פסק דין המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו: המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של סיוע לניסיון לגרימת מוות בכוונה ודינו נגזר ל-12 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד מאסר מותנה. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, כחודש וחצי לפני מעצרו, פנו אל המערער שני מבוקשים וביקשו ממנו לסייע להם לבצע פיגוע בישראל לנוכח היכרותו את המקום בעקבות עבודתו. המערער סירב לבקשה זו. ברם, המבוקשים לא אמרו נואש, ופנו למערער בשתי הזדמנויות נוספות. בהזדמנות האחרונה נעתר המערער לבקשתם להחדיר מחבל מתאבד לשטח ישראל. ואכן ביום 28.7.06 נפגש המערער עם אחד המבוקשים, שהודיע לו שהמחבל וחגורת הנפץ מוכנים. יומיים לאחר מכן, נתבקש המערער להגיע לבית במחנה בלאטה, משם יצא לדרך עם מחבל שהיה מצויד בחגורת נפץ שהוסתרה בתיק, במטרה להובילו למקום בו יבצע פיגוע התאבדות. אולם, בהגיעם למחסום דיר שרף, נעצרו השניים ע"י כוחות הבטחון. גזר דינו של בימ"ש קמא כלל שורה של נימוקים להטלת העונש האמור. כך התייחס ביהמ"ש לחומרת המעשה, לתפקידו של המערער, להעדר חרטה, וכן לרמת הענישה שנקבעה בעניינו של מעורב אחר בפרשה, לואי, אשר הורשע בכך שיצר את הקשר בין המבוקשים למחבל, ועונשו נגזר ל-5 שנות מאסר בלבד. בעניין זה, ציין בימ"ש כי יש לאבחן בין המקרים, ועל כן, אין מקום ללמוד גזרה שווה בין עונשיהם של השניים. הסנגור סבור כי העונש שהוטל על המערער סוטה באופן משמעתי ברמת הענישה הראויה. לטענתו, לא רק שגזר הדין אינו נותן ביטוי לסירובו הראשוני של המערער לבצע את העבירה, אלא הוא אף יוצר עיוות עונשי בין השותפים השונים בפרשה. לביסוס טענה זו, חוזר הסנגור ומפנה לגזר הדין של לואי הנ"ל, אך גם לעונש שהוטל על המחבל המתאבד הפוטנציאלי, תייסיר, עליו הוטלו 10 שנות מאסר. לגישת הסנגור, לא יעלה על הדעת כי עונשו של המסייע יהא גבוה מזה של המבצע העיקרי. על כל אלה, מוסיף הסנגור ומציין את עברו הנקי של המערער ואת הודאתו באשמה אשר חסכה זמן שיפוטי יקר. מנגד, עותרת התביעה לדחיית הערעור. לדעתה, בנסיבות העניין העונש שהוטל על המערער ראוי, ואין בו חריגה מעיקרון אחידות הענישה לאור השוני הקיים בין המקרים. אין מחלוקת כי המערער עירב עצמו במעשה חמור ביותר. בימ"ש קמא עמד בגזר דינו המקיף על נסיבות החומרה המאפיינות מעשה זה בקובעו: "הנאשם לא היה מעורב אומנם בכל שלבי התכנון של הפיגוע, אולם הוטלה עליו משימה קריטית מאוד שעניינה החדרת המתאבד לשטח מדינת ישראל. אין ספק כי מדובר במשימה מורכבת מאוד, שביצוע הפיגוע מותנה בהצלחתה. ולא בכדי פנו הפעילים הצבאיים אל הנאשם, שהרי הלה עבד בשטח מדינת ישראל והכיר את הדרכים המובילות אליה. אומנם הנאשם סירב בתחילה לפניית הפעילים, אולם לאחר מכן הוא נענה בחיוב. הנאשם אף נחשף לחגורת הנפץ ועת יצא לדרך הוא החזיק בתיק שהכיל את החגורה האמורה. החזקת התיק על ידי הנאשם איננה עניין סימבולי בלבד; הדבר משקף למעשה את רצונו של הנאשם לבצע בהצלחה את המשימה שהוטלה עליו, משימה שנועדה לזרוע חורבן ושכול." על כך, יש להוסיף כי הפיגוע לא נמנע בעטיו של המערער, אלא בעקבות ערנותם של אנשי כוחות הבטחון. לנוכח האמור, אין ספק כי נסיבות המעשה כפי שתוארו חייבו תגובה עונשית בלתי מתפשרת. לצד האמור, ביהמ"ש לא התעלם בגזר דינו מנסיבות הקולא, הן מסירובו הראשוני של המערער לסייע למחבלים והן מהודאתו באשמה. ביהמ"ש אף הדגיש את העובדה כי בסופם של דברים לא נגרם נזק ממעשה המערער. לבסוף, התייחס ביהמ"ש לעונשו של לואי הנ"ל תוך שציין כי יש להבחין בין מעשיהם, ומכאן אף בעונשיהם. אומר מיד, כי אף אני התרשמתי מהבחנה בולטת בין תרומתם של השניים להתרחשות העבירה ואף אני סבור כי יש בהבחנה זו להצדיק את הפער העונשי שנקבע. הנה כי כן, ביהמ"ש נדרש לכלל השיקולים הראויים להישקל, ומשנחה דעתי כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של בימ"ש קמא, יש לקבוע כי מהיבט זה אין מקום לקבלת הערעור. אלא שמאז שניתן גזר הדין, בא לידי סיום ענינו של מעורב נוסף בפרשה, הוא המחבל המתאבד הפוטנציאלי, תייסיר. נסיבה חדשה זו זכתה כאמור להתייחסות נרחבת של הסנגוריה הרואה בה סיבה מרכזית להקלה בעונשו של המערער. הגם שממבט הראשון יש בטענה זו עילה של ממש להתערבות בגזר הדין, בחינה מעמיקה יותר של הדברים מובילה, לטעמי, למסקנה שונה. אין ספק כי, ככלל, ההיגיון הפשוט מחייב שעונשו של עבריין עיקרי יעלה על זה של המסייע לו. ברוח דברים אלה אף מצאנו כי בחוק העונשין הישראלי עונשו המקסימאלי של המסייע הועמד על מחצית עונשו של המבצע העיקרי סעיף 32 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. לאור זאת, ניתן היה לצפות כי עונשו של המערער לא יעלה על זה של המחבל. אלא שעמדנו לא פעם על מאפייניו המיוחדים של פיגועי ההתאבדות, בהם, לעתים קרובות, המחבל המתאבד הינו דמות משנית, לעשייה העבריינית הענפה המובילה לביצוע הפיגוע. ואכן, לא אחת נדמה המחבל כאמצעי של ממש הנתון כ"חומר ביד היוצר" הן בידי המתכננים והיוזמים, אך גם בידי המוביל אותו למקום הפיגוע המיועד. מקריאת גזר דינו של המחבל (תיק שומרון 3807/07­­ התוב"צ נ' עמורי) עולה בבירור כי התרשמות בימ"ש קמא הייתה שהנאשם דהתם ראוי להקלה משמעותית בדינו בהיותו נער בן 16, שנגרר אחרי אחרים, לאחר שהופעל עליו לחץ כבד לבצע את הפיגוע, על רקע נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות. אין מנוס מהקביעה כי המערער שבפנינו נעדר נסיבות דומות. הוא היה כבן 26 בעת ביצוע העבירה ומלבד סירובו הראשוני לסייע כאמור, נראה כי קיבל על עצמו לתרום את תרומתו הייחודית מתוך הבנה ורצון. לאור זאת, אינני רואה מקום ליצור השוואה מלאכותית בין עניינם של השניים, הנבדלים באופן ברור בנסיבותיהם. מכאן כי יש לבחון את עונשו של המערער על רקע נסיבותיו הוא. כפי שכבר הובהר נסיבות אלה נבחנו על ידי בימ"ש קמא וזכו, לטעמי, למשקל הראוי להן. לאור זאת, הנני ממליץ לחבריי לדחות את הערעור. השופט אל"ם א' נח: אני מסכים. השופט סא"ל י' כהן: אני מסכים. הוחלט כאמור, בפסק דינו של המשנה לנשיא סא"ל נ' בנישו. טרור