הענקות מטעמי צדק פסיקה בתביעתה זו, עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה דמי לידה. הנתבע דחה את תביעת התובעת, על פי מכתב דחייה מיום 21.2.2001, לפיו התובעת אינה זכאית לדמי לידה, מאחר ולא צברה תקופת תשלום דמי ביטוח מספקת, ולא שילמה מקדמות שוטפות במשך 20 חודשים לפני היום הקובע- יום הפסקת עבודתה, כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי. 3. ביום 16.1.02 הגישה התובעת בקשה להענקה מטעמי צדק בהתאם לסעיף 387 לחוק ,אך גם זו נדחתה ע"י הנתבע, ביום 28.1.04, בנימוק שהתובעת לא שילמה דמי ביטוח,באופן סדיר ורצוף,וכי הסיבה הנטענת על ידה לאי תשלום דמי הביטוח, "קשיי נזילות וירידה ברווחיות", אינה אחת מהסיבות המנויות בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), התשל"ה-1975, והמצדיקות הענקה מטעמי צדק. 4 העובדות הצריכות לעניינו, כעולה מחומר הראיות, הן כדלקמן: התובעת עבדה כעצמאית בחנות בגדים, "ספורט מתן", מאז 10.4.96 ועד ליום 20.10.00, שהוא "היום הקובע" במובו סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995, היינו היום שבו הפסיקה התובעת לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה שלגביה מוגשת התביעה לדמי לידה. ביום 24.11.00 ילדה התובעת בבי"ח רמב"ם, את ילדה השלישי. לתובעת חוב לביטוח הלאומי, מיום 15.3.99, אשר בגינו שילמה מקדמות מידי חודש. בזמנים שלא יכלה התובעת לשלם מקדמות, קוזז התשלום מקצבת הילדים שאמורה הייתה להשתלם לה מדי חודש. את התביעה לדמי לידה הגישה התובעת ביום 10.12.00 (נ/1), וזו הועברה לטיפול מחלקת גביה ביום 31.1.01, שאז בעקבות ביקורת גביה בתאריך הנ"ל התברר, כי חובה של התובעת בגין דמי ביטוח לתאריך הקובע (20.10.00 ), עמד על סך 8,205 ₪, שנבעו מאי תשלום מקדמות במועד ואי תשלום הפרשי שומה. 4. עיקר טענות התובעת עובר ללידה ולהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי, ביררה התובעת פעמים רבות, הן במחלקת הגבייה במוסד לביטוח הלאומי סניף הקריות והן במוקד ההסברה הארצי של המל"ל, האם ניתן יהיה לפרוע את יתרת חובה למוסד לביטוח לאומי מדמי הלידה המגיעים לה והמסתכמים בסך של כ- 18,000 ₪. פקידי המל"ל השיבו לתובעת בחיוב ואמרו לה כי ניתן לקזז את יתרת החוב מדמי הלידה הצפויים להתקבל. ע"פ תקנה 3(9) לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק), תשל"ה- 1975 (להלן: "תקנות הענקה מטעמי צדק"), "מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד" מהווה נסיבה המצדיקה הענקה מטעמי צדק. לו היה מוסבר לתובעת המצב לאשורו, זכויותיה וחובותיה, הייתה התובעת נוטלת הלוואה בסך של יתרת חובה למל"ל (כ- 8,000 ₪), פורעת את חובה למל"ל עובר ללידה, ואז הייתה נמצאת זכאית לדמי הלידה המגיעים לה ע"פ חוק והמסתכמים בסך של כ- 18,000 ₪. 5. עיקר טענות הנתבע ביום 16.1.02 הגישה התובעת לנתבע בקשה להענקה מטעמי צדק, בטענה שאי תשלום החוב לנתבע נבע מ- "קשיי נזילות וירידה ברווחיות". אך בקשתה נדחתה מאחר וסיבה זו אינה אחת מהסיבות המנויות בתקנה 3 לתקנות הענקה מטעמי צדק. רק בהודעת ב"כ התובעת לבית הדין מיום 17.2.02, הועלתה לראשונה הטענה כי התובעת הוטעתה על ידי פקידי הנתבע, וזאת מבלי לציין את שמותיהם, ובקשה להסתמך על תקנה 3(9) לתקנות הענקה מטעמי צדק המדברת על, "מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד". לתקנה 3(9) לתקנות הענקה מטעמי צדק שלושה יסודות: מידע לא נכון, עובד המוסד, שפעל כדין. התובעת לא הוכיחה אף לא אחד משלוש היסודות של התקנה. עדות הנתבעת באשר לדברים שנאמרו לה, לטענתה, על ידי מי מפקידי המל"ל, הינה עדות שמיעה בלתי קבילה. אין לנתבע אפשרות להתגונן בפני הטענה כל עוד התובעת אינה מציינת שם או מזמנת לעדות את הפקיד שלטענתה הטעה אותה. על כן, נעדרת התביעה כל בסיס ראייתי. 6. גדר המחלוקת אין חולק, וכך גם טען ב"כ התובעת בסיכומיו, כי התובעת אינה עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי, הן לעניין זכאות מלאה (12 שבועות), והן לעניין זכאות חלקית (6 שבועות). משכך, כל שנותר לנו לבחון הוא האם התקיימו בתובעת התנאים הקבועים בתקנות הענקה מטעמי צדק. 7. דיון והכרעה א. התקנה הרלוונטית לעניינו היא תקנה 3(9) לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק) אשר קובעת: "בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה: .... 9) מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד". לטענת התובעת, פנתה לפקידי המל"ל במוקד הארצי, אשר אמרו לה כי ניתן יהיה לקזז את יתרת חובה מדמי הלידה הצפויים להתקבל. כפי שהעידה התובעת בפנינו: "התקשרתי למוקד הארצי וסיפרתי להם על קשיי הנזילות שלי, ושאלתי איך אני יכולה לשלם זאת בתשלומים או במזומן, ואמרתי שאני עומדת ללדת ומגיע לי דמי לידה, הם אמרו לי במפורש שיקזזו לי, וכנראה אקבל את ההפרש, תלוי בסכום. דיברתי שם עם אחת הפקידות, לא שאלתי את שמה, יכול להיות שאמרה לי ואני לא זוכרת" (ש' 4-1, עמ' 5 לפרוטוקול). ובהמשך: "ניגשתי אחרי הלידה לבקש דמי לידה בקיזוז החוב. התקשרתי כמה פעמים למוקד הארצי, אמרו לי שצריך להגיע לי הכסף תוך כמה ימים, אח"כ מישהי ענתה לי ואמרה שלא צריך להגיע הכסף, אלא אני צריכה לקבל מכתב מסניף חיפה שהם מונעים ממני את הגמלה. התקשרתי לחיפה והסברתי את הבעיה, אמרו לי שבמוקד הארצי הם לא יודעים כל כך את החוקים, ובגלל שאני חייבת, לא מגיע לי". בהקשר זה, ואף אם נתעלם מטענת הנתבע לפיה התובעת לא ציינה בנימוקי הבקשה להענקה מטעמי צדק את הנימוק שהיא הוטעתה ע"י פקידי הנתבע, לא יהיה ניתן להתעלם מהעובדה שהתובעת לא ציינה את שם הפקיד או הפקידה שדברה אתם הן במוקד הארצי והן בסניף. נסיבות אלו דומות במהותהן לנסיבות המקרה שנדונו בעב"ל 1079/00 המוסד לביטוח לאומי נ' חנה הימן- פסח, עבודה ארצי, לג (47), 37, שם קבע בית הדין הארצי כי חובת ההוכחה כי נמסר לתובעת "מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד", על פי תקנה 3(9) לתקנות- מוטלת על שכמה של התובעת. משלא ידעה התובעת לציין את שמם של הפקיד או הפקידה שטיפלו בעניינה ושלטענתה מסרו לה את המידע המטעה או החסר, הרי לא רק שניטלה מהמל"ל היכולת להתגונן מפניה על ידי הבאת גירסה נגדית של אותו פקיד או פקידה, אלא שבכך היא לא הרימה את נטל הראיה המתחייב, להוכחת גרסתה בדבר הטעייתה על ידי פקידי הנתבע. ב. לאור הנ"ל, ומשלא עמדה התובעת בנטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה את זכאותה על פי יתר החלופות בתקנה הנ"ל, אין התובעת זכאית לדמי לידה מכוח תקנות הענקה מטעמי צדק. ג. בכל מקרה, יש להוסיף כי ביחס לטענה של אפשרות קיזוז חוב המל"ל מדמי הלידה הצפויים להשתלם לה, נקבע בדב"ע מא/172-0 פלורה סבג נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד 22, נקבע כי: "מסתבר שהצדק עם המוסד, וכי הזכות לקיזוז אינה קיימת, אלא בקרבו של המוסד- ברצותו בכך (סעיף 139 לחוק). למבוטח אין זכות מוקנית או מותנית לקיזוז כאמור. משלא הפעיל המוסד את זכותו לקזז- נותר חוב בתשלום דמי ביטוח המונע כליל, זכאות לדמי לידה". ללמדך, כי לתובעת אין זכות מוקנית, שמכוחה יכלה לטעון לקיזוז חובה לנתבע מדמי הלידה הצפויים להתקבל, ובכל מקרה היה עליה להרים את נטל הראיה בהוכחת סיבה מוצדקת להענקה מטעמי צדק. ד. טענה נוספת בפי התובעת והיא כי אם היה מוסבר לה המצב לאשורו, הייתה נוטלת הלוואה בסך של יתרת חובה למל"ל (כ- 8,000 ₪), פורעת את חובה למל"ל עובר ללידה, ואז הייתה נמצאת זכאית לדמי הלידה המגיעים לה ע"פ חוק והמסתכמים בסך של כ- 18,000 ש"ח. משקבענו כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה להוכחת הטענה שפקידי הנתבע הטעו אותה ברור שטענתה הנ"ל דינה להדחות, שכן לכל היותר ניתן לטעון שמדובר בטעות או באי ידיעת הדין מצד התובעת ובמצב זה חל הכלל, שאי ידיעת החוק אינה פוטרת, ומשלא טרחה התובעת להתייעץ עם עורך דין, או יועץ מס, לבירור זכויותיה, אין לה להלין, אלא על עצמה. ה. זאת ויש להזכיר כי בהתאם לסעיפים 48 ו- 50(א) לחוק, הזכאות לדמי לידה לעובדת עצמאית מותנית בתשלום דמי ביטוח בעד התקופה שקדמה ליום בו הפסיקה לעבוד בהיותה בהריון שהסתיים בלידה. לעניין זה הפסיקה קבעה במפורש כי: "לא בכדי נאמר בחוק "שילמה" בלשון עבר, שכן תכלית אותה הוראה הינה למנוע שימוש לרעה בעצם הביטוח מכוח החוק, כך שאדם לא יקיים שנים חובותיו ובבוא האירוע המזכה לגימלה- ישלים את כל החסר לזכאות לרבות קביעת מצב מזכה או מעמד מזכה" (דב"ע נו/292-0 אסתר רחמים נ' המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, ל(1), 243 והפסיקה שאוזכרה שם). 8. זאת ועוד, גם טענתו החלופית של ב"כ התובעת בסעיפים 23-26 לסיכומיו, דינה להידחות, שכן, שיקול הדעת היחידי המוקנה בתקנות הענקה מטעמי צדק, נתון למוסד לביטוח לאומי במסגרת תקנה 3(10), כאשר שיקול דעת זה נתון לביקורת שיפוטית ע"י בית הדין. מכל מקום, אין טענה בדבר תחולת תקנה זו על נסיבות מקרינו. 9. אשר על כן, ולאור כל הנימוקים שפרטנו לעיל במצטבר, דין תביעתה להידחות. 10. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות. הענקה מטעמי צדק