגורמים נוספים שיש להם חלק בהחלטה לקציבת עונשו, העלה המבקש את טענותיו לעניין ניכוי ימי מעצרו. לפיכך, נאמר כי מאחר וועדת השחרורים התחשבה לצורך גיבוש המלצתה, בין היתר, בתקופה בה היה המבקש עצור עד תום ההליכים במסגרת המשפט הראשון שנוהל נגדו, אין מקום להסכים עתה לניכוי ימי המעצר מתקופת המאסר. לבסוף נטען כי לאחר שנקצב עונשו של המבקש הוא הוסיף ופנה בבקשות לפיהן תינתן הקלה נוספת בעונשו. גם במסגרת בקשות אלו העלה המבקש את טענותיו לעניין ניכוי ימי המעצר, וועדת השחרורים המיוחדת סברה כי אין מקום ליתן הקלה נוספת בעונשו של המבקש. 13. בתשובה לתגובה, טוען המבקש כי המשיבה נפלה לכלל טעות וכי בחנינה שהעניק הנשיא נשקלה רק תקופת המעצר אותה ריצה המבקש בעת ניהול משפט הרצח. לפיכך נטען כי בהחלטת הנשיא אין התייחסות לקיזוז תקופת המעצר הראשונה. דיון 14. דין הבקשה להידחות. המבקש מעלה בפני את מרבית הטענות שנטענו בפני בית המשפט לענינים מנהליים. צדק בית המשפט לענינים מנהליים משקבע כי המענה לטענות המבקש מצוי בסעיף 43 לחוק העונשין הקובע כי במידה ולא הורה בית המשפט הוראה אחרת, תקופת המאסר תחל ביום מתן גזר הדין. לעניין זה נקבע: "מושכלות ראשונים הם כי על פי דין, תקופת המאסר נחשבת מיום גזר הדין, אלא אם הורה בית המשפט הוראה אחרת (סעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). אמנם הנוהג הוא כי, דרך כלל, מביא בית המשפט במנין תקופת המאסר גם את ימי מעצרו של נאשם בטרם נגזר דינו, שכן גם בגידרה של תקופת מעצר כאמור, נשללת חירותו האישית. כאשר בית משפט בערכאה ראשונה אינו קובע במפורש כי אין להתחשב בתקופת המעצר, עשוי בית משפט שלערעור להתערב ולשנות את הדבר, ובאין נימוקים מיוחדים לחומרה, הוא מורה על ניכוי תקופת המעצר (על"ע 9/82 ד"ר סלומון, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פד"י לז(3) 609, 614-15; ע"פ 13/53 ביטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י ז'(1) 463, 465). עם זאת, ניכוי תקופת המעצר מן המאסר הוא בבחינת נוהג מנחה ואין הוא כלל מחייב, והשאלה אם ראוי להחילו מהווה שיקול בין שיקולי ענישה שיש לשוקלם לגופם (בש"פ 5142/99 מורוזובה נ' מדינת ישראל פד"י נג(5) 643, 660-1). וכך, עשוי להיות כי אם הקל בית המשפט באופן ממשי בעונשו של נאשם במישור אחד, יתכן שאין מקום להוסיף ולהקל עמו על דרך ניכוי ימי המעצר, במיוחד אם יהא בכך משום סטייה ממתחם ענישה סבירה וראויה (ע"פ 25/89 כחלון נ' מדינת ישראל, פד"י מג(3) 275, 279-280)". ברע"פ 165/05 צומן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.1.2005), ראו גם, בש"פ 7707/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 7 להחלטה (טרם פורסם, 25.10.2006), ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2004). 15. בבקשתו צרף המבקש העתק של פנייה משנת 1983 לבית המשפט העליון בה ביקש שתנוכה תקופת מעצרו מתקופת מאסרו. על מסמך זה כתובה החלטה לפיה הבקשה מועברת לתגובת המדינה. עוד מצורפת תגובת המדינה מיום 4.10.1983 לפיה מאחר ובגזר הדין שהוטל על המבקש הן בבית המשפט המחוזי והן בערעור בבית המשפט העליון לא קיימת התייחסות לתקופת מעצרו של המבקש, הרי שלפי סעיף 43 לחוק העונשין תקופת המאסר תחשב מיום מתן גזר הדין. לא הוגשה לבית משפט זה או לבית המשפט לענינים מנהליים החלטה בבקשה זו, לפיכך ובאין החלטה אחרת יחול סעיף 43 לחוק. בנוסף, אני סבורה כי כבר באותו שלב לא ניתן היה להעתר לבקשה ללא הסכמה, ובוודאי שלא ניתן להיעתר לה בדיעבד. 16. מתגובת המדינה עולה כי על פי מידע שהתקבל, תקופת מעצרו הראשונה של המבקש נשקלה אף במסגרת השיקולים של ועדת השחרורים המיוחדת שהחליטה לקצוב את עונשו. בניגוד לטענת המבקש, המדינה ציינה באופן מפורש כי ועדת השחרורים שקלה את מכלול נסיבותיו של המבקש לרבות תקופות המאסר והמעצר אותן הוא מרצה, הן בגין העבירה שבשלה נגזר עליו מאסר העולם והן בגין עבירות אחרות וזאת החל מיום מעצרו בשנת 1976. המבקש כופר בכך שימי המעצר הובאו בחשבון וטוען כי אין לכך כל ביטוי בינתיים. 17. יהא הדבר אשר יהא, בית המשפט לענינים מינהליים לא היה מוסמך בהעדר הסכמה להיעתר לבקשת המבקש, ואף בית משפט זה בערעור על בית המשפט לענינים מינהליים לא יכול להורות על כך בדיעבד ועל כן הבקשה נדחית. 18. לעניין ההערה המופיעה ב-ע"פ 5152/91 המהווה לטענת המבקש ראייה מנהלית בנוגע למועד תחילת תקופת המאסר, תמימת דעים אני עם בית המשפט לענינים מנהליים לפיה אין ההערה מהווה אסמכתא לניכוי תקופת המעצר. כפי שקבע בית המשפט לענינים מנהליים, אמירה שכזאת, במסגרת הליך אחר, כשלא ברורה טיבה, לא יכולה להוות ראייה בענייננו. 19. הבקשה נדחית. מאסר