פיצוי לנפגעי אסונות טבע

##חוק פיצוי נפגעי אסון טבע## סעיף 1 לחוק פיצוי נפגעי אסון טבע מגדיר "נזק אסון טבע" כנזק לנכס, שכתוצאה ממנו נגרם אבדן הכנסה, תוך פירוט ספציפי של נזק לגידול רב שנתי, אשר הממשלה הכריזה שהוא אסון טבע. "נכס" הוגדר באותו סעיף כגידול חקלאי (פסקה 1) אך גם "נכס כמשמעותו לפי סעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א1961-... לרבות אדמה... מבנה חקלאי וציוד חקלאי...". סעיף 1א (פסקה 2) הסמיך את הממשלה להכריז על אסון טבע. סעיף 4 לחוק הסמיך את שר האוצר והחקלאות, בין השאר, להתקין תקנות באישור ועדת הכספים של הכנסת, בהן יקבעו (פסקה 1) "את שיעורי הפיצויים; מותר לקבוע בתקנות כאמור שיעורים שונים לסוגי נכסים, לסוגי ניזוקים ולסוגי נזקים, בהתחשב עם היקף הנזק, ריבוי הנזקים שפקדו את הניזוק, ריבוי הנזקים שפקדו את האזור וגורמים אחרים". כמו כן רשאים השרים (פסקה 2) לקבוע בתקנות כאמור "כללים לקביעת שווי הנזקים, בהתחשב בהוצאות הייצור, באבדן הכנסה, בהשקעות שהושקעו בגידולים, בהוצאות שיקום הנזק ובגורמים אחרים...". סעיף 5(1) לחוק קובע ש"ינוכה מסכום הפיצויים כל סכום ששולם או שישולם על פי חוזה הביטוח עבור אותו נזק". ##תקנות פיצוי נפגעי אסון טבע:## תקנה 1 לתקנות פיצוי נפגעי אסון טבע (קביעת זכאות לפיצויים ושיעורם), התשנ"ב-1992 הגדירה "נכס מסוג 1" - נכס כאמור בפסקה (1) להגדרת "נזק" בסעיף 1 לחוק ו"נכס מסוג 2" - נכס כאמור בפסקה (2) להגדרה האמורה. אין ספק בדבר שבשני הערעורים שלפנינו מדובר ב"נכס מסוג 2". תקנה 4 קובעת כי "לא תהיה זכאות לפיצויים אלא בשל נזק עקב אסון טבע שנגרם לנכס שבבעלותו של אדם בתחום השטחים שהוא מחזיק או מעבד כדין". תקנה 5(1) קובעת שלא יראו כנזק לנכס מסוג 1 פגיעות מסויימות "בשיעור של עד 15%"; ואילו לגבי נכס מסוג 2 נקבע ש"לא יראו כנזק לנכס - "2)... פגיעה בשיעור של עד 15% משוויו של הנכס לפני קרות הנזק לפי הערכת שמאי". תקנה 6 דנה בקביעת שיעור הפיצויים. לגבי נכס מסוג 1 נקבע בה כי הפיצויים בשל נזק יחושבו במלוא עלויות היצור השוטפות "בניכוי 10% מסכום הפיצויים בשל השתתפות עצמית" (פסקה (א)). השתתפות עצמית נלקחה בחשבון גם בפסקה (ב). ההוראה הנוגעת במישרין לענייננו מצוייה בפסקה (2). נקבע בה כי הפיצויים בשל אסון טבע יחושבו: "(2) לגבי נכס מסוג 2 - הנזק הממשי לנכס, לפי הערכת שמאי". תקנה 7 הסמיכה את ועדת הזכאות להחליט על מתן פיצויים בשל אבדן הכנסה בשל ימי עבודה בעתיד מעבר לפיצוי המגיע לפי תקנה 6 לתקופה של שלושה חדשים והוא - במקרים "שבהם שיעור הנזק הוא חריג ואין לניזוק יכולת לשקם את הנכס הניזוק ואין בידיו מקורות הכנסה חלופיים...". ## פסק הדין רע"א 6449/96 ## לא נאמר בשום מקום - בחוק או בתקנות - שיש לנכות מסכום הפיצוי פחת, והרי כאשר רצה המחוקק לקבוע ניכוי אמר את דברו במפורש, כגון בסעיף 5 לחוק, בו נקבע במפורש כי יש לנכות מסכום הפיצוי כל סכום ששולם לניזק על פי חוזה ביטוח; ומכלל הן אתה שומע לאו. יש לפרש את הדיבור "הנזק הממשי" בתקנה 6(2) כשוללת הפחתת פחת, שהרי לגבי המשיב "העובדה שהסכר נהרס בשטפון, חייבה את (המשיב) לבנות מיד סכר חדש" ומבחינתו דינו של השימוש בסכר שנבנה לאחר השטפון, במשך שלשים ושתיים שנים, כדין הסכר המקורי. השופט המלומד המשיך וכתב בפסק דינו כי: "אסון הטבע הרס את הסכר וחייב את (המשיב להקים סכר חדש והנזק הישיר שנגרם לו עקב כך הוא הפסד באותו סכום, שעלה להקים את הסכר החדש. פיצוי (המשיב) היום ב80%- מערך העלות של הסכר, כפי שקבעה ועדת הערר, יותיר את ה(משיב) במצב של נזק בשיעור 20%, שעבורו לא (י)קבל פיצוי". השופט המלומד היה ער לטענה האפשרית שהמשיב זכה בסכר חדש במקום סכר בן שמונה שנים, ותשובתו היתה: "שאם תוחלת חיי הסכר היא ארבעים שנה, כפי שקבעה ועדת הערר, הרי שאין משמעות מעשית לעובדה ש(המשיב) זכה בסכר, שיעמוד למשך ארבעים שנה, לעומת הסכר הקודם, שהיה ממלא את תפקידו עוד שלושים ושתים שנים". בית המשפט המחוזי גם נתן דעתו לתכלית החקיקה באמרו: "...החקלאי אינו אשם באסון הטבע, ואם הוא יצטרך לשאת בנזקים הנובעים מאסונות טבע, הוא לא יעמוד בכך ויתמוטט מבחינה כלכלית. כוונת החוק, היתה איפוא, שכל נזק שנגרם במישרין על ידי אסון טבע, לא יפול על החקלאי, אלא על המדינה. אם הפיצוי שישולם לחקלאי יכלול רק חלק מהנזק, החקלאי לא יוכל להחזיר עצמו למצב שהיה לפני אסון הטבע". ##פסק הדין רע"א 2672/96 ## יש לפרש את הדיבור "פגיעה" בתקנה 5(2) באמת מידה שונה מהדיבור "נזק" שבתקנות אחרות ולסגן הנשיא המלומד לא היה ספק "שהפגיעה שנפגע החקלאי באסון הטבע, שעליה בא החוק לפצותו, היא הוצאות השיקום של הנזק במלואן ועלות התיקון כולו". לענין הטענה שאין "להעשיר" את החקלאי על ידי השיפור שחל בנכסו השיב בית המשפט המחוזי "שאין זו אלא התעשרות מדומה; הרי הניזק אינו בגדר תובע דמי נזק שאפשר "לבוא עמו חשבון עד כמה הוא "מעשיר" כתוצאה מהשיפור שחל בנכס המתוקן - אלא הוא מפוצה מכוח החוק כמידת הפגיעה בו (ההדגשה במקור), ובשיעורים שנקבעים...". סגן הנשיא המלומד לא התעלם מההלכות שקבעו שהחוק נוסח כתוצאה מפשרה בין האינטרסים של השדולה החקלאית לבין שיקולי התקציב של האוצר; אך לענין זה כבר נעשה, לדעתו, האיזון הראוי כשנחקק החוק והותקנו התקנות ואין להמשיך ולפרשם תמיד לטובת אוצר המדינה. מעבר לשיקולים הכלליים נימק בית המשפט המחוזי את מסקנותיו גם על יסוד סוג המקרה המיוחד שנדון על ידו. לפי שיקולי שמאות מקובלים אין מקובל לנכות פחת מעלותו של תיקון "כל אימת שהתיקון אינו משנה את תכונות הנכס, אינו משפרו, אינו מחליפו ואינו מאריך את הקיום רק בשל התיקון". דברים אלה צוטטו מפסק דין אחר שניתן על ידי כבוד השופט ביין בע.ש. חיפה 350/93, שהתבסס לעניינם על חוות דעת של שמאי שהוגשה לו. ##להלן פסק דין בנושא פיצוי לנפגעי אסונות טבע:## 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב- יפו (כב' השופט ק' ורדי) בה.פ. 176717/99, אשר קיבל את תובענת המשיב והצהיר כי על המערערת (להלן: המדינה) לשאת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית שיתווספו לסכום ששילמה למשיב על פי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט- 1989 (להלן:החוק). 2.חורף 92' התאפיין באירועי גשמים, קרה, שטפונות ושלגים. ביום 8.3.92 הכריזה הממשלה על אירועים אלה כ"אסון טבע" על פי החוק. מאגר המים של המשיב (להלן: הקיבוץ) ניזוק במהלכו של אסון הטבע ולפיכך ביקש הקיבוץ פיצוי מועדת הזכאות שהוקמה לפי תקנות פיצוי נפגעי אסון טבע (קביעת זכאות לפיצויים ושיעורם), תשנ"ב 1991 (להלן - התקנות). מקדמה בסך 165,082 ₪ שולמה לקיבוץ ביום 1.4.93. עקב מחלוקת באשר לסוגיית הפחתת פחת בשיעור 40% מן הפיצוי, הגיש הקיבוץ ערר שנסב על נושא זה. הקיבוץ, אשר נדרש בעקבות התשלום לחתום על כתב ויתור (להלן: כתב הויתור הראשון), פנה בכתב ביום 3.11.93 למר פרשטמן ז"ל מהקרן לנזקי טבע בשאלה האם חתימה על כתב הויתור מהווה ויתור גם על החלק השנוי במחלוקת המצוי בדיון בועדת הערר, היינו, סוגיית הפחת (להלן: מכתב ההבהרה). תשובתו של מר פרשטמן ז"ל, אשר הוספה בכתב ידו על גבי מכתב ההבהרה היתה כי אין בכתב הויתור בכדי למנוע מן הקיבוץ לערער או לקבל סכום שיאושר בועדת הערר. ביום 7.12.93 שולם לקיבוץ סכום נוסף: 203,212 ₪ אשר השלים את סכום הפיצוי המגיע לקיבוץ בניכוי פחת של 40%. בעקבות דיון בועדת הערר, ניתן ביום 24.11.95, על יסוד הסכמת הצדדים, פסק על דרך הפשרה (להלן: ההחלטה המקורית) אשר קבע כי "שווי הנזק יישום לפי 564,000 ₪ וההפחתה תעשה לפי 16.5%". לאחר מתן ההחלטה המקורית פנה ב"כ הקיבוץ ביום 27.11.95 במכתב לב"כ המדינה ודרש לשלם לקיבוץ את הסכום שנפסק, בניכוי הסכומים שכבר שולמו, בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.4.92 (להלן: מכתב הדרישה). מכתב זה לא נענה, אך לטענת הקיבוץ מר פרשטמן ז"ל הבטיח בעל פה כי ישולמו לקיבוץ הפרשי הצמדה וריבית. מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 5.12.95 נתבקש הקיבוץ לחתום על כתב ויתור (להלן: כתב הויתור) ביחס ליתרת הסכום שהגיע לו בעקבות ההחלטה המקורית. לאחר חתימת הקיבוץ על כתב הויתור שילמה המדינה לקיבוץ סכום של 102,646 ₪ ביום ה- 28.12.95. סה"כ תשלומי המדינה לקיבוץ: 470,940 ₪ , שהוא סכום הפיצוי הנפסק בניכוי פחת בשיעור 16.5% (ללא הפרשי הצמדה וריבית).   כשנתיים וחצי מאוחר יותר, ביום 14.6.98, הגיש הקיבוץ לועדת הערר בקשה לשינוי החלטה על פיה מתבקשת הועדה להורות כי אין להפחית מסכום הפיצויים אשר נפסק לקיבוץ פחת, זאת בעקבות הלכת בית המשפט העליון בעניין רע"א 2672/96 מדינת ישראל נ' קיבוץ כפר חיים (טרם פורסם). כמו כן נתבקשה הועדה לקבוע כי על המדינה לשלם לקיבוץ הפרשי הצמדה וריבית לאור ע.ש. 242/94 שתיל נ' מ"י (לא פורסם) (להלן עניין שתיל). בדיוני ועדת הערר בבקשה ביקש ב"כ הקיבוץ לראות בבקשתו זו, גם בקשה להבהרת החלטת ועדת הערר ביחס להפרשי ההצמדה והריבית. בהחלטתה קבעה הועדה, כי בקשתו של הקיבוץ להתערב בתחשיב סכום הפיצוי הינה, על אף כותרתה, ערר במהותה ולפיכך היא לא רשאית לדון בה, וכי הדרך לערער על החלטת ועדת הערר היא בפנייה לבית המשפט המחוזי. באשר לבקשת ההבהרה ביחס להפרשי הצמדה וריבית קבעה הועדה, כי אין זה מסמכותה לתת פרשנות לועדת הערר הראשונה (להלן - ההחלטה השניה).   על סירובה של ועדת הערר להבהיר את שאלת הפרשי ההצמדה והריבית הגיש הקיבוץ ערעור לבית המשפט המחוזי בע.ש. 4578/98. בקדם הערעור, לאור הצעת בית המשפט, הסכימו הצדדים כי המערער יגיש תובענה בדרך של המרצת פתיחה לפסק דין הצהרתי בדבר הפרשנות הנכונה של ההחלטה המקורית, ואילו הערעור ימחק. כך אכן נעשה.   המרצת הפתיחה הוגשה על ידי הקיבוץ לבית משפט השלום. בתגובה הגישה המדינה בקשה לדחייה על הסף (בש"א 129155/99), בטענה כי התובענה מכוונת לעקוף מועד ערעור שהוחמץ. בקשתה של המדינה נדחתה על ידי בית משפט קמא. המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על דחיית בקשתה (בר"ע 1061/00). גם בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופט ארבל, שקבע כי לא היה שיהוי בפנייתו של הקיבוץ לערכאות וכי נושא הפרשי ההצמדה והריבית לא הוכרע בהחלטתה השניה של ועדת הערר, ולפיכך אין לקבל טענתה של המדינה בדבר מעשה בית דין.   בטיעוניו בהמרצת הפתיחה טען הקיבוץ כי ההחלטה המקורית שותקת בנושא הפרשי הצמדה וריבית, ולפיכך נתונה לפרשנות. בית משפט השלום הוא המוסמך לפרש החלטה זו, ובקשה להבהרתה אינה קצובה בזמן. באשר לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית, טוען הקיבוץ, כי זהו עניין שבשקול דעת, אולם- פסיקתם היא הכלל, ואי פסיקתם היא החריג המצריך הנמקה והסבר. לפיכך - כך הטענה - הפרשנות הנכונה היא חיוב המדינה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית. לטענתה של המדינה לא היה מקום להבהיר את פסק הדין המקורי שכן מדובר בפסק דין ברור וממצה, שאף בוצע. המדינה מתייחסת בטענותיה לכתב הויתור וטוענת כי זה נחתם כאשר הסכום הגלום בו מהווה השלמת פסק הדין שניתן על דרך הפשרה. על אף העדרו של המקור, אין חולק על קיומו של הכתב והחתימה עליו. כתב הויתור נחתם כ- 10 ימים לאחר מכתב הדרישה, ולפיכך, לטענת המדינה היה על הקיבוץ להתריע על קיומו של מכתב הדרישה בד בבד עם החתימה, זאת לא עשה. מכל מקום, לעצם העניין, הקיבוץ לא זכאי, לפי הטענה, להפרשי הצמדה וריבית מכוח החוק, לפי הוראותיו ותכליתו.   3. בית משפט קמא קיבל את תובענת הקיבוץ, וקבע כי קיים פסול בהתנהגות המדינה המנסה למנוע מן הקיבוץ זכות לה הוא זכאי. השופט קמא מציין כי המדינה לא הצביעה על טעם מהותי או סיבה לשלול מן הקיבוץ הפרשי הצמדה וריבית, זולת הטעם של "הצפת תביעות" שתפגע בתקציב המדינה, שאינו טעם שיש לקבלו. כפי שנפסק גם בעניין שתיל, וכפי שמתחייב מהלכות נוספות אליהן מפנה בית המשפט, זכאי הקיבוץ כי לסכום הנומינלי ששולם יתווספו הפרשי הצמדה וריבית. בהתייחסו לכתב הויתור קבע בית משפט קמא כי כתב הויתור המקורי לא נמצא כלל, וכי הוגש צילום עליו "יש מחיקות בטיפקס". בית המשפט הוסיף וקבע, בהסתמך על תצהירים ועדויות של נציגי הקיבוץ, ועל כתב ידו של מר פרשטמן ז"ל על גבי המכתב מיום 3.11.93 (אליהם נחזור בהמשך הדברים) כי מדובר באישור קבלת תשלום ולא בויתור על טענות, בהתאם לכתוב בכתב ידו של פרשטמן ז"ל. לפיכך נקבע כי "אין כל מחסום וויתור על נושא הפרשי ההצמדה והריבית" ונוכח הכתוב בכתב ידו של מר פרשטמן המדינה מנועה ומושתקת מלטעון ולהתבסס על כתב הויתור. בית המשפט קמא הצהיר אפוא, נוכח מסקנותיו אלה, כי על הסכום ששולם לקיבוץ יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. על כך נסב ערעור המדינה.   4. בהודעת הערעור חוזרת המדינה וטוענת כי אין כל מקום להבהיר את פס"ד המקורי שכן לשונו ברורה ופשוטה והרקע לנתינתו מחייב את המסקנה לפיה "הועדה לא יכולה היתה להתכוון לפסוק הפרשי הצמדה וריבית". ביחס לכתב הויתור, טוענת המדינה כי מסקנותיו של בית משפט קמא, מושתתות על קביעות עובדתיות ומשפטיות מוטעות. כך למשל הקביעה כאילו הכתוב בכתב ידו של מר פרשטמן ז"ל על גבי מכתב ההבהרה נכתב יום אחד לפני מועד החתימה על כתב הויתור מוטעית. המכתב למר פרשטמן נכתב ביום 3.12.93, ותשובתו על גבי מכתב זה בכתב יד נכתבה ביום 6.12.93, בעוד שכתב הויתור נחתם ביום 5.12.95, היינו שנתיים לאחר מכן. מכתב ההבהרה והכתוב בתגובה נכתבו בסמוך למועד החתימה על כתב הויתור הראשון, ונועדו להבהיר כי לקיבוץ נותרת האפשרות לערור על ניכוי הפחת, כפי שאכן נעשה. משמעות הכתוב על ידי מר פרשטמן ז"ל היא כי הקיבוץ יהיה זכאי לסכום שייקבע בועדת הערר. באשר לאימרתו בעל פה של מר פרשטמן ז"ל טוענת המדינה כי מר דורון, שעל תצהירו הסתמך בית משפט קמא, לא חזר בחקירתו הנגדית על האמור בתצהירו ביחס להבטחה אותה נתן מר פרשטמן ז"ל. לא ניתן, לטענת המדינה, לבסס ממצא על הדברים בתצהיר נוכח הסתירה האמורה. המדינה אף טוענת כנגד הסתמכותו של בית המשפט על תצהירו של מר יואל שי אשר מעיד על הדברים שנאמרו למר דורון מפי מר פרשטמן ז"ל, בעשותו כן, כך הטענה, מקבל בית המשפט עדות שמיעה, ללא נימוק מדוע עושה הוא כן. באשר לכתב הויתור טוענת המדינה כי במעמד החתימה, ידע הקיבוץ את עמדת המדינה לפיה הסכום המופיע בכתב הויתור הינו השלמת הפיצוי. בית משפט קמא קיבל את עמדת הקיבוץ לפיה סבר בתום לב שהעדר התגובה למכתב הדרישה נובעת מסיבות טכניות. בהקשר זה חוזרת המדינה על טיעונה לפיו עם החתימה על כתב הויתור היה על הקיבוץ להתריע על קיומו של מכתב הדרישה. בסוגיית השערוך טוענת המדינה כי יש לאזן בין תכליתו של החוק: סיוע למגזר החקלאי, ובין שיקולי תקציב. אי קיומה של הוראת שיערוך בחוק היא חלק מאיזון זה. לטענת המערערת, לא קיימת עדיין הלכה מחייבת בקשר להפעלת מנגנוני שיערוך על פיצוי נפגעי אסון טבע. פס"ד שתיל הוא היחיד הדן בעניין, ונסיבותיו ספציפיות. לפיכך, טוענת המדינה כי הסכומים אשר שולמו לקיבוץ הינם סכומים סופיים, אשר לאחר החתימה על כתב הויתור הפכו לסכומים אשר המדינה סיימה תקצובם. לטענת הקיבוץ מנסה המדינה לערער בעקיפין על תוקפו של פסק הדין החלוט בעניין שתיל אשר קבע כי פיצויים לפי החוק יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. זכות הקיבוץ לקבלת הפרשי הצמדה וריבית, כך הטענה, מתחייבת ממטרתו של הפיצוי- השבת מצבו של הקיבוץ לקדמותו, ועולה במפורש מן הפסיקה המחוזית הקיימת. סוגיה זו אף נידונה לטענת הקיבוץ בין הצדדים, והמדינה אף הבטיחה לשלם הפרשי הצמדה וריבית. נוכח הדברים הכתובים בכתב ידו של מר פרשטמן ז"ל, ונוכח הבטחתו בעל פה, מהווה כתב הויתור לטענת הקיבוץ אישור תשלום ותו לא, ובין כה לא יכולה המדינה להחתים אזרחיה על ויתור ביחס לזכות המוקנית להם. באשר לטענת השיהוי, גורס הקיבוץ כי דינה של טענה זו להדחות נוכח קביעתו של כב' הש' ארבל בהמרצת הפתיחה, שהוזכרה לעיל.   5. שתי שאלות פרשניות הוצגו, אם כן, להכרעתנו. השאלה הראשונה הינה האם ההבהרה שניתנה להחלטת ועדת הערר, לפיה זכאי הקיבוץ להפרשי הצמדה וריבית בגין הסכום ששולם לו מאת המדינה על פי החוק, בדין יסודה. השאלה השניה, הינה האם בחתימת הקיבוץ על כתב הויתור, ויתר הוא גם על הפרשי הצמדה וריבית. לשם הכרעה בערעור שלפנינו אין אנו נזקקים לשאלה הראשונה מן הטעם שאף אם התשובה לה היא חיובית, הרי לדעתנו, בחתימתו של הקיבוץ על כתב הויתור, ויתר הוא על זכותו לקבלת כל סכום נוסף, ובכללו הפרשי הצמדה וריבית. נעמוד להלן על הטעמים למסקנתנו זו, תוך התייחסות לקביעת בית משפט קמא ולטענות הצדדים.   6. ראשית, נתייחס לטענה כי כתב הויתור המקורי לא נמצא ולא הוגש וכי בצילום המצוי בתיק קיימות מחיקות טיפקס. אכן, הלכה פסוקה היא כי על המבקש להוכיח תוכנו של מסמך להוכיחו בהצגת המקור, זהו כלל הראיה הטובה ביותר. אולם, מגמת הפסיקה היא כי כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות (ר' ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, לח(4) 169, 224). מקום שאין חשש לטעות, הצילום יתקבל כראיה. עוד נציין כי בעלי הדין רשאים להסכים על אי תחולתו של כלל הראיה הטובה ביותר ואי התנגדות להגשת העתק מקום בו נדרש המקור, כמוה כוויתור וכהסכמה להגשת ההעתק (ר' לדוג' ע"פ 481/69 מ"י נ' מאזן אבו ריא כד(1) 163). לפיכך, נוכח אי התנגדותו של הקיבוץ להגשת העתק, ובהתחשב בכך שקיומו של כתב הויתור, והטקסט עליו חתם הקיבוץ במסגרת זו (עליו נעמוד להלן) אינו שנוי במחלוקת, צילומו של כתב הויתור קביל, והשאלה היא איזה משקל יש ליחס לתכנו. יש להדגיש כי בית משפט קמא אכן ביקש, מיזמתו (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 6.6.00) כי ב"כ המדינה ינסה לאתר את כתב הויתור במקור, אולם לאחר שב"כ המדינה הודיע כי המסמך המקורי לא נמצא (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 5.7.00), לא נקבע על ידי בית משפט קמא, כי הצילום אינו קביל.   7. כאן המקום להזקק לפרשנותו של כתב הויתור. כתב הויתור הוא חוזה לכל דבר ועניין, ולפיכך יש לפרשו על פי כללי הפרשנות המקובלים בדיני החוזים. כמו כן יש לבחון האם מדובר בחוזה תקף או שמא בחוזה בטל או שניתן לביטול. נקודת המוצא בתהליך הפרשני הינה הטקסט, שבעניננו הוא חד וברור: "הנני מאשר כי עם קבלת הסכומים הנ"ל קיבלתי את כל המגיע לי עבור נזקי אסון טבע בתשתיות אלה והוא מהווה סילוק סופי ומוחלט של הפיצוי המגיע לי ואין לי תביעות נוספות מכל סוג ומין שהוא בקשר לכך". על אף לשונו הברורה של כתב הויתור אין צריך לומר כי פרשנות חוזה אינה מתמצה בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות בו ויש לפרשו כמכלול על רקע תכליתו ונסיבותיו (ע"פ 4628/93 מ"י נ' אפרופים, פ"ד מט'(2) 265, 311-312). כך למשל, שונות הן נסיבות החתימה על כתב הויתור הראשון מנסיבות החתימה על כתב הויתור הנדון. במועד חתימתו של כתב הויתור הראשון, עמדה במחלוקת סוגיית הפחת וטרם הושלם תשלום הפיצויים על ידי המדינה, ולפיכך יש לפרש כתב ויתור זה כמותיר לקיבוץ את הזכות לקבל את שיפסק בועדת הערר, כפי שאכן כתב מר פרשטמן ז"ל על גבי מכתב ההבהרה. עם זאת, את כתב הויתור השני אשר נחתם לאחר הדיון בועדת הערר ולאחר שהושלם תשלום הפיצוי, יש אכן לפרש כהצהרה על קבלתם של תשלומים סופיים וויתור על כל תביעה עתידית. לפיכך, גם אם קיימת היתה לכאורה לקיבוץ זכות לקבלת הפרשי הצמדה וריבית, הרי שבחתימה על כתב הויתור בנוסחו זה, הוא הפסיד זכות זו כשויתר עליה (השווה: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 538) (להלן: עניין רבינוביץ).   דרישתו של הקיבוץ להורות למדינה לשלם לקיבוץ הפרשי הצמדה וריבית מתבססת על פסק הדין בעניין שתיל. יש להדגיש כי אין בפנינו כל טענה לפיה הקיבוץ לא ידע על פסק הדין במועד החתימה על כתב הויתור. ממילא אף לא ניתן לטעון כי לא התקיים מפגש רצונות ביחס לזכות עליה לא ידע הקיבוץ, ולפיכך לא כולל החוזה, ויתור על זכות זו. לא בכדי לא הועלתה טענה כאמור. פסק הדין בעניין שתיל ניתן ביום 13.7.94, היינו עוד קודם למועד הדיון הראשוני בועדת הערר (24.11.95). זאת ועוד, מועד החתימה על כתב הויתור (5.12.95) מאוחר הוא למועד מכתב ב"כ הקיבוץ (27.11.95), הכולל אף דרישה להפרשי הצמדה וריבית.   ב"כ הקיבוץ מבקש להסתמך על קיומו של מכתב הדרישה שלא נענה ולטעון בהתאם לכך כי המדינה ידעה כי הקיבוץ עומד על זכותו לקבלת הפרשי הצמדה וריבית. אכן, המדינה ידעה כי הקיבוץ דורש הפרשי הצמדה וריבית. עם זאת עמדתה היתה והינה כי במאטריה המיוחדת בה עסקינן (אשר טרם הוכרעה בבית המשפט העליון), הזכות היא לפיצוי נומינלי בלבד. בנסיבות בהן המדינה לא נעתרה לדרישת הקיבוץ, ועל אף האמור הסכים הקיבוץ לחתימה על כתב ויתור בנוסח האמור, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה אין מדובר בויתור.   בע"א 627/85 ד. איתן נ' מ"י פ"ד מג'(3) 42 נידונה סוגיית תקפותו של כתב ויתור (בעל נוסח דומה) על רקע צירופה של "הודעת מחאה" בגין אי תשלום הפרשי הצמדה וריבית מאת המדינה, לכתב הויתור החתום. בית המשפט העליון דחה את הטענה וקבע כי החתימה על כתב הויתור, על אף הודעת המחאה (שכל נפקותה היא הבעת אי שביעות רצון) מבטאת קבלת תנאיו של כתב הויתור (שם, בעמ' 45), ובכללו ויתור על הפרשי הצמדה וריבית. מקל וחומר ניתן לגזור כי קיומו של מכתב דרישה המתייחס להפרשי הצמדה וריבית בשלב שקדם לחתימה על כתב הויתור, אין בו כדי להשפיע על תוקפו של הויתור ביחס אליהם שנעשה בשלב מאוחר יותר; שהרי אם מחאה מפורשת אינה עילה לביטול, ודאי ששתיקה אינה מובילה לתוצאה שכזו.   הקיבוץ מוסיף ומפנה לתצהירו של מר דורון בדבר דברים שאמר לו בעל פה מר פרשטמן ז"ל סמוך לחתימה על כתב הויתור. על דברים אלו ביסס בית המשפט קמא את קביעתו כי מדובר באישור תשלום ולא בויתור. בתצהירו (ע/14) מצהיר מר דורון כי לאחר שנתבקש להחתים את רכז הקיבוץ על נוסח כתב הויתור, פנה הוא אל מר פרשטמן בשאלה לגבי ההפרשי הצמדה וריבית והאחרון ענה לו : "זה לא קשור לנושא של הפרשי הצמדה וריבית אותם חייבים לשלם וישלמו כשיהיה כסף". אולם, בעדותו בעל פה בפני בית משפט קמא כאשר נשאל מר דורון: "אתה אומר שמר פרשטמן המנוח אמר לך שהם לא משלמים לך עכשיו את ההצמדה כי אין כסף. זה מה שהוא אמר?" ענה מר דורון: "לא. כששאלנו אותו קיבלנו את הדף של הויתור, ושאלנו אותו מה זה מחייב והוא אמר שזה לא מחייב. אנו דבר אחד לא עשינו-לא כתבנו לו עוד פעם מכתב בשביל עוד פעם לקבל תשובה". ובאותו עניין: "...ומכיוון שבפעם הקודמת כששאלנו את קרן נזקי הטבע קיבלנו תשובה בכתב ידו של מר פרשטמן שזה לא מחייב (החתימה עצמה על כתב הויתור לא מונעת מאיתנו את התביעות שיש לנו), ולכן לא כתבנו פעם שניה. אני שאלתי את פרשטמן וקיבלתי תשובה שהנוהג זה אותו נוהג". (עמ' 12-14 לפרוטוקול מיום 6.6.00). רואים אנו כי מר דורון אינו מאשר בחקירתו הנגדית את האמור בתצהירו, בדבר התייחסותו של מר פרשטמן ז"ל לנושא הפרשי הצמדה וריבית. לפיכך, לא היה מקום לכך שהערכאה הדיונית תבסס ממצא על האמור בתצהירו של מר דורון בהקשר זה. תצהירו של מר שי, שגם עליו מסתמך בית משפט קמא בהקשר זה, אף הוא אינו יכול להוות תשתית ראויה, משום שהנאמר שם הוא בבחינת עדות שמיעה: דברים שנאמרו לנציג הקיבוץ על ידי מר פרשטמן. תצהירו של מר חגי כהן, אף הוא אינו יכול לתמוך במסקנת הערכאה קמא, שכן כל שיש בו הוא מסקנה של המצהיר המתייחסת לכתב הויתור הראשון, שאינו רלבנטי לעניננו, נוכח השוני המהותי בין כתבי הויתור, עליו עמדנו לעיל.   מסכימים אנו עם טענת המדינה בהקשר זה כי אכן נפלה טעות בפסיקתו של כבוד בית משפט קמא בהתייחסו למכתב ההבהרה. מכתב ההבהרה נכתב בתאריך ה-3.11.93, בסמוך לחתימה על כתב הויתור הראשון המתייחס לתשלומי המקדמה, טרם הדיון בועדת הערר. לפיכך, גם הכתוב עליו בכתב ידו של מר פרשטמן ז"ל, היינו, כי כתב הויתור אינו מונע מן הקיבוץ לערער או לקבל כל סכום שיאושר בועדת הערר, מתייחס לחתימה על כתב הויתור הראשון, מועד בו סוגיית הפחת שנויה היתה עדיין במחלוקת. לפיכך, ברור כי הדברים הכתובים בכתב ידו של מר פרשטמן ז"ל אינם מתייחסים לסוגיית הפרשי ההצמדה והריבית, שבאותה עת לא עמדה כלל על הפרק, שכן הודעת הערר מתייחסת רק לסוגיית הפחת. נראה כי מסקנתו של בית המשפט קמא בהקשר זה מבוססת על הטעות שנפלה מלפניו בסברו כי קיימת סמיכות זמנים של יום אחד בין מכתב ההבהרה לבין כתב הויתור, בעוד שבפועל פער הזמנים הוא כשנתיים, כפי שכבר הובהר לעיל.   8. שאלה נפרדת היא האם לוקה כתב הויתור בפגם הפוסל תקפותו. לעניין זה יתכנו שני סוגי פגמים, האחד- פגם ברצון ההופך את כתב הויתור לבר ביטול, השני- פגם הנובע מהתנאה על הוראה קוגנטית. בנסיבות המקרה, נראה כי לא נפל פגם מפגמי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לא היתה כל טעות, הטעיה, כפיה או עושק, בפרט נוכח היותו של הקיבוץ מיוצג ע"י משרד עו"ד לאורכו של ההליך כולו, ובמועד החתימה על כתב הויתור. נציין כי הקיבוץ אף לא טוען לפגם מן הפגמים האמורים.   טענת הקיבוץ הינה, כי הזכות להפרשי הצמדה וריבית הינה זכות המוקנית בחוק ולפיכך לא יכולה המדינה להחתים את אזרחיה על ויתור ביחס אליה. בכך, למעשה יש משום טענה כי המדובר בהוראה קוגנטית שלא ניתן להתנות עליה. בהלכה הפסוקה נעשה ניסיון לגבש מבחן באשר להבחנה בין הוראת חוק כופה לשאינה כופה. כב' הש' נתניהו מציינת כי הוראת חוק היא קוגנטית כשמטרתה לשמור על זכויותיהם של הטעונים הגנה מפני אחרים ומפני עצמם (ר' ע"א 156/82 לפקין נ' דור הזהב, פ"ד ל"ט(3), 85, 94). אולם, גם אם נקבל את הטענה כי פיצוי על פי החוק הוא הוראה קוגנטית, הרי כל שהותנה בין הצדדים הוא דרך חישובו של הפיצוי שאינה קוגנטית (והשווה לעניין רבינוביץ, שם בעמ' 547), מה גם שלפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, רשות שיפוטית "רשאית" לפסוק הפרשי הצמדה וריבית. רשאית נאמר, משמע, שאין בפנינו הוראה קוגנטית.   נראה אפוא, כי בכתב הויתור אין משום התנאה על הוראה קוגנטית שבחקיקה.   9. כללם של דברים: מסקנתנו היא כי בחתימתו על כתב הויתור, ויתר הקיבוץ על זכותו לתבוע כל סכום נוסף, ובכללו הפרשי הצמדה וריבית. אנו מקבלים אפוא את הערעור ,מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא ודוחים את התובענה. הקיבוץ ישלם למדינה שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך 20,000 ₪.  פיצוייםאסונות טבע