השתלשלות הדברים עד כה 1. בתאריך 3.8.10 הניח הנאשם בפני בית-משפט זה בקשה לשפיטה באיחור בגין 69 הודעות-קנס, שנרשמו לחובתו בעניני חניה בין השנים 2005-2003. הוא טען, כי לא קיבל הודעות אלו לידיו במועדן וכי נודע לו עליהן באיחור ניכר. מנגד טענה המאשימה, כי כל ההודעות נשלחו לנאשם כדין ובמועד, ומשלא עלה בידיו להוכיח כי לא קיבלן מסיבות שאינן תלויות בו, קמה החזקה שבתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, כי הן נמסרו לידיו. את עמדתה תמכה המאשימה בהפניה לכתובת הרשומה בהודעות, היא כתובתו המעודכנת של הנאשם במרשם הרישוי, ובאישורי משלוח של חברת-הדואר. בית-המשפט (כבוד השופטת הדס פלד) קיים ארבע ישיבות. הוא שמע הוכחות באריכות. הוא האזין לעדים ועיין בראיות. ביום 16.6.11 ניתנה החלטה מפורטת ומנומקת. נקבע בה, כי עלה בידי הנאשם לסתור את חזקת המסירה. מתוך כלל הודעות קנס שנרשמו לחובתו, רק באשר לארבע הונחה בתיבת הדואר שלו הודעה על דבר דואר רשום, ואותו לא ניגש הנאשם לאסוף. השופטת פלד דחתה את טענת המאשימה, כי יתר ההודעות - ובהן 69 ההודעות נושא הבקשה - הובאו בידי הדוור לכתובתו של הנאשם, אך לא ניתן היה לאתר את תיבת-הדואר שלו ומשכך - החזרתן לבית-הדואר בלא שנמסרו רובצת לפתחו. לא ניתן לשלול אפשרות, נקבע, ולפיה הגיע הדוור בתחילה אל הכתובת והתקשה למצוא את שמו של הנאשם בין תיבות-הדואר. משכך, בפעמים הבאות הוא נמנע מלשוב אל המקום, וציין כי המען אינו ידוע בלא שניסה לבצע מסירה כלל. המסקנה הייתה, כי הנאשם לא קיבל לידיו במועד את ההודעות שאליהן מתייחסת הבקשה, אף שהן נשלחו בדואר רשום, ומשכך יש להתיר לו להישפט בגינן באיחור. 2. עם החלטה זו התקשה בא-כוחו המלומד של הנאשם להשלים, מן הטעם שלהשקפתו היה מקום לקבוע כבר באותו מועד כי העבירות התיישנו, ושוב לא ניתן להעמיד לדין בגינן. בשם שולחו הגיש, אפוא, עורך-הדין ערעור לבית-המשפט המחוזי. ערעור זה נדחה, מן הטעם שהחלטתו של בית-משפט זה לא הייתה אלא החלטת ביניים בהליך הפלילי, וזכות הערעור עומדת לצדדים רק משהסתיים ההליך (עפ"א 17845-09-11 חיון נ' עיריית תל-אביב, בפסקה הרביעית לפסק-דינה של כבוד השופטת אביגיל כהן (31.10.11)). 3. קודם שעלה בידי השופטת פלד לברר במשפט המאוחר את הודעות הקנס אשר הפכו לכתבי אישום, היא סיימה לשמוע תיקים בבית-המשפט לענינים מקומיים בתל אביב-יפו. לפיכך נקבע הדיון בפנַי. ביום 15.11.11 שמעתי בראשונה את הצדדים. בא כוחו של הנאשם שב והעלה את הטענה בדבר התיישנות העבירות. תשובתה הכתובה של המאשימה הונחה בפני ביום 23.1.12. נכתב בה, כי החלטתה של השופטת פלד הסבה עצמה אך על הבקשה לשפיטה באיחור, ולא כללה כל קביעה בטענת ההתיישנות. בכך, כמובן, צודקת המאשימה. אך את המשכה של התשובה מן הראוי להביא כלשונו: "לאור העובדה שמדובר בפסקי דין פליליים יש להתעלם מהקביעות והעדויות שהוצגו בפני כב' השופטת פלד שדנה בביטול פסקי הדין בלבד ולא דנה בטענת ההתיישנות" (פסקה 2 לכתב-התשובה). מהן הקביעות ומהן התבקש בית-המשפט להתעלם? התשובה לכך מתבהרת מעיון בהמשכה של התשובה. "המאשימה תוכיח", הוסף ונכתב, "לגבי כל אחד ואחד מהאישומים כי הודעות הקנס נשלחו לנאשם כדין ולא נפל כל פגם בהתנהלותה של המאשימה במשלוח הודעות תשלום הקנס" (שם, בפסקה הרביעית). הנה כי כן, לדדה של המאשימה יש לדחות את טענת ההתיישנות, שכן הודעות הקנס הומצאו כדין ובמועד לנאשם, ומשכך העבירות הנקובות בהן לא התיישנו. התשובה הוסיפה והסבירה, כי המאשימה תתמוך את עמדתה זו - אמת - באישורי משלוח של חברת דואר ישראל, בתצהיר בדבר תהליך המשלוח ובהפניה לכתובת שאליה נשלחו ההודעות, והיא כתובתו המעודכנת של הנאשם במרשם הרישוי. "המאשימה תטען", סוכמו הדברים, "כי הוכיחה את חזקת המסירה" וכי הנאשם לא נשא בנטל לסתור חזקה זו (הפסקה התשיעית לתשובה). לסופה של התשובה כתבה המאשימה, כי תפנה לתגובה שהגישה בשעתו לבקשה להישפט באיחור. הנאשם תמה על טענה זו. שהרי, לכאורה, מבקשת בה המאשימה לשוב ולהידרש לענינים שכבר הוכרעו בבית-משפט זה. מעשה בית-דין, טען הנאשם, קם ומשתיק את המאשימה מלעשות כן. אך למאשימה נמצא מענה לדברים. בתשובתה מיום 19.3.12, ואותה היא הבהירה לבקשתי שוב בתאריך 26.3.12, נטען כי ממצאיה של כבוד השופטת פלד הם, למותב זה, "עדות שמיעה" ואין הוא רשאי להסתמך עליהם כראיה לאמתות תוכנם. השתק פלוגתא לא חל, הוסף ונכתב, הן משום שהשופטת פלד נמנעה מקביעה פוזיטיבית ולפיה ההודעות לא הומצאו במועדן והסתפקה במציאתו של ספק כי הנאשם קיבל את ההודעות לידיו, והן היות שרף ההוכחה בבקשה להישפט באיחור שונה מן הרף בהליך הפלילי גופו. בעמדתה זו דבקה המאשימה בהודעה כתובה נוספת שהוגשה, וכן בדיון מיום 15.4.12. היא טענה, כי ההליך לבירורן של הודעות הקנס הוא נפרד לחלוטין מן ההליך אשר הוקדש לקביעה אם קיימת עילה להתיר שפיטה מאוחרת. "אם השופטת", טענה באת כוחה של המאשימה בדיון, "היתה רוצה לטעון שנסתרה חזקת המסירה, אז היא היתה טוענת שהיתה גם התיישנות" (עמ' 1 לפרוטוקול, בש' 17-16). לאוזניו של מותב זה, שב ונטען, קביעותיה של השופטת פלד הן עדות מפי השמועה. אסמכתאות הובאו מפסיקתו של בית-המשפט העליון בע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45 (1995) ומספרו של השופט בדימוס יעקב קדמי על הראיות ב 556 (2009). דיון והכרעה 4. סעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מורנו כך: עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב)... לאמור, למאשימה מסורה שנה מיום ביצועה של העבירה, להודיע לנאשם כי לחובתו הודעת קנס אשר נרשמה בגינה. על מסירתה של הודעה זו חולשת תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974. נקבע בה, כי ניתן להצמיד את הודעת-הקנס לשמשת המכונית, אך אם לא נרשמה תגובה מצדו של בעל-הרכב תישלח לכתובתו שבמרשם הרישוי הודעה חדשה. המאשימה תיחשב כמי שהודיעה לבעל-הרכב כדין, אם רואים את הלה כמי שקיבל את הודעת הקנס שהומצאה לו, בדרך הזו או האחרת. חזקת מסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות, קמה בחלוף 15 ימים מיום שההודעה נשלחה בדואר רשום. הנמען יכול לסתור חזקה זו אם יוכיח, כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. כפי שכבר צוין, מסקנתה של השופטת פלד בהליך זה הייתה, לאחר בירור מעמיק, כי חזקת המסירה לא קמה וכי הנאשם לא קיבל לידיו את הודעות הקנס קודם לחודש פברואר 2009, המועד הנזכר בבקשתו להישפט באיחור (כזכור, אותן הודעות מתייחסות לעבירות אשר נטען כי בוצעו בין השנים 2005-2003). לא "כרסום", כטענת המאשימה, מצאה השופטת בחזקת המסירה, כי אם אי-תחולה לחזקה זו, נהירה ומפורשת כל צורכה. החלטתה לא הייתה עמומה כלל ועיקר. כבוד השופטת פלד לא "רצתה לטעון שנסתרה חזקת המסירה", לשון המאשימה. היא קבעה זאת בהחלטה שיפוטית. 5. לא זו בלבד שאין כל סיבה להתעלם מקביעתה זו, קל וחומר לשנות הימנה, אלא שבית-המשפט מחויב לאותה קביעה, בהיותה הכרעה שהוא עצמו קיבל במחלוקת אשר הניחו הצדדים בפניו בגדרו של הליך זה. ראשית, באסמכתאות שאליהן הפנתה המאשימה אין לתמוך בעמדתה. השופט קדמי מפנה בספרו לכמה פסקי דין, שהמקרים המתוארים בהם נגעו להסתמכות של בית-המשפט בהליך אחד, על ממצאים שנקבעו בהליך אחר. אחד מאותם פסקי דין ניתן בפרשת בן ארי הנזכרת, שם קבע בית-המשפט העליון כי הכרעת דין שניתנה במשפטו של אחד, איננה יכולה להחליף שמיעתן של ראיות במשפטו הנפרד של אחר (ע"פ 6251/94 הנ"ל, בעמ' 77 (כבוד השופט תאודור אור)). זאת, היות שכל אחד מן ההליכים הוא "הליך דיוני נפרד ועצמאי כשכל אחת מהכרעות הדין עומדת בפני עצמה, ועליה להיות מושתתת אך ורק על המסכת הראייתית הקבילה שהובאה באותו תיק" (שם, בעמ' 67). בע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436 (2003) שבה כבוד השופטת אסתר חיות וקבעה עקרון זה: "כל פסק-דין עומד לעצמו, ואין בית-המשפט יכול לסמוך את ההכרעה בעניין העומד בפניו אלא על חומר הראיות הגלוי והידוע לו, כפי שהובא בפניו על-ידי בעלי-הדין באותו הליך" (שם, בעמ' 444). 6. השופט קדמי הוסיף והבהיר בספרו, כי אותו כלל של עדות מפי השמועה חל אך במקום שבו לא קבע הדין אחרת, והפנה לכלל בדבר השתק פלוגתא (קדמי לעיל, בעמ' 556). סוגיית תחולתו במשפט הפלילי של אותו כלל - להבדיל מזה שבדבר השתק עילה או מעין השתק כזה - היא ענין מורכב, שזכה לעיון בפסיקה ובספרות המשפטית (ראו, בפרט, ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 369, 384 (1984); ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 1, 4 (1990); רע"א 4528/06 ברנס נ' סנ"צ מרכוס, מפסקה 13 להחלטתה של כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה (טרם פורסם, 18.5.09); תפ"ח 1154/05 (מחוזי תל אביב) מדינת ישראל נ' שוורץ (10.7.06); נינה זלצמן "השתק-פלוגתא בהליך פלילי" עיוני משפט יח 19 (1993)). בגדרי הפרשה שבפני אין צורך לנתח את מכלול האינטרסים הכרוכים בשאלה אם להכיר בהשתק פלוגתא, אם לאו, מהטעם הפשוט כי החלטתה של השופטת פלד התקבלה לא בהליך אחר, כי אם בגדריו של אותו הליך ממש. אמת, החלטה חיובית בבקשה להתיר שפיטה באיחור אינה אלא שלב ראשון בהליך השפיטה המאוחרת, שבירורו של כתב-האישום הוא השלב הבא בו. לפיכך, לא דיון בסוגיית ההשתק הולם כאן, אף לא העמקה בטענות המאשימה בענין מידת ההוכחה. אין נצרך אלא עיון בהוראתו של סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 המורה כי: "הוחל בגביית ראיות ונבצר משופט מסיבה כלשהי לסיים את המשפט, רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו, ורשאי הוא, לאחר שנתן הזדמנות לבעלי הדין להשמיע טענותיהם לענין, לנהוג בראיות שגבה קודמו כאילו גבה אותן בעצמו או לחזור ולגבותן, כולן או מקצתן". הנה כי כן, מן השופטת פלד נבצר להמשיך ולדון בתיק עם סיום כהונתה בבית-המשפט לענינים מקומיים. לצדדים ניתנה הזדמנות - והם ניצלוה היטב - להשמעתן של טענות בענין המשכו של ההליך. לסופן, מסקנתי היא כי לא נדרשת גבייה חוזרת של הראיות. נמצא, כי יש להמשיך מן המקום שאליו הגיע המותב הקודם. ממילא, אם אין בית-המשפט חייב בשמיעת הראיות מחדש, מקל וחומר שאין מחובתו להתעלם מהכרעה מנומקת ומבוססת שניתנה על יסודן. 7. אוכל רק לשער מה הייתה עמדת המאשימה אילו החליטה השופטת פלד, כי נעשתה מסירה כדין, והנאשם ביקש לעיין מחדש בהחלטה זו. וכאילו לא די בכל האמור, הרי שהמאשימה הגדילה וטענה, כי אפילו לא הוחלף המותב הייתה אוחזת היא בעמדתה הנזכרת (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 15.4.12, בש' 24-23). טענה זו איננה מתקבלת על הדעת. עולה ממנה, כי אילו הוסיפה השופטת פלד ונדרשה לאישומים דנן, בשלב מאוחר למועד שבו ניתנה החלטתה בענין תקינות המסירה, הייתה היא עצמה נדרשת להתעלם מקביעותיה באותה החלטה, ולשמוע מחדש את הראיות. לאמור, בעוד שהיה בידיה להסתמך על ממצאיה כראיה לכך שהיא עצמה גיבשה אותם, הרי שתוכנם לא הוכח בפניה. על כך איני רואה מקום להוסיף. סוף דבר 8. אני קובע, לפיכך, כי העבירות שעליהן נסובו כל 69 הודעות הקנס הנדונות התיישנו זה מכבר, ולפיכך כתבי האישום שהוגשו בגינן בטלים ומבוטלים. בהתחשב בכך שבהחלטתה הנזכרת של השופטת פלד לא הוטלו הוצאות, ולאור השקפתי כי ביטולם של כתבי-אישום מחמת התיישנות משול, לפי הגיונו, לזיכויו של נאשם או לביטול בהסכמה, אני מוסיף ומחייב את המאשימה לשלם לנאשם, בתוך 30 ימים, שכר טרחת עורך-דין בסך 5,700 ש"ח. סכום זה נגזר מן התקרה הנקובה בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982. לוּ אך אִפשר זאת הדין, הייתי משית הוצאות גבוהות במידה ניכרת. לבקשת הנאשם, ניתנה החלטה זו בהיעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקיה לידי אלה, ללא דיחוי. עומדת להם הזכות לערער על ההחלטה לבית-המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים. משפט פליליסדר דין פלילי