החלטה עצור נעצר בצו מעצר מנהלי מיום 29 בדצמבר 2004 עד יום 28 ביוני 2005, בגין היותו מסכן את ביטחון האזור. העצור היה צריך להיות מובא בפני לשם ביקורת שיפוטית על מעצרו המנהלי, בהתאם להוראת הצו בדבר מעצרים מנהליים (הוראת שעה) (אזור יהודה והשומרון) (מס' 1226), תשמ"ח - 1988. העצור לא הובא, וממזכר שמסרה התביעה לביהמ"ש עולה, כי הוא סרב להתייצב לדיון במסגרת מחאה של העצורים בכלא. לאור זאת, לא ראיתי מניעה לקיים את הדיון, ולקבל החלטה אף בהעדר העצור. עיון בהמלצה למעצר המנהלי מלמד על נסיבותיו המיוחדות של תיק זה. העצור נעצר בפברואר 04', נחקר בחשד למעורבות ביידוי בקבוק תבערה, ובסיוע להכנסת מחבל מתאבד לתוך ישראל. בסופו של דבר, ומסיבות שלא הובהרו עד תום, הוא הועמד לדין רק בגין העבירה של יידוי בקבוק תבערה לעבר חיילי צה"ל. על כך נגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל. ב-22/12/04 נדון עניינו בוועדת שחרורים במת"כ קציעות. השב"כ התנגד לשחרור, ובחוות הדעת שהציג בפני וועדת השחרורים הדגיש, כי העצור חשוד בכך שהיה חלק מקשר להכניס מחבל מתאבד לישראל. ועדת השחרורים החליטה בכל זאת להורות על שחרורו המוקדם של העצור. על החלטת השחרור לא הוגש עד כה ערעור מטעם התביעה. כעת מבקשת התביעה לאשר את החזקתו של העצור במעצר המנהלי. התובע סבר, שאין רלוונטיות להליכים שקדמו למעצר המנהלי, אולם כפי שאראה בהמשך, אני סבור שיש לכך רלוונטיות רבה. אין זה נדיר, שעצור מוחזק במעצר המנהלי כהמשך ישיר לעונש מאסר שסיים לרצותו. עם זאת, לא זכור לי מקרה, שבו וועדת השחרורים החליטה על קיצור עונש המאסר, לאחר שהוצג בפניה חומר העומד גם בבסיס הבקשה למעצר המנהלי, ובכל זאת הוחלט לנקוט מעצר מנהלי. לדעתי, יש דמיון רב בין נסיבות מקרה זה לבין המקרים המוכרים בפסיקה, שבהם מנוע המפקד הצבאי מלהוציא צו מעצר מנהלי. כוונתי למקרים שבהם מעצר קודם קוצר קיצור "מהותי", לאחר שנקבע כי די בתקופת מעצר קצרה מזו שנקב המפקד הצבאי (ראה הלכת אל עמלה, בג"ץ 2320/98, פד מח (3), 675), ולמקרה, שבו ביהמ"ש דחה בקשה למעצר עד תום ההליכים, במסגרת ההליך הפלילי (בג"ץ 6843/93 אחמד קטמש נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש). הבקשה לעצור את העצור במעצר מנהלי מבוססת, רובה ככולה, על הודעתו בחקירה של מהנד עדאוי, לפיה העצור ייצר יחד עמו שני בקבוקי תבערה, ויידה אותם לעבר חיילים ברמאללה, וכן היה מעורב בתכנון פיגוע התאבדות, והסכים לסייע בהכנסת המחבל לישראל. מידע זה הובא בפני וועדת השחרורים, במסגרת חוות דעתו של השב"כ, כתימוכין לעמדת התביעה, כי אין לשחרר את העצור ממאסרו שחרור מוקדם. ביקשתי מן התביעה להציג בפניי את פרוטוקול הדיון בוועדת השחרורים. מצאתי, כי הוועדה עיינה בחוות דעתו של השב"כ, ולאחר מכן קבעה כי: "האירוע המדובר היה באוקטובר 2000 והעציר נעצר בפברואר 04'. האמור בדוח השב"כ אין בו כדי להוסיף מידע עדכני, והדברים אשר מצוינים בו אין בהם כדי להביא את חברי הוועדה למסקנה, כי אכן אם ישוחרר האסיר יסכן את בטחון הציבור. עובדה היא, שבמשך כשנתיים במהלך תקופת האינתיפאדה לא ביצע האסיר כל פעולה. כמו-כן לא מיוחסת לאסיר חברות בארגון אסור, עובדה שגם בה יש להצביע על העדר מסוכנות על רקע אידיאולוגי. לפיכך, החליטו חברי הוועדה שאם ישוחרר האסיר לא צפויה מסוכנות לציבור, ויש לשחררו". התובע טען בפניי, כי וועדת השחרורים נוהגת להתייחס רק למידע עדכני, שלאחר הגשת כתב האישום נגד האסיר, וכי לאור זאת אין לראות בהחלטתה קביעה הנוגעת לחשדות שיוחסו לעצור בחקירתו, בדבר מעורבותו בקשר לביצוע פיגוע התאבדות. לאחר שנוכחתי לדעת, כי הוועדה עיינה בחוות הדעת של השב"כ, שבה התייחסות מודגשת לעובדות הללו, ולאור נוסח החלטת הוועדה, אני סבור שהתובע אינו צודק בטענתו, לפחות בעניינו של עצור זה. כפי שרמזתי לעיל, אני רואה במקרה זה שילוב נסיבות, הנוגע לשתי הלכות של ביהמ"ש העליון: כמו בהלכת אל עמלה, המדובר בהחלטה של גורם שיפוטי, המורה על קיצור מעצרו של אדם, לאור הקביעה, כי לא נשקף ממנו סיכון של ממש. וכמו בהלכת קטמש, גם כאן המעצר המנהלי המבוקש אינו נסמך על עובדות חדשות או שונות מאלו שהוצגו בפני הערכאה השיפוטית שהורתה על שחרורו של העצור. בעבר ציינתי, כי לדעתי מן הראוי היה לסייג את הלכת קטמש, כמתייחסת רק למקרים שבהם סיבת השחרור היא קביעה מפורשת, שלא נשקף סיכון מן העצור (להבדיל מנימוקים הנוגעים לקיומו של ספק סביר, העדר קבילות, בעיות בזיהוי העצור וכו'). במקרה זה, החלטתה של וועדת השחרורים קובעת בדיוק זאת: על סמך החומר שהוצג לה, לא נשקף סיכון ממשי מן העצור. משקבעה כך ערכאה שיפוטית (או מעין שיפוטית), אני סבור כי לאור העקרונות הנלמדים מן הפסיקה שהוזכרה לעיל, לא היה מפקד צבאי רשאי להוציא צו מעצר מנהלי נגד העצור. אם סברה התביעה, כי נפלה טעות בהחלטתה של ועדת השחרורים, הדרך לערער על כך היא פנייה לביהמ"ש המחוזי. המעצר המנהלי איננו תחליף לערעור כזה, ובמקרה זה אין הוא אמצעי לתיקון טעויותיהן של רשויות השב"כ והתביעה. לאור זאת, אני סבור כי יש לבטל את המעצר המנהלי, אך אני מעכב את ביצוע החלטתי למשך 72 שעות, כדי לאפשר לתביעה לשקול הגשת ערעור, אם על החלטתי, ואם על החלטת וועדת השחרורים. מעצר מנהלימעצר