1. בפנינו ערעור על פסק- דינו של בית המשפט השלום בהרצליה (כב' סגנית הנשיא מ' שריר) שדחה את תביעת המערערת כנגד המשיב לסילוק חובו לבנק, וקבע שהתקשרות המשיב עם הבנק בחוזה הלוואה - בטלה. רקע 2. המערער, בנק לאומי לישראל בע"מ סניף שיכון ותיקים, הינו חברה רשומה המנהלת עסקי בנקאות בישראל (להלן: "הבנק"). המשיב, מר עידו כהן (להלן: "המשיב"), חתם בתאריך 19.11.1998. בסניף הבנק על מסמכי פתיחת חשבון ומסמכי הלוואה על סך 50,000 ₪. ההלוואה ניתנה לו במעמד פתיחת חשבון על שמו, כאשר אביו, עו"ד משה כהן (להלן: "עו"ד כהן"), שימש כערב להלוואה. קדמה לאישור ההלוואה פגישה שנערכה בסניף הבנק בין המשיב לבין מנהל הסניף, מר בירנבוים (ע.ת. מס' 1). בפגישה זו השתתפו גם עו"ד כהן ושני אנשים נוספים: מר ז'אק כהן - מכר של עו"ד כהן, שהיה לקוח של הסניף, ומר יגאל ארזי, ששימש בעבר כמנהל בכיר בבנק לאומי לישראל בע"מ והיה מוכר למר בירנבוים. מהעובדות כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, עולה כי הלווה היה אומנם המשיב, אך הכספים היו מיועדים לעו"ד כהן, והוא זה שהתחייב כלפי המשיב לפרוע את ההלוואה. לאחר שעו"ד כהן הפסיק להחזיר את ההלוואה, פנה הבנק למשיב ואל עו"ד כהן שהיה הערב, בדרישה לסלק את יתרת החוב. החוב לא סולק ומכאן התביעה. 3. המשיב טען שבמעמד הפגישה בבנק, מנהל הבנק ידע כי עו"ד כהן הוא המבקש ומקבל ההלוואה האמיתי וכך אף נאמר לו במפורש. הוא טען שהסכם ההלוואה האמיתי נערך בין אביו לבין הבנק. לטענתו, חוזה ההלוואה הוא חוזה למראית עין, כמשמעותו בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ולכן הוא בטל. עוד טען המשיב, שכריתת ההסכם היתה פועל יוצא של מצג שווא שהוצג לו ע"י הנוכחים בפגישה. לדבריו הובהר לו כי אין הוא נושא באחריות כלשהי להחזר ההלוואה. הבנק חוזר וטוען כי מעולם לא נכרת חוזה למראית עין בינו לבין המשיב. הבנק פעל בתום לב בקבלו את בקשת המשיב להלוואה ואת ערבות האב, עו"ד משה כהן. בכך שינה הבנק את מצבו. מכאן, כי אין בסיס לטענה בדבר בטלות חוזה ההלוואה ודחיית התביעה להחזר הכספים המגיעים לבנק כדין. 4. בית משפט קמא קבע שהמשיב גר ועבד עם אביו באותה תקופה, היה מודע למצבו הכלכלי הקשה, וידע שאביו הוא זה שנזקק להלוואה, ולצורך זה הוא זימן אותו לבנק. ואולם בית המשפט הוסיף וקבע כי על אף האמור בחוזה ההלוואה, ועל אף העובדה שהמשיב חתם כלווה, הרי שהוצג בפניו מצג שווא, כאילו בשום מקרה הוא לא יצטרך לפרוע בעצמו את ההלוואה וחתימתו היא פורמלית בלבד. לאור זאת קבע בית המשפט כי נכרת חוזה למראית עין בלבד, ושהבנק הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, ויצר מצג שווא רשלני עליו הסתמך הנתבע שהוטעה ע"י הבנק, והאמין בתום לב כי אביו הוא הלווה והאחראי הבלעדי להחזר ההלוואה. לאור מסקנות אלו נדחתה תביעת הבנק נגד המשיב להחזרת ההלוואה, ומכאן הערעור שהוגש ע"י הבנק. דיון 5. השאלה המרכזית עליה נסב ערעור זה הינה, האם חוזה ההלוואה עליו חתם המשיב הוא אכן חוזה למראית עין, והאם יש לקבל את הטענה כי הוצג בפני המשיב מצג שווא לפיו החוזה שנכרת בין הבנק לבינו הוא רק חוזה למראית עין. הדין החל על חוזה למראית עין נקבע בסעיף 13 לחוק החוזים: "13. חוזה למראית עין חוזה שנכרת למראית עין בלבד- בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמך בתום לב על קיום החוזה." הוראה זו קובעת כי חוזה שנכרת למראית עין - בטל ולכן פטורים הצדדים אפילו מלבטלו, כי למעשה מעולם לא היה חוזה בר תוקף. לצורך קביעה אם אכן מדובר בחוזה למראית עין, יש להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים בעת כריתתו. כוונתם של הצדדים היא שאלה שבעובדה הנלמדת ממכלול הנסיבות, ונטל הראיה מונח על מי שמבקש להוכיח שהחוזה נכרת למראית עין (ראו: פרופ' ג.שלו, דיני חוזים, (מהדורה שניה, תשנ"ה) עמ' 167 ואילך). במקרה שבפנינו על המשיב מוטל לא רק נטל הראיה, אלא כפי שקבע בית משפט קמא, מוטל עליו גם נטל השכנוע מאחר שטענותיו הן טענות הגנה. הנטל כבד במיוחד הואיל ומדובר בעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב שנחתם ע"י המשיב. חתימתו על המסמך לא הוכחשה. חזקה על אדם החותם על מסמך, כי חתימתו על המסמך מעידה על הסכמה לתוכנו (ראו דברי כב' הנשיא זוסמן בע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; דברי כב' השופט אלוני בע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1) 341, 348 ודברי כב' השופטת דורנר בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו , פ"ד נד(2) 559, 570). 6. ב"כ המשיב טען שהקביעות של בית משפט קמא לפיהן מדובר בחוזה למראית עין הן קביעות עובדתיות שערכאת ערעור אינה יכולה להתערב בהן, אולם לא כך הדבר. אמנם לפי ההלכה הפסוקה אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בקלות בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י בית משפט קמא על סמך התרשמות ממהימנות העדים, זאת בעיקר מן הטעם שאין לערכאת הערעור היתרון הקיים לבית משפט קמא של התרשמות בלתי אמצעית מן העדים. ואולם כאשר בקביעות העולות מהסתברות הגיונית עסקינן, אין לערכאה הראשונה יתרון על פני ערכאת הערעור. כאשר מדובר במסקנה המוסקת מן הראיות, כאשר בתהליך התגבשותה מעורבים אף שיקולים של הגיון ודרישות של הדין, תהליך הסקת המסקנות עומד תחת ביקורת בית משפט לערעורים (ראו: ספרו של כב' השופט ד"ר י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 857-856, ספרו של כב' השופט י. קדמי על הראיות (מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד- 2003), חלק שלישי, בעמ' 1636-1631 וכן ראה ע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב פ"ד מה(4) 343, 349-347 וע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו פ"ד נד(2) 559, 568). הקביעה שהחוזה הוא למראית עין, כמו גם הקביעה כי מכלול העובדות שהיו בפני המשיב היוו מצג שווא, הן מסקנות שיש לעגנן בממצאים העובדתיים. כדי להגיע למסקנות אלו לא די בהתרשמות ממהימנות העדים, מלאכה שבה יש כאמור יתרון לביהמ"ש קמא, אלא מעורבים כאן שיקולים של הגיון, מסקנות מהעובדות וקביעות משפטיות. 7. המשיב לא הציג ראיות מספיקות להוכחת טענותיו בדבר חוזה למראית עין ומצג השווא. מסקנתו של בית המשפט קמא איננה מתיישבת עם העובדות שהובאו בפניו. עו"ד כהן, מר ארזי ומר ז'אק כהן, שנכחו בפגישה ויכלו לשפוך אור על מה שדובר בה, לא התייצבו להעיד. המשיב בקש אמנם לזמן שניים משלושת הנוכחים בפגישה, את עו"ד כהן ומר ארזי, אולם עו"ד כהן לא נענה לצו ומר ארזי לא אותר. קשה להסכים עם קביעת בית משפט קמא לפיה "יש לזקוף את העובדה שמר ארזי לא הגיע לעדות לחובת הבנק שהכיר את מר ארזי ויכול היה לסייע לאתרו", כאשר עול ההוכחה היה מוטל על המשיב. התוצאה הסופית היא שהמשיב העיד לבדו כעד הגנה, עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, ולא הציג ראיות מספיקות לביסוס טענתו שחוזה ההלוואה בכתב, עליו חתם עם הבנק הוא חוזה למראית עין בלבד. במיוחד חשוב להדגיש כי הבנק פעל על פי החוזה והעניק את כספי ההלוואה למשיב. לא זה המקרה בו ניתן לומר כי המשיב לא הבין על מה הוא חותם. מדובר באדם משכיל, בן למעלה מ- 21, לאחר שירות צבאי, בעל חשבון בנק משלו בבנק הפועלים. הוא גר עם אביו ועבד עמו במשרד לעריכת דין שניהל אביו, שעסק בניכיון שיקים בשוק האפור. הוכח שידע היטב כי אביו מסובך בחובות וזקוק להלוואה מהבנק. אילו לא היה האב מסובך בחובות ולא היה זקוק לסיוע של המשיב כדי לקבל הלוואה - יכול היה לפנות לסניף הבנק שלו מבלי לטרוח ולחפש קשרים בבנק לא מוכר. לכל היותר, יכול היה לבקש מהמשיב שיהיה ערב להלוואה שהוא עומד לקבל. אולם, רק בשל העובדה שהאב היה מסובך בחובות והמשיב ידע זאת, נאלץ לפנות לקבלת הלוואה בסניף בנק אחר, שלא הכירו ולא ידע כי הוא מסובך בחובות. האב הגיע לבנק עם שני "מליצי יושר" שהציגו אותו כעורך דין ידוע שבא לעזור לבנו לקבל הלוואה והוא, כעורך דין, מוכן לערוב להחזר ההלוואה. בנסיבות אלה אפשר היה להסיק כי המשיב היה שותף מלא לכוונותיו של אביו, בעת ניהול משא ומתן שלא בתום לב (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973). המשיב ידע היטב כי אמנם הוא חותם כלווה, אך אביו הוא המקבל את כספי ההלוואה והוא זה שהתחייב כלפיו להחזיר את ההלוואה מדי חודש. ניתן להבין את התנהגותו של המשיב אשר הסכים לסייע לאביו בעת מצוקה. אולם, אין מקום לקבוע בנסיבות אלו ולאור הראיות, כי הוצג בפניו מצג שווא על ידי הנוכחים בפגישה, וכי הבנק הפר חובות אימון כלפיו. הבנק העמיד את כספי ההלוואה לרשות המשיב ושינה מצבו לרעה. סוף דבר 9. הואיל והרשות להתגונן ניתנה למשיב רק לגבי שתי טענות: חוזה למראית עין ומצג שווא והמשיב לא הרים את נטל ההוכחה לגבי שתי טענות אלה, דין הערעור להתקבל. התקשרות המשיב עם הבנק כלווה עפ"י חוזה ההלוואה תקפה, ועל המשיב לפרוע את מלוא סכום ההלוואה. בנסיבות המקרה אין אנו עושים צו להוצאות מעבר לסך של 1000 ₪ + מע"מ, שנקבעו בהחלטה למתן רשות להתגונן. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום כ"ה בשבט, תשס"ד (17 בפברואר 2004). ר' שטרנברג אליעז, סגן- נשיא,אב"ד ע' פוגלמן, שופט ר' לבהר שרון, שופטת הלוואה מהבנקבנקלמראית עיןהלוואה