א. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 30.4.01, אשר קבעה למערער נכויות כדלהלן: בגין הגבלה קלה מאוד בתנועות קרסול ימין לאחר ניתוח - 5% - על פי פרט 48(3)אI. בגין צלקות בקרסול ימין - 1% - על פי פרט 75(א)(1). ב. העובדות העיקריות הצריכות לעניינו הן כדלהלן: המערער, רב סרן אילן אפריאט, נפגע בקרסול ימין במהלך אימון גופני. למערער נגרם שבר מורכב בקרסול, הקרסול נותח והושתלו בו ברגים. לטענת המערער, מתקשה בהליכה ובדריכה על הקרסול אינו מסוגל לרוץ או ללכת הליכה מהירה או לבצע כל פעולה פיזית הדורשת אחיזה מוצקה בקרקע. כן סובל המערער מתחושת כאב, בעיקר בשינויי טמפרטורות, וכן סובל מכאב לאחר עמידה ממושכת. ועדה רפואית מדרג ראשון שבדקה את המערער קבעה בהחלטתה מיום 8.8.99 כי נגרמה למערערת נכות בשיעור 1% בלבד, בגין מ.א. שבר של הפטישון הפנימי של קרסול ימין, שהתרפא לאחר ניתוח ללא הגבלה בתנועות על פי פרט 35(4)א. הוועדה הרפואית מדרג ראשון מצאה בבדיקתה כדלהלן: "קרסול ימין - צלקת לאחר ניתוח באורך 6 ס"מ בצד הפנימי של הקרסול מעל הפטישון הפנימי. רגישות לנגיעה מעל הצלקת. אין תפיחות בקרסול ואין דפורמציה. יישור הקרסול 90 מעלות שווה לצד שמאל כיפוף 130 מעלות שווה לצד שמאל. תנועות סיבובית חופשיות סימן מגירה שלילי תנועות אצבעות חופשיות, אין כחלון, אין הזעת יתר, דופק טוב בעורק גב כף הרגל, מתרומם על קצות האצבעות ועל העקבים, עומד חופשי על קצות האצבעות והעקבים. דיון: לדעת הוועדה אין סימנים קלינים של RSD." על החלטה זו של הוועדה הרפואית מדרג ראשון ערער המערער לוועדה הרפואית העליונה. המערער תמך את ערעורו בחוות דעתו מיום 4.8.00 של ד"ר ערן לין. ד"ר לין המליץ לקבוע למערער 10% נכות על פי פרט 35(4)ג, "בגין כאבים בקרסול ימין והפרעה תפקודית קלה לאחר ניתוח קיבוע פנימי של שבר בפטישון הפנימי עם ממצאים אובייקטיבים (בדיקת מיפוי עצמות מיום 6.4.00). ... 10% נכות על פי פרט 75(1)ב, בגין צלקת ניתוחית רגישה ומכאיבה." (עמ' 3 לחוות הדעת מיום 4.8.00). הוועדה הרפואית העליונה בדקה את המערער בדיקה מקיפה, קיבלה את הערעור וקבעה למערער 5% נכות על פי פרט 48(3)אI וכן קבעה למערער 1% נכות בגין צלקת בקרסול ימין. על החלטתה זו של הוועדה הרפואית העליונה הערעור שבפני. ג. לטענת המערער, שגתה הוועדה הרפואית העליונה בקובעה למערער 5% נכות לפי פרט 48(3)אI. לטענת המערער, מן הראוי היה שהוועדה תקבע את נכותו, כמו הוועדה מדרג ראשון וד"ר לין על פי פרט 35(4)ג, אשר נועד לתת מענה במקום בו לפגיעה יש יותר מאפקט ספציפי אחד מוגדר, דהיינו, במצבים מורכבים, בהם בנוסף להגבלת התנועה בקרסול, למשל, קיימות הפרעות נוספות. וכלשון המערער: ""סתם" הגבלה תנועה בקרסול - תזכה ב- 5% נכות אם היא קלה או ב- 10% אם היא בינונית; אך הגבלת תנועה שאליה מצטרפות עוד תופעות, כאבים המשפיעים על התפקוד וכו' תזכה ביותר אחוזי נכות לפי פרט 35(4) או אפילו לפי פרט 35(1)" (סעיף 8 עמ' 2 לסיכומי המערער). לטענת המערער, פרט 48(3)א הוא פרט ספציפי ביותר, ומתייחס להגבלת תנועה בלבד ללא כל מגבלות נוספות. פרט 35(4) מתייחס למצבים מורכבים יותר. המערער איננו סובל רק מהגבלת תנועה קלה אלא סובל ממצב מורכב, לאחר חבלה, ובנוסף להגבלת התנועה סובל מקושי בהליכה ובדריכה אינו מסוגל לרוץ ועוד. משכך, לדעת המערער, שגתה הוועדה הרפואית העליונה בהחילה על המערער את פרט 48(3)א במקום פרט 35(4). ד. אין בידי לקבל, לענין זה, את טענת המערער. הוועדה הרפואית העליונה בדקה את המערער בדיקה מקיפה וממצאיה כדלהלן: "בבדיקה מתהלך ללא צליעה... היקף הקרסולים במדידה מסביב לפטישונים שווה... דו צדדי היקף השוקים במדידה... שווה... דו צדדי... תנועות מפרק הקרסול הגבלה קלה מאוד בפלקציה פלנטרית... דורסיפלקציה שווה... דו צדדי. אין נפיחות אין בצקת קיימת רגישות למישוש מעל ראשי הברגים..." (פרק 3 בחוות דעת הוועדה הרפואית העליונה מיום 30.4.01). נראה כי הוועדה הרפואית העליונה לא מצאה בבדיקתה אלא הגבלה קלה מאוד של תנועה אחת מתנועות הקרסול. אינני סבורה כי יש לקבל את טענת המערער לפיה יש לקבוע את נכותו על פי פרט 35(4). בפרט 35(4) יש לעשות שימוש במקרים להם לא נמצא מבחן ספציפי בתקנות. בענין זה נקבע בע"א 1625/00 יוסף זדה נ' קת"ג (לא פורסם) מפי כב' השופט פורת: "לכאורה המבחנים לפי פרט 35(4) הם הפחות מתאימים מכולם וקודם שפונים למבחן על דרך ההתאמה יש למצות את האפשרות לקבוע את דרגות הנכות לפי מבחנים שמתאימים בדיוק למקרה..." (סעיף 7 לפסק הדין) אינני סבורה כי בענייננו יש סיבה כלשהי לסטות מההגיון שבמבנה התקנות ומההלכה הפסוקה, המחייבים כי בעת קיומו של פרט ספציפי המשקף את דרגת הנכות אין לפנות לסעיף מותאם. בענייננו, נראה כי קביעת נכותו של המערער על פי פרט 48(3)אI, הקובעת אחוזי נכות בגין הגבלה בתנועות קרסול בצורה קלה, היא הקביעה הנכונה והרלוונטית. אין מקום לפנות לקביעת נכות על פי פרטים מותאמים, כל עוד קיים פרט מדויק לקביעת הנכות. ה. עוד טוען המערער, כי יש לקבוע לו נכות בשיעור 10% בגין הצלקת בקרסול. עיקר טענתו של המערער מופנית כנגד השימוש שעשתה הוועדה הרפואית העליונה בתקנות שתוקנו בחודש מרץ 2000, מכוחן נקבעה למערער נכות בשיעור 1% לפי פרט 75(א)(1). לטענת המערער, היה על הוועדה הרפואית העליונה, לקבוע את נכותו על פי התקנות, בנוסחן הקודם, שהיו בתוקף בעת שהכיר קצין התגמולים בנכותו של המערער. לטענת המערער, על פי התקנות בנוסחן הקודם, קבע פרט 75(1)ב כי צלקות "מכאיבות או מכערות" מזכות את הנכה בנכות בשיעור 10%. למערער צלקת בקרסול, שהיא מכאיבה ומכערת, אולם הועדה הרפואית העליונה, משקבעה את שיעור נכותו של המערער על פי התקנות בנוסחן הנוכחי, התייחסה רק לשטח הצלקות, כעולה בבירור מנוסח פרט הליקוי, 75(א)(1). לטענת המערער, לו היתה הוועדה הרפואית מדרג ראשון, דנה כדין, בשיעור נכותו של המערער, בגין הצלקת, אזי היתה נקבעת נכותו על פי התקנות בנוסחן דאז. העובדה שהוועדה טעתה, כטענת המערער, או לא מילאה את תפקידה, וכן העובדה שהוועדה הרפואית העליונה התכנסה באיחור, לאחר שכבר תוקנו התקנות, אינה צריכה לפגוע בשיעור נכותו של המערער. המערער זכאי, לטענתו, שנכותו תוכר על פי אמות המידה, שהיו תקפות במועד בו הוכרה נכותו. המערער מפנה לבג"ץ 40/55 חיים צ'יליבי נ' קת"ג פד"י ט(2) 1229 (להלן: "פרשת צ'יליבי") באותו ענין ביקש קת"ג לשנות תגמול למשפחת חלל, לפי קריטריון שהותקן לאחר ההכרה במשפחה, ובית המשפט העליון דחה את טענת קת"ג. עוד מפנה המערער לבג"ץ 106/71 בלוך נ' הוועדה הרפואית לערעורים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים פד"י כה(2) 59, שם נקבע כי הוועדה הרפואית היתה חייבת להחיל על העותרת את הוראות התוספת שהיתה בתוקף לפני תיקון התקנות. כן מפנה המערער לד"נ 15/79 ליבל נ' הרשות המוסמכת פד"י לה(3), 29 ולרע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) אשר גם מתוכנם מבקש המערער ללמוד כי יש להחיל, גם בעניינו, את התקנות שהיו בתוקף בעת ההכרה בנכותו של המערער. לטענת המערער, דרגת הנכות היא זכות מהותית ולא דיונית ואין היא נפגעת עם שינוי התקנות, ומשכך אין לקבוע למערער נכות בשיעור נמוך מזה שהיה זכאי לו על פי התקנות בנוסחן הקודם. לטענת המשיב, אין לקבל את טענת המערער, בכל האמור לגבי החלת התקנות בנוסח הקודם, טרם השינוי. ו. אין בידי לקבל את טענת המערער, ככל שעניינה החלת התקנות בנוסחן הקודם במקום התקנות שתוקנו קודם מועד בדיקתו של המערער. נראה כי נוסח הסעיפים הרלוונטים, הקובעים את אופן חישוב נכותו של נכה, נותן תשובה ברורה לשאלה מהו המבחן שיש להחיל על נכה, לאחר שינוי התקנות. תקנה 2 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל - 1969 קובעת: "דרגת נכות של נכה שנפגם פגימה מוכרת אחת היא אחוזי הנכות שנקבעו למבחן החל על אותו נכה" הגדרת ה"מבחן החל על אותו נכה" מצויה בסעיף ההגדרות והיא "מבחן החל על הנכה בזמן קביעת דרגת נכותו". התקנות קובעות, איפוא, במפורש, כי המבחן שיש להחיל על הנכה הוא המבחן החל בעת קביעת דרגת הנכות. ועוד - סעיף 10 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 [נוסח משולב] קובע לאמור: "10. (א) ועדה רפואית תקבע מזמן לזמן את דרגת נכותו של נכה. (ב) דרגות נכות ותקופות תחולתן יקבעו לפי מבחנים וכללים שיתקין שר הביטחון. " נוסחו של סעיף 10, בשילוב עם תקנה 2 שעניינה "המבחן החל על הנכה", מלמדנו כי החקיקה שעניינה קביעת דרגות הנכות צפתה שינויים במבחני הנכות, עם חלוף העיתים, ומשכך, מורה כי הנכות שיש לקבוע היא על פי מבחני הנכות התקפים בעת קביעת דרגת הנכות. גישה זו, לפיה, כאמור, יש להחיל על נכה את המבחנים לקביעת נכותו החלים והרלוונטים במועד בדיקתו, לא רק שהיא עולה באופן ברור מניסוח החוק והתקנות, אלא תואמת והולמת את שורת ההגיון. השינויים בתקנות מקורם בחלוף העיתים, בהתפתחות מדע הרפואה, בהתפתחות הפרמקולוגיה והטיפול התרופתי. השינויים בתקנות נועדו לשקף גם את התפתחות הידע הרפואי ותוספת אבחנות שלא היו ידועות בעבר. במקרים רבים, החלת תקנות "ישנות" שפג תוקפן, עלולה לגרום עיוות דין של ממש לנכה, שלא יזכה להנות משינויים שהזמן גרמם, והם רלוונטים לעת החדשה. זאת ועוד, אין זה סביר, כלל ועיקר, כי וועדות רפואיות, אשר בודקות נכים "חדשים" ונכים "ותיקים" ידרשו להחיל תקנות שונות, כאלה הקובעות שיעורי נכות שונים אף בשל פגיעות זהות. אין זה ראוי, אם לא בלתי סביר, כי לנכים במצב רפואי זהה, יקבעו דרגות נכות שונות. סבורה אני כי נכה איננו קונה לעצמו זכות לדרגת נכות מסויימת, וראיה לכך היא הזכות הקיימת לנכה, כמו גם לקצין התגמולים, לשוב ולפנות לוועדה רפואית על מנת לבקש שינוי אחוזי הנכות. זכות זו היא המשקפת את העובדה שהנכות הנקבעת עד עולם איננה סופית, אלא נתנת לשינוי, אם חלים שינויים במצבו הרפואי של הנכה. ז. מקובלת עלי, בכל הכבוד הראוי, קביעתו של עמיתי כב' השופט י' יעקובי-שווילי, ס"נ, שקבע בע"ש 644/01 טל מושקט נ' קת"ג (לא פורסם) לאמור: "במצב דברים כזה, מה הטעם "תיצמד" לחיל דרגת הנכות שהיתה ביום האירוע שהפך את החיל לנכה, ונסתיר פנינו משינויי העיתים מבחינה רפואית? בל נשכח שתקופת היות החיל נכה יכולה להשתרע על פני עשרות בשנים. יש גם לזכור שתרופות וכן פיתוחים טכנולוגים... צצים ובאים לעולם...ולמה נעצום עיננו מכך?" (סעיף 6 עמ' 3 לפסק הדין). גם אני סבורה כי הגיונם של דברים מחייב לקבוע לנכה דרגת נכות, התואמת את מצבו ונכותו הממשית בעת בדיקתו על ידי וועדה רפואית. סבורה אני כי אין כל מקום לעשות שימוש במבחנים נושנים שאינם תקפים עוד מבחינה רפואית, אשר אינם משקפים את מצבו של הנכה ואת הידע הרפואי המעודכן. על כל אלה סבורה אני כי אומנם יש לדחות את הערעור ככל שעניינו החלת התקנות שהיו בתוקף בעת ההכרה בנכותו של המערער, אשר עודכנו, לימים, ואינן עוד בתוקף. לפיכך, אכן נראה לי כי כדין קבעה הוועדה הרפואית העליונה את נכותו של המערער בגין הצלקת על פי פרט 75(א)(1). ח. באשר לטענתו הנוספת של המערער לפיה לא נמדדה על ידי הועדה הרפואית העליונה הצלקת באופן ראוי, מאחר שלדעת המערער, הוועדה הרפואית חישבה רק את הקו המילימטרי האופקי של הצלקת בלא התפרים. נראה לי, כי לצורך זה בלבד, מן הראוי להחזיר את התיק לוועדה הרפואית העליונה, על מנת שהצלקת תמדד פעם נוספת, יקבעו מידותיה ותקבע נכותו של המערער על פי פרט 75(א)(1), כאמור. ט. סוף דבר - הערעור מתקבל לענין מידות הצלקת, ויוחזר לוועדה למדידת הצלקת והתייחסות, בין היתר, לטענת המערער, כי יש לחשב כשטח הצלקת את כל השטח התוחם את גבולותיה החיצוניים של הצלקת. הערעור נדחה בכל רכיביו האחרים. אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. ניתן היום י"ח בטבת, תשס"ד (12 בינואר 2004) במעמד י' שטופמן, שופטת אחוזי נכותקרסולצלקתנכות