חיוב ארנונה רטרואקטיבי טעות בסיווג

חיוב ארנונה רטרואקטיבי טעות בסיווג תביעה לתשלום חוב ארנונה. השאלה המשפטית השאלה המשפטית הטעונה הכרעה היא לעניין שינוי רטרואקטיבי של סיווג נכס; כשבדיעבד נודע לעירייה על סגירת בית עסק שהתנהל במקום פלוני, ועל החזרת החזקה לבעלים (הנתבע), האם רשאית העירייה לתבוע את ההפרש הנובע משינוי הסיווג. רקע עובדתי ביום 12.4.98 ניתן פסק דין חלקי ביחס לתקופה שמיום 1.10.92 ועד יום 31.12.93. התקופה שלגביה נטושה מחלוקת בין הצדדים, היא זו שמיום 1.1.94 עד יום 7.11.95. מלכתחילה ביקשה העירייה לחייב בתשלום הארנונה מחזיק קודם בנכס, מר אמנון מזרחי, לפי תעריף של ארנונה לתעשייה. אלא שהנכס הוחזר לנתבע, והוא ששילם את התשלום האמור. בדיעבד הסתבר לעירייה כי בית המלאכה של מר מזרחי אינו פעיל עוד משנת 1992. לפיכך, פתחה העירייה חשבון חדש ע"ש הנתבע, ביום 29.3.95, חשבון שאליו הועברו כל חיובי הארנונה מיום שמר מזרחי חדל להחזיק בנכס ועד סוף שנת 1995, הכל לפי סיווג לא למגורים (עסקים), כשהחיובים משוערכים. לזכות החשבון החדש הועברו תשלומים ששילם הנתבע לפי סיווג תעשיה, גם הם, משוערכים. נמצא איפוא הסכום הנתבע, הוא ההפרש שבין חיוב ארנונה לנכס בסיווג עסקים, לבין חיוב הארנונה לפי סיווג תעשייה. ארנונה רטרואקטיבית טוען ב"כ המלומד של הנתבע כי שינוי סכום הארנונה מהווה למעשה תחולה למפרע של הארנונה. אמת: "אחת החזקות המקובלות בשיטתנו הינה זו, כי תכליתו של חוק אינה לתחולה רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית. חזקה על כל חוק כי הוא צופה פני עתיד ולא פני העבר" [ע"א 1613/91 ארביב נ' מ"י, פ"ד מו (2) 775]. מקום בו ראה המחוקק להסמיך את רשויות המס לתקן שומה סופית, עשה כן במפורש. שתיקתו לגבי ארנונה הינה הסדר שלילי, ומשמעותו, כי אין להתיר תיקון שומה סופית של ארנונה: "מעשיה של התובעת מהווים פגיעה בעקרונות יסוד. על הרשות להימנע מפגיעה בחירות הקניין ומהטלת מס רטרואקטיבית, הפוגעים באינטרס ההסתמכות של האזרח ובתכנון הכלכלי עליו הוא מסתמך" (סעיף 11 לסיכומי הנתבע). דומני כי הדברים אינם 'כצעקתה'. לא דומה הטלת ארנונה לקביעה השומה; שהטלת הארנונה נעשית בהחלטת מועצת העירייה, על פי מצוות סעיף 8(א) רישא לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג1992- (להלן - חוק ההסדרים); תוספת ארנונה, גם היא אפשרית, בנסיבות מיוחדות, על פי סעיף 11 לחוק; קביעת השומה היא עניין אחר: "הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם על ידי המחזיק בנכס" [סעיף 8(א) סיפא לחוק ההסדרים]. שומת הארנונה לנכס הינה, למעשה, יישום קריטריונים שנקבעו על ידי מועצת העירייה בצו הטלת הארנונה, על בסיס עובדתי נתון. צודק ב"כ המלומד של העירייה בהפנותו לדברי המלומד ה' רוסטוביץ [ארנונה עירונית, מהדורה רביעית, תל אביב (תשנ"ו1996-) 48]: "התברר לרשות המקומית, כי נפלה טעות ביסודות השומה, והיא מבקשת לתקן את השומה, אין לראות במעשה זה הטלת מס למפרע". זו אכן ההלכה עוד מקדמת דנא. כך, למשל, בע"א 156/59 ועדת השומה שליד עירית ירושלים נ' דינוביץ, פ"ד יג 1332, 1337 - 1336: "אותם שיקולים העלולים לפסול הטלת מס בכח למפרע כדבר בלתי סביר... אינם יפים כלפי עצם ביצוע השומה, שכן מטרת השומה אינה ליצור את נטל המס, כי אם אך ורק לעשותו בר ביצוע". ובע"א 6501/98 עירית הרצליה נ' רפאלה וד"ר שמואל חרל"פ ואח' תק-על 2000 (1) 574: "מקובל על הכל כי המערערת רשאית לתקן טעות בחישוב, אך אינה רשאית לקבוע שיטת חישוב שונה". ב"כ הנתבע טוען בסעיף 40 לסיכומיו כי "שינוי רטרואקטיבי של הסיווג המהווה למעשה שינוי רטרואקטיבי של הטלת המס מהווה מעשה אסור. כך נקבע בפ"ד בנק דיסקונט נ' מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו (בע"ש 935/91 לא פורסם)" [ולא צורף לסיכומי הנתבע]. לא נכון. זו אינה ההלכה על-פי פסק הדין הנזכר שעניינו בתיקון השומה בשל טעות בחישוב השטח; זו טענת המערער שם (פיסקה 7), טענה שנדחתה; כך נפסק שם (בפיסקה 10): "האם העובדה שהמשיב חייב את המערער לשלם ארנונה בגין השטח הנוסף החל מ- 1.4.89, משמעה, הטלת מס רטרואקטיבית, שלכל הדעות הנה פסולה... סבורני כי אין המדובר בענייננו בהטלה רטרואקטיבית של מס, אלא בתיקון טעות בחיוב של מס... הטלה רטרואקטיבית של מס, משמעותה הטלת מס בכוח למפרע... ברם, מקום... בו התברר כי חלה טעות... אזי אין המדובר בהטלת מס רטרואקטיבית או נוספת, אלא בתיקון טעות שנעשתה". צודק ב"כ הנתבע בטענתו כי רק במקרים נדירים רשאית רשות מינהלית לחזור בה מהחלטותיה. אך גם אסמכתא לדברים (סעיף 36 לסיכומיו) אינה מועילה בנסיבות העניין: אין מדובר כאן ב"החלטה" של העירייה, כי אם בפעולה מינהלית של תיקון שומה. הדעת נותנת, זהו הטבע האנושי, שיכול שתארע טעות בכגון דא. הטעות היא בת-תיקון. לא בכדי קבע החוק אפשרויות להשגה, לערר ולערעור, שנועדו לתקן את הטעון-תיקון. הימנעות מעשיית תיקון מקום בו מתחייב לעשות כן, פוגעת שלא כדין בציבור, או ביחידיו. [השווה: רע"א 2987/91 ריינר נ' עירית ירושלים פ"ד מו (3) 661]. אינני סבור, איפוא, כי מדובר בהטלת מס רטרואקטיבית פסולה, כי אם בתיקון מוצדק של טעות בקביעת השומה. חובת התשלום על מחזיק קודם מוסיף וטוען ב"כ הנתבע כי חובת התשלום הינה על מר מזרחי, המחזיק הקודם בנכס, ולא על הבעלים, הוא הנתבע. הטיעון מבוסס על האמור בסעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש]: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה". "... נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס... ואם הייתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר: כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיה המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו...". אין עוררין על כך שהנתבע הודיע כדין לעירייה על כניסתו של מר מזרחי לנכס; כשעזב מר מזרחי את הנכס - כעבור למעלה משנה - לא הודיע על כך לעירייה. טוען ב"כ הנתבע כי חובת התשלום חלה על מר מזרחי, ועליו בלבד. העירייה עצמה ראתה בתחילה לצרף אותו מזרחי לתביעה כחייב לגבי התקופה הרלבנטית, עד שמחקה כבוד הרשמת את התביעה נגדו (המר' 4183/97, מיום 3.3.98). כעת - זו הטענה - מנסה העירייה להיפרע את חובו של מזרחי באמצעות הנתבע. לא ראיתי לקבל טענה זו. סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות נועדו, כטענת ב"כ התובעת, לחזק את כוח הגבייה של העירייה באופן שהחיוב בארנונה יוטל גם על מי שחדל מלהחזיק בנכס ולא מסר על כך הודעה בכתב. אין בכוחן של הוראות הסעיפים הללו לגרוע מכוחה של העירייה לחייב בארנונה "מחזיק" אחר. [ראה: ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב פ"ד מ"ה (3) 769, 774-5]. עדיין עומדת לה, לעירייה, זכותה לחייב בארנונה את המחזיק בפועל, מכוח סעיף 8 הנ"ל לחוק ההסדרים. הלכה היא, כי - "העירייה רשאית לחייב בארנונה הן את מי שחדל להחזיק בנכס ולא הודיע על כך (לפי סעיף 325) והן את המחזיק בפועל (לפי סעיף 274ב) [שבוטל בינתיים ותחתיו בא סעיף 8 לחוק ההסדרים - תוספת שלי - נ' ס']. ברי, כי העירייה אינה רשאית לגבות אותה ארנונה פעמיים, אולם יש לה זכות תביעה נגד כל אחד משני אלה. הנה כי כן סעיף 325 מוסיף על הוראת סעיף 274ב ואינו גורע ממנה". [ע"א 1267/98 (מחוזי י-ם) חברת קוביק בע"מ נ' עיריית ירושלים (לא פורסם), בעמוד 5]. כיוצא בדברים הללו, וכדברי כבוד השופט א' סלטון: "סעיף 325 אין בו, לדעתי, כדי לפטור את המחזיק למעשה מתשלום הארנונה החל על הנכס, אלא שלצידו עומד המחזיק... כחייב נוסף שחובו אינו נמחק, ביחסים שבינו לבין העירייה, כל עוד לא הודיע בכתב לעירייה על כך שהוא חדל להחזיק. סעיף 325 לפקודה בא לחזק את כח הגביה של העירייה, כך שהיא זכאית לגבות את תשלום הארנונה לא רק ממי שמחזיק למעשה בנכס, אלא גם ממי שהחזיק, אף שחדל להחזיק, אך לא הודיע על כך בהתאם לחוק...". [ת"א 8711/96 עיריית תל אביב נ' אסולין (לא פורסם)]. זו גם דעתו של המלומד רוסטוביץ בספרו הנזכר, "ארנונה עירונית" בעמוד 308, וכך גם משתמע מהלכת ריינר הנ"ל. פרשנות שמציע ב"כ הנתבע לסעיפים 325-6, אינה מתיישבת עם תכליתם, וכמוה - בנסיבות העניין דנן - כביטול מכללא של הוראת סעיף 8 לחוק ההסדרים. פרשנות תכליתית מחייבת מתן תוכן ומשמעות לשתי ההוראות גם-יחד. כאמור, רשאית העירייה לתבוע את המחזיק בפועל, מכוחו של סעיף 8 לחוק ההסדרים. הודעה בכתב על חיוב ארנונה טוען ב"כ הנתבע כי העירייה לא המציאה הודעת דרישה בכתב מאת הנתבע, כנדרש בסעיף 306 לפקודת העיריות. אכן, כטענת ב"כ התובעת לא באה טענה זו בשלב כלשהו של המשפט עד עתה. ממילא לא הוּכחה הטענה מבחינה עובדתית, ואין מקום להתיר העלאתה בשלב הסיכומים. דומני גם, כי משביקש הנתבע לבטל פסק דין שניתן נגדו, ומשניתנה לו רשות להתגונן, הרי שמהותית אין לראותו כנפגע מאי-מילוי הוראת סעיף 306 לפקודה (אם כי אינני קובע שכך אירע). הליכים שננקטו מספקים די והותר את ההתראה הנדרשת. ועוד זאת: משלא בחרה העירייה לגבות את חוב הארנונה באמצעים מינהליים שלפי סימן א' לפרק חמישה עשר בפקודת העיריות, שוב אינה מחוייבת לכאורה בהמצאת הודעה לפי סעיף 306. הודעה שכזו הינה תנאי מקדמי בלעדיו-איין ככל שמדובר בהליכי אכיפה מינהליים, לאור טיבם של הליכים אלה; לא כן, בגביית ארנונה בתביעה משפטית, ככל חוב אזרחי, כפי שנעשה כאן. כך, דומני, גם בהתבסס על פסיקה הנזכרת בסעיף 13 (ג) לסיכומי התובעת, ועל דברי המלומד רוסטוביץ בעמוד 319 לספרו הנ"ל. יצויין אומנם כי בעבר הובעה דעה שונה [ע"א 239/52 להמן נ' המועצה המקומית יקנעם פ"ד ט (2) 743]. ואולם, לימים, בעניין חברת קוביק הנזכר, נקבע (בעמוד 6) כי "יתכן אף שהפגם נרפא בעצם הגשת התביעה". לא מצאתי איפוא בנסיבות העניין, טעם - פורמלי או מהותי - לזקוף לחובת העירייה את הטענה על אי-המצאת הודעה בכתב על חיוב בארנונה לפי סעיף 306 לפקודת העיריות. סיווג הנכס כאמור, סיווג הנכס שוּנה על ידי העירייה מ"בית מלאכה" ל"עסק". שיעור הארנונה עלה, איפוא, באופן ניכר, וזאת - רטרואקטיבית. טענות הנתבע לעניין סיווג הנכס, מקומן, על-פי סעיף 3 (א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו1976-, בפני מנהל הארנונה, על דרך של השגה; ערר בפני ועדת ערר; וערעור לבית המשפט המחוזי. הנתבע לא נקט בדרך הדיוניות הייחודית להבאת טענותיו על סיווג הנכס. למעלה מן הצורך אוֹמר כי לגוף העניין מקובלת עליי עמדת התובעת בסעיף 12 לסיכומיה. הנתבע לא עמד כלל בנטל להוכחת טענתו כי השימוש שעשה בנכס בתקופה הרלבנטית היה כמפעל לייצור ושיווק תוסף למנוע לדלק. סוף דבר חיוב הנתבע בסכום הכסף הנובע מן ההפרש שבין חיוב ארנונה לנכס בסיווג עסקים לבין חיוב ארנונה לפי סיווג תעשייה - נעשה כדין. הנתבע ישלם לתובעת 11,382 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.1.99 ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבע יישא בהוצאות המשפט וישלם לתובעת 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. רטרואקטיביותארנונה