החלטה אין זו הפעם הראשונה בה עולה תיק זה על שולחני למתן החלטת ביניים, וזאת כמעט באותן נסיבות עצמן. עניין לנו בבקשה כבדת-משקל שעניינה בקשת הנאמן הציבורי של תאטרון "הבימה", כנגד צעדים שנקטה המדינה אשר לטענתו הינם חד-צדדיים ונוגדים את הסכם ההבראה. צעדים אלו, לשיטת הנאמן הציבורי, יוצרים קשיים תזרימיים ניכרים, ומסכנים את עצם פעילותו של התאטרון. כבר בשלב זה יוער, כי עניין לנו במצב-דברים בלתי שגרתי כלל ועיקר, בו מגיש הנאמן הציבורי (שאינו אלא כונס הנכסים הרשמי), בקשה לסעד הכוללת טענות כה חריפות כנגד המדינה, ויתכן לכאורה (בלא לקבוע מסמרות ובמלוא הזהירות הנדרשת), כי הדבר מלמד על עומק המשבר בו מצויים הנאמנות והתאטרון. המדינה, חרף שתי החלטות ביניים מפורשות נמנעה בעקביות ממתן תגובה עניינית, ורובן המוחלט של תגובותיה הינו, למעשה, טענות סף. בשל האמור לעיל, ניתנה על ידי ביום 20.3.06 החלטת ביניים מפורשת אשר הורתה למדינה ליתן את עמדתה העניינית בלא דיחוי, וזאת בלא להכריע או לדרוש ממנה לוותר על טענות הסף. זאת, נוכח ההלכה כי אין עצם העלאתן של טענות סף פוטר את המתדיין מתגובה לגופו של עניין, אלא אם הגיש בקשה מפורשת ומנומקת להכריע בטענות הסף תחילה, ועימה בקשת ארכה להגשת הטיעונים לגופו של עניין, ובית המשפט נעתר לבקשתו. לא כזה הוא המקרה דנן. עניין זה הובהר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, בהחלטת הביניים הקודמת והמפורטת שניתנה בתיק זה, אשר הורתה למדינה לתקן את תגובתה ולהגיש תגובה מפורטת לגופו של עניין. אלא מאי? עיינתי בקפידה בתגובתה החדשה של המדינה, ולא מצאתי בה כל טיעון משמעותי לגופו של עניין. מרבית האמור שם, בקצירת האומר, הינו הסבר על "סדרי הזמנים" של אותה ועדה הדנה בענייני התאטרון (אשר סוגיות הכרוכות בפעילותה כרוכות אף, מניה וביה, בלב המחלוקות המהותיות בדבר עתידו ותקצובו של התאטרון), תוך הבטחה כי "היא עתידה להתכנס ולהכריע בקרוב" - ולאור הכרעותיה, תוכל אף המדינה לגבש את עמדתה העניינית. אין מנוס מלהעיר, כי דומה כי נתהפכו היוצרות בתגובת באי-כוחה המלומדים של המדינה. החלטת הביניים של בית המשפט היתה ברורה ומפורשת: על המדינה להגיש את עמדתה העניינית והמפורטת תוך פרק הזמן אשר נקבע באותה החלטה, ואשר חלף לפני זמן רב. החובה לקיים החלטות בית משפט ככתבן וכלשונן, הינה מוחלטת (אלא אם ניתן סעד עיכוב ביצוע במסגרת הליכי ערעור או בקשה לעיון מחדש), ואינה תלויה ב"נוחותו" הדיונית של אחד הצדדים, קל וחומר שלא בהליכי התייעצות פנימיים ובהליכי התכנסות והתייעצות של ועדה, אשר דומה כי התנהלותה ודרך תפקודה אינם מהירים, וזאת בלשון המעטה. לדברים אלו נודע משנה חומרה, נוכח מצבו העגום של התאטרון, ונוכח העובדה כי חלק גדול מהמחלוקת כרוכים באותה ועדה עצמה. יוצא, כי למחדלה הדיוני של המדינה השלכות מהותיות לא מעטות, החורגות מסרבול ההליכים גרידא - ואף זאת בלשון המעטה. נוכח מצב דברים זה, לו ביקשתי להחמיר ולמצות את הדין עם המדינה, הרי שלפי תקנות סדר הדין האזרחי ניתן היה, לכאורה, להתייחס אל המדינה כאל מתדיין שנמנע מלהגיש עמדתו לבית המשפט, זולת טענות הסף; לו נהגתי בדרך זו, הרי שלו היו נדחות טענות הסף, דין הבקשה היה להתקבל בלא כל הליכים נוספים, על כל המשתמע מכך. אלא, שבנסיבות העניין ונוכח משקל המחלוקות והעניינים העומדים על הפרק, ספק בעיני אם נכון יהיה לנהוג כך, למצער לא בשלב זה. זאת ועוד; מן הראוי להתחשב אף בהלכה המנחה, לפיה ראוי להמנע מלמנוע מאחד מבעלי הדין את יומו בבית המשפט בשל מחדלים דיוניים מצידו, אם ניתן לרפא את המחדל בהטלת הוצאות (זאת, כאשר עניין לנו בהוצאות מיוחדות למחדל הדיוני, אשר אינן קשורות כלל ועיקר לתוצאת המחלוקת המהותית, אם וכאשר תוכרע). לאור כל האמור לעיל, אני מחליטה כדלקמן: 1. תתכבד המדינה ותגיש תגובה עניינית, מפורטת, לגופם של דברים, זאת, תוך פרק זמן שלא יעלה על שבעה ימים. לאחר מכן, אחליט על המשך הדיון ועל דרכי ההכרעה בבקשה. 2. לאור הנסיבות שתוארו לעיל, תשא המדינה בהוצאות המבקש והשחקנים ובשכר-טרחת עורך-דין, בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ לטובת כל אחד מהם. כל הסכומים ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חוזההסכם הבראה