עובדות המקרה 1. התובע התלווה לחברו כדי ליעץ ולסיע לו בקניית אופנוע מאת צד ג'. במהלך המו"מ והבדיקה של האופנוע, התובע עלה על האופנוע והחל לנסוע בו. תוך כדי נסיעה הוא התנגש ברכב ונפגע. לצד ג' - בעל האופנוע, לא היה ביטוח תקף, המכסה את נסיעת התובע. אי לכך הוגשה התביעה בגין נזקי גוף נגד הנתבעת שהיא הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "הקרן") הנתבעת מצידה הגישה הודעת צד ג' כנגד בעל האופנוע. הוסכם כי שאלת החבות בין הצדדים השונים תדון תחילה. טענות הצדדים 2. התובע טוען כי קיבל היתר מאת צד ג' לרכב על האופנוע וזה האחרון לא אמר לו כי אין ביטוח תקף המכסה את נסיעתו בנסיבות העניין לא סביר היה לחשוב כי אין ביטוח, על הנתבעת לפצותו על הנזקים שנגרמו לו עקב פציעתו מכח סעיף 7א' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). 3. הנתבעת טוענת, כי התובע אינו זכאי לפיצוי לפי הוראות סעיף 7א' לחוק שכן לא עמד באף אחד מהתנאים המצטברים של הסעיף. לטענת התובעת, המסתמכת על עדותו של צד ג' וחברתו, התובע נהג ללא היתר מהבעלים, נאמר לו מפורשות כי אין כיסוי ביטוחי לנסיעתו על האופנוע ובכל מקרה על התובע היה לדעת כי אין כיסוי ביטוחי לנסיעתו. בהקשר להודעת צד ג' הנתבעת טוענת כי במידע ותיקבע אחריותה לנזקי התובע לפי סע' 7א' לחוק הרי שעל הצד השלישי לשפות את הנתבעת בגין כל סכום אשר תחויב לשלם לתובע, בהתאם לסע' 9(א)(3) לחוק. 4. צד ג' מצטרף לטענות הנתבעת בדבר אי זכאותו של התובע לפיצוי מהנתבעת. הוא טוען כי לא התיר לתובע לרכב על האופנוע שלו. לגירסתו הוא רק אפשר לו להתניע את האופנוע בחצר הבית. הוא הסביר לתובע כי אין כיסוי ביטוחי לנסיעת התובע ולמרות זאת התובע זינק בפתאומיות לכביש. בנוסף לכך, צד ג' טוען כי עפ"י הנוסח של סע' 9(א)(3) לחוק לא ניתן לחייב צד ג' בשיפוי הנתבעת היות וסעיף 9 קובע כי לקרנית זכות חזרה במקרים מסוימים נגד "אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה". בעל הרכב שהתיר את השימוש בו אינו נחשב כחייב בפיצויים לפי חוק זה ולכן עפ"י סעיף 9(א) (3) לא ניתן לחזור אל בעל הרכב. דיון ומסקנות המצב המשפטי 5. המחלוקת העיקרית מתמקדת בשאלה האם בנסיבות המקרה זכאי התובע לפיצוי. סע' 7 לחוק קובע מי אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה לעניננו רלוונטי ס"ק (5) : "... (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב ..." עם זאת להוראת סע' 7לחוק קיים סייג בסע' 7א' הקובע את זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים מהקרן: "על אף האמור בסעיף 5(7), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". במידה ומתקיימים התנאים הקבועים בסע' 7א', זכאי התובע לתבוע את נזקו מהנתבעת וזאת בהתאם לסע' 12 לחוק שקבע בין היתר כי: "(א) תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצוים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה: ... (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה... ... (ב) במקרים המנויים בסעיף קטן (א) זכאי הנפגע לקבל פיצויים מהקרן כשם שהיה זכאי לקבל ממבטח...". השאלה שבמחלוקת היא האם התובע נכנס לגדרי הסייג הקבוע בסע' 7א' לחוק. שאלה זאת תוכרע עפ"י נסיבות המקרה. המחלוקת העובדתית 6. סע' 7א' לחוק קובע כאמור שלושה תנאים מצטברים להחלתו. מאחר והצדדים חלוקים ביניהם ביחס לעובדות, אבדוק איפא את גירסותיהם, כדי להכריע בהן וכדי לקבוע עד כמה מתמלאים שלושת התנאים, תוך ניתוח עובדות המקרה. 7. התנאי הראשון הוא כי הנפגע נהג ברכב בהיתר מאת בעלי הרכב. התובע מתאר את השתלשלות העניינים ומציג את גירסתו כדלקמן: "הסתכלתי על האופנוע איך הוא נראה. אחר כך שאלתי ממנו אם אפשר לנסוע על האופנוע. הוא אמר לי שכן. הוא ביקש ממני את הרשיון, הראתי לו ונתתי לו את תעודת הזהות ונסעתי" (עמ' 2 לפרוט' 30/06/99). באופן דומה מתאר את המצב גם העד מטעמו שהיה הקונה הפוטנציאלי של האופנה ע.ת/ 2 חיים אבוחצרה: "הוא הראה את האופנוע בכניסה של הבית שלו. שלומי ביקש אם הוא יכול לנסוע על האופנוע, לראות איך הוא. והוא ענה לו בוודאי. בעל האופנוע ביקש משלומי רשיון נהיגה. הוא הציג בפניו את הרשיון והפקיד בידו תעודת הזהות ויצא לדרך" (עמ' 4 לפרוט'). גם תצהירה של ע.ת./ 2 גילה אבוחצרה - שהיא אימו של חיים אשר שהיתה נוכחת במקום האירוע מתאר את העובדות באופן דומה: "לאחר שראינו את האופנוע ביקש שלומי מהמוכר לרכב על האופנוע על מנת להתרשם מהאופנוע תוך כדי נסיעה... המוכר שאל את שלומי אם יש לו רשיון נהיגה ושלומי הראה לו את הרשיון וגם השאיר בידיו לפי דרישתו של המוכר את תעודת הזהות שלו שערבון לכך שיחזור עם האופנוע" (סע' 7- 6 לתצהיר גילה אבוחצרה) בחקירתה הנגדית היא עמדה על גירסתה בעקביות ולא סטתה ממנה: "לא נכון שהמוכר אמר לשלומי שהביטוח לא מאפשר לו לנהוג על האופנוע. שלומי לא שאל אותו בקשר לביטוח. המוכר שאל את שלומי אם יש לו רשיון... אני זוכרת שהוא לא דיבר על ביטוח... במאה אחוז לא דובר על ביטוח" (עמ' 6 לפרוט'). מול חזית מגובשת זו עומדת גירסתו של צד ג': "הודעתי לתובע שאין ביטוח המכסה את הנהיגה שלו על האופנוע ולמרות זאת הוא הפתיע אותי ונסע. כשזה קרה דיברתי עם חיים ואימא שלו, שמעתי את שלומי מתניע את האופנוע וראיתי אותו נוסע מהמקום. זה הפתיע אותי. בשניות הראשונות הייתי בהלם, לא הבנתי את מהלך הדברים. כשהבנתי מה קרה, ניגשתי לחיים ושאלתי מי זה הבחור, איך לקח את האופנוע שלי בלי רשות ונשארתי חוסר אונים. הבחור עזב עם האופנוע שלי. הוא והאופנוע נעלמו" (עמ' 6 לפרוט'). לתמיכה בגרסתו צד ג' העיד את אשתו (חברתו דאז) קרן פישלר - ע.צ.ג/2 שלטענתו היתה נוכחת במקום והיא טענה בעדותה: "בזמן ששלומי עלה על האופנוע הייתי במקום... התובע ביקש רשות לנסוע עלהאופנוע ואז אורי אמר בשום פנים ואופן לא כי אין ביטוח לאופנוע" (עמ' 9 לפרוט'). לעומת עדות זו של גב' פישלר לגירסת התובע ועדיו, עדה זו לא היתה נוכחת כלל במקום. כך עדותו של התובע בחקירתו הנגדית: "...את החברה שלו לא ראיתי. היום ראיתי את הבחורה לראשונה בבית משפט" (עמ' 2 לפרוט'). וראה גם עדותו של ע.ת/ 2: "...החברה של אורי לא היתה שם. אני לא יודע אם היתה בהתחלה בדירה, אולי היתה, למטה בוודאות לא היתה... למטה הייתי עם האנשים ואני זוכר מי היה איתי" (עמ' 5- 4 לפרוט'). כמו כן, באופן מפתיע ביותר צד ג' עצמו לא הזכיר כי חברתו היתה נוכחת וראתה את התובע נוסע על האופנוע : "בשעה 30: 16 לערך של אותו יום, הגיעו לביתי הקונה - חיים מלווה באימו - הגב' גילה אבו-חצרה ובחברו שלמה קורקוס (להלן: "התובע"), ירדתי עם השלושה למטה והוצאתי את האופנוע מהמחסן בו היה, אל מגרש החניה של הבניין." (סע' 4לתצהיר העדות הראשית מטעם צד ג') אילו חברתו אכן היתה נוכחת גם היא סביר היה להזכירה. מכל מקום אפילו לא ניתן הסבר, מדוע לא מצא לנכון להזכיר גם אותה בין כל אלה שירדו למטה ונכחו בהצגת האופנוע. נקודה נוספת שאני מיחסת לה משקל היא כי לפי עדות צד ג', אימו של צד ג' היתה בבית והסתכלה מהחלון במהלך האירוע (עמ' 8 לפרוט'). במידה ואמו היתה מעידה, היא יכלה לתרום לעניין המצאות חברתו של צד ג' לידו, בזמן שהתובע לקח את האופנוע. העובדה שצד ג' בחר שלא להעיד את אימו למרות שהיתה יכולה לחזק את טיעוניו פועלת לרעתו (ראה: יעקב קדמי, "על הראיות- הדין בראי הפסיקה", עדכון והשלמה, הוצאת דיונון- אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה- 1995, עמ' 182-183). סדק נוסף בגרסת צד ג' אני מוצאת בטענתו כי תעודת הזהות של התובע לא הושארה אצלו אלא אצל ע.ת/ 2 חיים (עמ' 8 לפרוט'). לעומתו התובע מעלה גירסה שונה: "הוא ביקש ממני את הרשיון, הראתי לו ונתתי לו את תעודת הזהות ונסעתי... ברור שנתתי לו את תעודת הזהות , אחרי התאונה ההורים שלי הלכו לבית שלו ולקחו את תעודת הזהות... " (עמ' 2 לפרוט'). גירסה זו של התובע נתמכת בעדויות נוספות: ע.ת/ 2 שהשיב בחקירתו הנגדית: "...בעל האופנוע ביקש משלומי רשיון נהיגה. הוא הציג בפניו את הרשיון והפקיד בידיו תעודת הזהות ויצא לדרך ונסע... תעודת הזהות היתה אצל אורי ורשיון נהיגה היה אצל שלומי..." (עמ' 4 לפרוט'). אביו של התובע ע.ת/ 4מר אמיל קורקוס שגם הוא נחקר בחקירה והשיב בנקודה זו: "תעודת הזהות היתה מוחזקת אצל ההורים של המוכר כ- 10 ימים. היינו צריכים אותה כדי להביא אישור ממשטרה לבית חולים והייתי צריך לקחת את התעודה מההורים. בשבועיים הראשונים שהיינו איתו בבית חולים לא חשבנו על כלום ורק אחר כך התקשרנו אליהם ונסענו אליהם לקחת את תעודת הזהות" (עמ' 7 לפרוט'). עדות זו לא נסתרה ע"י צד ג'. למרות שיכל היה להעיד את הוריו, שודאי לא היה נתקל בקושי להשיגם, הוא לא עשה כן, ועובדה זו פועלת נגדו. לפיכך בהתחשב במשקל הראיות מסקנתי היא כי תעודת הזהות של התובע הושארה בידי צד ג'. אשר להתרשמות הכוללת מהראיות ומהתנהגות הצדדים, עלי לציין גם כי בנסיבות העניין לא מובן מדוע צד ג' לא פנה מיד למשטרה ולא הגיש תלונה נגד התובע אם סבר כי האחרון אכן לקח את אופנועו ללא רשותו, אלא חיכה כדבריו כ- 15 דקות ורק אחר כך יצא לחפש את האופנוע. לאור האמור לעיל במצטבר, אני מעדיפה את גירסתו של התובע ולכן מסקנתי היא כי התובע קיבל היתר מאת צד ג' לרכב על האופנוע. 8. התנאי השני הוא שהנפגע לא ידע כי הביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב. עפ"י גרסת צד ג' ואשתו, הוא התריע בפני התובע כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגת התובע על האופנוע (עמ' 8; עמ' 9לפרוט'). מאידך, עפ"י עדי התביעה, עניין הביטוח לא הוזכר כלל (עמ' 2; עמ' 4; עמ' 6 לפרוט'). לאחר האירוע, צד ג' נחקר במשטרה בקשר לתאונה שעבר התובע. בעדותו זו אין זכר לטענתו לפיה אמר לתובע כי אין כיסוי ביטוחי לנהיגת התובע באופנוע העדות צורפה ולא סומנה. עדותו זו של צד ג' במשטרה מהווה נידבק נוסף לחוסר העיקביות והמהימנות של גרסת צד ג'. לאור האמור, אני מאמינה לתובע כי לא נאמר לו, כי אין כיסוי ביטוחי לשימושו באופנוע. 9. התנאי השלישי הוא כי בנסיבות העניין גם לא היה סביר שהתובע יידע כי הביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב. בנסיבות העניין סביר לחשוב כי צד ג' שהינו הבעלים של האופנוע, הוא שהיה צריך ליידע את התובע כי אין כיסוי ביטוחי לאופנוע. לאור הראיות והמסקנה כי הבעלים נתן היתר לתובע להשתמש באופנוע , זה האחרון לא יכל היה לצפות בנסיבות העניין כי אין ביטוח תקף. צד ג' הוא זהיה בעל האופנוע ובידיעתו היו כל הפרטים הנוגעים לביטוח בעוד שהתובע היה מזדמן מקרי בלבד. לכן היה על צד ג' להזהיר את התובע ולא להרשות לו להשתמש באופנוע. אשר על כן מסקנתי היא כי הנתבעת חבה כלפי התובע לפצותו בגין נזקיו עקב התאונה. הודעת צד ג' 10. זכות החזרה של הנתבעת נקבעה בסע' 9 לחוק לפיו: "(א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: ... (3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א'." צד ג' טוען כי עפ"י הנוסח של סע' 9(א)(3) לחוק לא ניתן לחייב את צד ג' בשיפוי הנתבעת שכן הסע' קובע כי לנתבעת זכות חזרה במקרים מסוימים נגד "אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה" ואילו בעל הרכב שהתיר את השימוש בו אינו נחשב "כחייב בפיצויים" ולכן לא ניתן לחזור עליו. פרשנות זו אין לקבלה. לשון החוק ברורה ומדברת בעד עצמה. גם הפרשנות המקובלת היא כי הנתבעת זכאית לחזור על הבעלים שהתיר שימוש ברכב כשלא היה בידו ביטוח תקף המאפשר זאת (ראה: ריבלין, תאונת הדרכים- סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, תש"ס- 1999, מע' 382; אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, מהדורה שנייה- תש"ן, עמ' 220-218). אשר על כן אני קובעת כי על צד ג' לשפות את הנתבעת בגין כל סכום שתחויב לשלם לתובע בגין התאונה. משפט תעבורהנסיעת מבחןאופנועתאונת דרכיםתאונת אופנוע