החלטה 1. ערעור בזכות או ערעור ברשות - זו השאלה, והיא מתעוררת בזו הפעם בקשר להחלטה בדבר עיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות. המבקשת, חברת ווטאירפול הנדסה בע"מ, הגישה לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה נגד המשיבות - חברות זרות שמושבן בארצות-הברית. בקליפת אגוז, נטען בכתב התביעה כי בין המבקשת לבין חברה גרמנית ("פיליפס") נכרת הסכם נציגות בדבר היות הראשונה נציגה בלעדית מטעם השנייה לייבוא מכונות שיקוף בטכנולוגיית XRD ולשיווקן בישראל, תמורת עמלה. בהמשך, כך לפי הנטען, הומחו התחייבויותיה של החברה הגרמנית לפי הסכם הנציגות לחברה דנית ("אקסילון"), ובשנת 2002 נקשר הסכם משולש בין המבקשת, אקסילון ורשות שדות התעופה בישראל (רש"ת). הסכם זה עיגן את מעמדה של המבקשת כנציגת אקסילון בישראל, וקבע את זכאותה ליתן לרש"ת שירותים שונים בקשר עם מכונות השיקוף. לימים, כך נטען, רכשה חברה אחרת ("אינוויז'ן") את פעילותה של אקסילון, ובשנת 2004 באו המשיבות בנעליהן של אינוויז'ן ואקסילון לעניין הסכם הנציגות וההסכם המשולש. המבקשת העלתה בתביעתה טענות שונות בדבר הפרת התחייבויות מצד המשיבות 3-1 ובדבר פגיעה בזכויותיה, ועתרה לסעדים הצהרתיים שונים ולתשלום עמלות המגיעות לה, לשיטתה. 2. המבקשת ביקשה תחילה לבצע המצאה של כתב התביעה למשיבות באמצעות "מנהל או מורשה" (תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), והגישה בקשה להורות כי כתב התביעה הומצא כדין למשיבות. אולם, בהחלטה מיום 24.11.2009 קצב בית המשפט מועדים להגשת בקשה מטעם המבקשת להמצאה אל מחוץ לתחום למשיבות 2-1, וכן להגשת בקשה מטעם המשיבה 3 לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). המבקשת הגישה (ביום 24.12.2009) בקשה במעמד צד אחד למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום, ובית המשפט קיבל את הבקשה לפי הוראת תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבות 2-1 מצדן עתרו לביטול היתר ההמצאה, מן הטעם שהמבקשת אינה צד להסכם המשולש שעליו נסמך בית המשפט בהחלטתו, ועל כן תניית השיפוט הכלולה בו - הקובעת כי הדין החל על ההסכם הוא הדין הישראלי - אינה רלבנטית לגבי המחלוקת הנדונה. 3. המשיבה 3, מצדה, הגישה (ביום 10.1.2010) בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 6 לחוק הבוררות. ביסוד הבקשה - תניית בוררות הקבועה בהסכם הנציגות אשר לפיה סכסוכים בין הצדדים יוכרעו בבוררות שתתקיים בשווייץ. בית המשפט נעתר (ביום 8.3.2010) לבקשה בקבעו כי המערערת אינה צד להסכם המשולש, וכי לפיכך יש לפעול לפי תניית הבוררות שבהסכם הנציגות. בית המשפט ציין כי "בעניין זה חלה גם אמנת ניו-יורק אשר בצירוף עם סעיף 6 לחוק הבוררות כמעט ואינם מותירים שיקול דעת לביהמ"ש ומחייבים אותו לעכב את ההליכים ולהפנות את הצדדים לבוררות". בית המשפט הורה אפוא על עיכוב ההליכים בתיק, והפנה את הצדדים להליכי בוררות בהתאם להסכם הנציגות. בית המשפט הוסיף: "המזכירות מתבקשת לסגור את התיק". 4. כנגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שבכותרת, אולם זאת, לדבריה, "מטעמי זהירות בלבד" שכן לשיטתה עומדת לה זכות ערעור. ביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלה זו, ומדבריהם עולה כי אין מחלוקת על כך שהחלטת בית המשפט המחוזי הביאה את ההליך לכדי סיום ("סגרה את התיק"). המבקשת סבורה כי במצב דברים זה, ואף בהנחה שההחלטה הכריעה בפועל הן בבקשה לביטול היתר המצאה הן בבקשה לעיכוב הליכים, עומדת לה זכות ערעור. המשיבים לעומת זאת גורסים כי ההחלטה שבה עסקינן היא עיכוב הליכים לאור קיומה של תניית בוררות זרה, ובכגון דא חל סעיף 38 לחוק הבוררות הקובע כי ערעור על החלטה לפי חוק הבוררות טעון רשות. כפי שיוסבר להלן, במקרה זה ולאור פסיקת בית המשפט העליון איני רואה לשנות את סיווגו של התיק בשלב זה, אולם בד-בבד איני קובע מסמרות בשאלת הסיווג הנכון. 5. כאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים כי החלטת בית המשפט המחוזי חתמה את ההליך והביאה לסגירת התיק. עם זאת, המשיבים טוענים כי במקרה זה קמה תחולה לסעיף 38 לחוק הבוררות הקובע כי: "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957". הוראה זו חלה בין שמדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה בין שמדובר בהחלטה אחרת. אכן, על-פי הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, "... החלטה של בית משפט לפי חוק הבוררות, תהא זו החלטה שהיא 'פסק דין' או החלטה שהיא 'החלטה אחרת', ניתנת לערעור ברשות בלבד" (בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006)). בכך יש משום סטייה מכללי הערעור הרגילים במשפט האזרחי, המבחינים בין פסק-דין (של ערכאה דיונית) שעליו ניתן לערער בזכות, לבין "החלטה אחרת" שאין משיגים עליה אלא ברשות. 6. בית המשפט העליון נקט פרשנות מרחיבה בכל הנוגע למשמעות התיבות "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה". נפסק, כי הוראת סעיף 38 לחוק חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על "החלטות חיצוניות" שבמרכזן עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933 (2003)). בית המשפט עמד על תכליתה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, אשר משתלבת במערך הכללי של חוק הבוררות החותר לייעול ההליכים ולסיומם המהיר. בית המשפט הוסיף וציין את הצורך לחזק את מוסד הבוררות, להגביל את התערבות בית המשפט בהליכי הבוררות ולמנוע ניצול לרעה של ההליכים בבית המשפט על-מנת להכשיל את הבוררות ולעכבה. הצורך ברשות ערעור, כך הוסיף בית המשפט, מגשים מטרות ראויות אלה ויוצר מסננת דיונית החוסמת ערעורי סרק. זאת ועוד, נפסק כי הפרשנות הרחבה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות משמרת את ההרמוניה הדיונית ומונעת אבחנה בלתי-מוצדקת בין החלטות שונות באותו תחום, מבחינת דרכי הערעור עליהן (ראו גם רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (לא פורסם, 28.3.2010)). 7. לא פעם נפסק כי בעניינים שבהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית המשפט - ובכלל זה עיכוב הליכים בתובענה בשל קיומו של הסכם בוררות - הערעור על החלטת בית המשפט טעון רשות (עניין ארוך הנ"ל). בית המשפט קבע כי "החלטה לפי סעיף 5, בין זו המעכבת הליכים ובין זו המסרבת לעכב הליכים, אינה יכולה להיות מובאת לפני ערכאת ערעור אלא ברשות" (ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, 688 (1989); ראו גם ע"א 3955/09 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 12.8.2009); ע"א 1418/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים השקעות בע"מ (לא פורסם, 25.4.2004)). בענייננו, החלטת בית המשפט המחוזי הורתה על עיכוב הליכים מפאת קיומה של תניית בוררות זרה, בהסתמך על סעיף 6 לחוק הבוררות שעניינו "עיכוב הליכים על פי אמנה בין-לאומית". לאור פסקי-הדין האמורים יש לקבוע, לכאורה, כי הערעור על ההחלטה טעון רשות, ואמנם אנו מוצאים דוגמה נוספת, מן העת האחרונה, שבה הביקורת הערעורית על החלטה בדבר עיכוב הליכים לפי סעיפים 5 ו- 6 לחוק הבוררות נתקיימה במסגרת הדיונית של בקשת רשות ערעור (ראו רע"א 630/06 סברילון בע"מ נ' Citrix Systems Inc. (טרם פורסם, 6.1.2010)). 8. עם זאת, בענייננו הועלתה טענה כי החלטת בית המשפט המחוזי כורכת בחובה הן ביטול היתר המצאה אל מחוץ לתחום הן עיכוב הליכים בשל סעיף בוררות. יובהר, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו, באופן מפורש, לעניין היתר ההמצאה, אולם לדעת המשיבות ההחלטה מכריעה למעשה גם בסוגיית היתר ההמצאה. על רקע זה טוענת המבקשת, כי בהנחה שהחלטת בית המשפט המחוזי אמנם מתייחסת לשתי הבקשות גם-יחד, הרי שקמה לה זכות ערעור וזאת לפי פסק-דין בע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd. (טרם פורסם, 4.9.2007). באותה פרשה קבע כבוד השופט א' גרוניס כי "מאחר והחלטתו של בית המשפט המחוזי כרכה יחדיו הן את ביטול היתר ההמצאה והן את עיכוב ההליכים, הרי מדובר בפסק דין ולכן דרך התקיפה הינה זו של ערעור בזכות". ראוי לציין, כי בפסק-הדין בעניין אשבורן אין התייחסות מפורשת לסעיף 38 לחוק הבוררות. כבוד השופט גרוניס הפנה לפסק-הדין בעניין סנקרי (ע"א 5666/94 סנקרי נ' Julius Blum G.M.B.H, פ"ד נ(4) 73 (1996)); באותה פרשה הופנה הערעור נגד החלטה שבה נכרכו יחד הן ביטול היתר המצאה הן עיכוב הליכים בהסתמך על תניית שיפוט המעניקה סמכות לבית-משפט זר. בית המשפט קבע בעניין סנקרי כי ההחלטה לבטל את ההמצאה אל מחוץ לתחום היא "החלטה אחרת" שעליה יש לבקש רשות ערעור, אולם ההחלטה בדבר עיכוב הליכים (בשל תניית שיפוט זר) היא פסק-דין הנתון לערעור בזכות, וכששני העניינים מתקבצים בהחלטה אחת, "הרי ש'ההחלטה האחרת' 'נבלעת' בפסק הדין וניתן לערער על השניים, בזכות". ודוק: בעניין סנקרי עיכוב ההליכים התבסס על תניית שיפוט זר ולא על תניית בוררות. 9. במצב דברים זה, ולאור כל האמור, סבורני כי קיימת לכאורה אי-בהירות לגבי דרך הערעור הנכונה בהליך שבכותרת, ואין זה ראוי כי אקבע מסמרות בעניין זה. על כן, לשיטתי, הדרך הנכונה לילך בה בשלב זה היא להותיר את סיווגו של ההליך על כנו, קרי: כבקשת רשות ערעור, זאת בהתחשב בכך שבהחלטה נשוא ההליך הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב הליכים בהתבסס על סעיף 6 לחוק הבוררות. עם זאת, אין בהחלטתי-זו כדי למנוע מהצדדים את האפשרות להביא את טענותיהם בעניין סיווג ההליך לפני השופט או ההרכב שידון בתיק. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו בהליך שלפניי. עיכוב הליכיםתניות בחוזהחוזהיישוב סכסוכיםתניית / סעיף בוררותבוררות