פסק דין בקשת למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבית שמש מיום 3.12.07 (ת"ק 1168/07). המבקש הגיש ביום 4.11.07 את תביעתו לפיצוי כספי בסך של 7,000 ₪. על פי טענתו שם, הטילה המשיבה עיקול על חשבון הבנק שלו בגין חוב בסך של 1,600 ₪ שלא שולם. בפיו היו טענות נגד התנהלות המשיבה, על כך שסירבה לקבל ממנו את התשלום גם כשבא לשלמו, משום שדרשה כי יוסיף וישלם גם חוב אחר, שמחוץ לעיקול. עוד טען נגד עצם הטלת העיקול, משום שלשיטתו הוטל העיקול עוד בטרם חלף המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, ולפיכך הוא הוטל שלא כדין, ועוד כהנה. את סכום הכסף הנתבע נימק המבקש ב"נזקים ועוגמת נפש בעטיו של עיקול אומלל זה שהוצא בניגוד לחוק…" (סעיף 6 לכתב התביעה). בית המשפט לתביעות קטנות מצא כי התביעה שהגיש המבקש זהה, בעיקרה, לתביעה שהגיש קודם לכן נגד המשיבה - בת"ק 1241/06. הדיון בתובענה ההיא הועבר, על פי החלטת בית המשפט לתביעות קטנות מיום 18.2.2007, לבית משפט לעניינים מינהליים בירושלים, משום שהטענות שהועלו בה נגעו, בעיקרן, לשאלת חוקיותו של צו העיקול. בית המשפט לעניינים מינהליים מחק את התובענה ביום 18.9.2007, "בהעדר תגובה מטעם המבקש ולאחר שטרם הופקד עירבון". בפסק דינו מיום 3.12.2007, שב בית המשפט לתביעות קטנות על עמדתו שהובעה בהחלטתו הקודמת כנ"ל, וקבע כי הסמכות אינה בידו. הוא דחה את ניסיונותיו של המבקש להסביר מדוע הדבר נתון לסמכותו, ואף חייבו בהוצאות לאוצר המדינה בגין "היתממות וחוסר תום לב" שמצא בהעלאת אותן הטענות בפעם השנייה, תוך התעלמות מן הקביעה בדבר העדר הסמכות. המבקש טוען כי ההחלטה הזו ניתנה בטרם היה סיפק בידו להגיב לבקשת המחיקה על הסף שהגישה המשיבה. על פי טענה זו, ביום 14.11.07 הורה בית משפט קמא על הגשת תגובה בתוך 15 ימים. החלטה זו הגיעה לידי המבקש רק ביום 27.11.07, ולפיכך הגיש את תגובתו ביום 10.12.07. דא עקא, כבר ביום 3.12.07 ניתנה ההחלטה על אודות מחיקת כתב התביעה. המבקש טוען אפוא כי בכך נפגעה זכות הטיעון שלו. אלא שגם אם הצדק עמו, בא מרפא לפגיעה בזכותו בדמות החלטה נוספת של בית משפט קמא, מיום 12.12.07. החלטה זו מתייחסת לתגובתו הנ"ל מיום 10.12.07. למרות הנטען בה קבע בית משפט קמא כי "איני מוצא לשנות מהחלטתי מיום 3.12.07... באפשרות התובע להשיג על החלטתי זו בדרכים החוקיות העומדות לרשותו". טענתו השניה של המבקש נוגעת לקביעתו של בית המשפט גופה, בדבר הסמכות. הוא מבקש לטעון כי מדובר בתובענה כספית, והשאלות המינהליות, הנובעות מתקיפת המעשה המינהלי, מתעוררות רק אגבהּ. לפיכך הסמכות לדון בה איננה מסורה לבית המשפט המינהלי כי אם נתונה בידיה של ערכאה אזרחית רגילה. הדין עם המבקש. המבחן שלפיו נבדקת שאלת הסמכות הוא מבחן הסעד. בית המשפט דחה כבר לפני שנות דור את הגישה שלפיה תיבחן הסמכות על-פי מבחן העילה, או על-פי מבחן מהות הסכסוך. "...אין נפקא מינא לדינא אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב'תביעה אזרחית' שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא 'כיסוי' לדבר אחר" (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812, 815 (1990); וראו גם בהרחבה בע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3), 529, ובפסקי הדין המוזכרים שם). לפיכך, מעת שהסעד שהתבקש על-ידי המבקש בתביעתו הוא פיצוי כספי ולא סעד מינהלי, יש לדון בתובענה זו בבית משפט אזרחי רגיל. חוסר נחת מאופן התנהלותו של המבקש, הליכי סרק שנקט בהם לפי טענת המשיבה, וכיוצא באלה מעשים ומחדלים, אין בכוחם לשנות מכללי הסמכות העניינית. אם יימצא שלתביעתו של המבקש אין יסוד, חזקה על בית המשפט לתביעות קטנות שייפסוק הוצאות בשיעור הולם. הערעור מתקבל, וההחלטה בדבר העדר סמכות, כמו גם ההחלטה בדבר תשלום הוצאות למשיבה ולאוצר המדינה, מתבטלות בזה. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בשתי הערכאות בסך כולל של 600 ₪. תביעות קטנותערעור