החלטה בפניי עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-משפט זה ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד (טרם פורסם) (להלן: פסק-הדין), בו דן בית משפט זה בערעור לאחר מתן רשות. 1. העותרת, חברה לעבודות בנין, התקשרה עם המשיבה בהסכם קומבינציה להקמת מבנה ובו שטחי ציבור ומסחר על קרקע שבבעלות המשיבה. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות כספיות אשר הובאו להכרעתו של בורר. בפסק הבוררות קבע הבורר את החיובים הכספיים שכל צד חב לרעהו. לאחר מתן פסק-הבוררות, הגיש כל אחד מהצדדים בקשות לתיקון פסק-הבורר . בין היתר, הגישה המשיבה בקשה לתיקון שתי טעויות חשבונאיות שלטענתה נפלו בפסק-הבוררות. לאחר שהבורר דחה את בקשתה לתיקון הטעויות הנטענות על-ידה, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בקשה לביטול פסק הבוררות, ולחלופין עתרה לתיקון הטעויות שנפלו בו. לא נעמוד כאן על פרטי השתלשלות ההליכים בין הצדדים בערכאות השונות. נציין רק כי בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי אכן נפלו בפסק הבוררות שתי טעויות חישוב, והורה לתקנן. על כך הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, שבהסכמת הצדדים נדונה כערעור. עיקר הדיון בפני בית-משפט זה נסוב על סעיף 22 לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק) שכותרתו: "תיקון פסק-בוררות". וזו לשון הוראת-הסעיף: "תיקון פסק בוררות 22. (א) הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; ...ו (ד) ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה". בפסק-דינו, נדרש בית-משפט זה (השופטים חשין, רובינשטיין וחיות) לשתי שאלות מרכזיות. האחת, עניינה בפירוש המונח "טעות בחישוב" שבסעיף 22(א)(1) לחוק. והשנייה, עניינה בהיקף הסמכות שהוענקה לבית-המשפט לפי סעיף 22(ד) לחוק להורות על תיקון פסק-בוררות. בפסק-הדין, ציין בית-המשפט כי "שתי השאלות כבר נדונו בשנת 1982 בעניין תימורים [ע"א 388/81 תימורים נ' משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ, פ"ד לו(4) 253], אך סברנו כי לא למותר לשוב ולהידרש אליהן נוכח הטענות שהועלו בבקשה". אשר לשאלת פרשנותו של הדיבור "טעות בחישוב" שבסעיף 22(א)(1) לחוק, פסק בית-משפט זה מפי השופטת חיות כי: "...'טעות חישוב' הנזכרת בסעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות אינה רק שגגה אריתמטית שנפלה בפסק הבוררות אלא גם טעות הנובעת מאי-התאמה חשבונאית בין סעיפיו השונים של הפסק, באופן שהסכומים אשר נקבעו בסעיף אחד אינם תואמים את קביעות הבורר , המתייחסות לאותם הסכומים, בסעיף אחר" (פיסקה 9 לפסק-הדין). בכך שב ואימץ בית-משפט זה את ההלכה שנפסקה בדעת-רוב בעניין תימורים. בנסיבות המקרה שבפניו, פסק בית-המשפט כי הטעויות החשבונאיות בפסק-הבוררות עליהן הצביעה המשיבה, עולות מעיון בפסק עצמו אף מבלי להידרש לחומר הראיות אליו נזקק הבורר , ולפיכך אין מדובר בטעויות שבמהות אלא בטעויות חישוב. אשר לשאלת היקף סמכותו של בית-המשפט להורות על תיקון פסק בוררות לפי סעיף 22(ד) לחוק - נפסק כי בית-המשפט רשאי להפעיל את סמכותו האמורה לא רק "אם לא היתה פניה לבורר או היתה פניה והבורר לא החליט בה" כאמור בסיפא של סעיף 22(ד) הנ"ל, אלא גם כאשר הוגשה לבורר בקשה לתיקון הטעות והוא דחה אותה. גם בהקשר זה ראה בית-המשפט לאמץ בהסכמה את אשר נפסק בהלכת תימורים. בנסיבות הפרשה שבפניו, פסק בית-משפט זה כי בית-המשפט קמא מוסמך היה להורות על תיקון טעויות החישוב שנפלו בפסק-הבוררות, אף שהבורר סירב לבקשת המשיבה לתקנם. בסיום פסק-דינה, עמדה השופטת חיות על המגמה הנוהגת בפסיקתו של בית-משפט זה להקפיד על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו, על-מנת לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית, ועל-מנת לעודד העברת סכסוכים לבוררות. בהתחשב בכך, ציינה השופטת חיות כי "...הילוכו של בית המשפט בהפעילו את סמכות התיקון המסורה לו בסעיף 22 לחוק הבוררות, צריך אפוא שיהא זהיר, מצומצם ומוקפד ועליו להימנע מהפעילה אם לא השתכנע כי אכן מדובר בליקוי מן הסוג הטכני כגון: טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה או טעות חישוב" (פיסקה 12 לפסק-הדין). השופט רובינשטיין הצטרף בהסכמה לניתוח הדברים ולמסקנה אליה הגיעה השופטת חיות. עם זאת, בפסק-דינו ראה השופט רובינשטיין להעיר כי לגישתו ראוי לשקול ריכוך של הגישה המצמצמת בפסיקה להתערבות בפסקי בוררות. עוד הוסיף כי לדעתו ראוי לשקול דרכים ליצירת מדרג ערעורי על פסקי-בוררות. כל זאת מטעמים עליהם עמד בהרחבה בפסק-דינו. השופט חשין הצטרף בהסכמה למסקנתה של השופטת חיות ולטעמיה. אשר להערתו של השופט רובינשטיין השיב השופט חשין כי "על צידי-שלי אוסיף כי נוח לי שהתערבות בתי-המשפט בהליכי הבוררות תהא מצומצמת ככל שניתן". 2. על פסק-הדין האמור הגישה העותרת בקשה לדיון נוסף. בבקשתה, טענה העותרת כי פסק-הדין מוביל להתערבות יתר בפסקי-בוררות, באופן שעלול להנחית "מכת מוות", כלשונה, על מוסד הבוררות. בהקשר זה הפנתה העותרת לדבריו של השופט (כתוארו אז) ש' לוין בעניין תימורים, שציין בדעת-מיעוט כי "...התוצאה אליה הגיעו חבריי הנכבדים, עוררה בליבי דאגה רבה שמא 'החסינות' שהמחוקק רצה לשוות לפסק בוררות תסוכל" (שם, בפיסקה 8 לפסק-דינו). לטענתה של העותרת, חששו האמור של השופט ש' לוין התממש בפסק-הדין נשוא העתירה: ראשית, משום שמפסק-הדין עולה כי גם טעות שאינה אריתמטית גרידא עשויה להוות "טעות בחישוב" לפי סעיף 22(א)(1) לחוק. ושנית, משום שנפסק כי בית-המשפט רשאי להורות על תיקון פסק בוררות לפי סעיף 22(ד) לחוק, אף כשהבורר נדרש כבר לבקשת התיקון ודחה אותה. לטענת העותרת, הלכה זו עומדת בניגוד לפסיקתו של בית-משפט זה מימים ימימה לפיה ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה. מטעמים אלה, סברה העותרת כי בפסק-הדין נפסקה הלכה חדשה, חשובה וקשה שראוי לקיים בה דיון נוסף. 3. לאחר שעיינתי בעתירה ובחומר שצורף לה, באתי למסקנה כי דינה להידחות. בפסק-הדין נשוא העתירה שבפניי הסכימו שופטי ההרכב פה-אחד כי ראוי להותיר את הלכת תימורים על כנה - הן בנוגע לפרשנות המונח "טעות בחישוב" שבסעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות והן בנוגע להיקף סמכות התיקון הנתונה לבית-המשפט לפי סעיף 22(ד) לחוק. העותרת הפנתה בטיעוניה לדעת-המיעוט של השופט (כתוארו אז) ש' לוין בפרשת תימורים, כמו-גם לגישתה של פרופ' אוטולנגי בספרה בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א) 397 בנוגע לפרשנותו של סעיף 22(ד) לחוק. גישותיהם של המישנה-לנשיא ש' לוין ושל פרופ' אוטולנגי לא נעלמו מעיניהם של שופטי ההרכב, והן מאוזכרות בפסק-הדין נשוא העתירה שבפניי. עם זאת, מטעמים שפורטו בפסק-דינו ראה בית-משפט זה לשוב ולאמץ את הלכת תימורים בשתי הסוגיות עליהן נסוב הדיון. הטענות שהעלתה העותרת לתמיכה בפרשנות אחרת, מצמצמת יותר, להוראת-סעיף 22 לחוק, אין בהן כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף (ראו: דברי הנשיא ברק בדנ"א 7453/97 עיזבון המנוח הרב פנחס נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם). כפי שצוין לעיל, בפסק-דינה הדגישה השופטת חיות כי הסמכות הנתונה לבית-המשפט לתקן פסקי-בורר בגין "טעות בחישוב" לפי סעיף 22(ד) לחוק, תופעל בזהירות ובדווקנות. וכך ציינה: "משאמרנו את שאמרנו לעניין הסמכות, ראוי לזכור ואף לחזור ולשנן כי "מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו" (ראו: ע"א 347/65 ניירות ערך והשקעות בע"מ נ' "ישנומט" בע"מ פ"ד יט(4) 468, 474). אכן, גישתם העקבית של בתי המשפט היתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות. ... ברוח זו על בית המשפט להפעיל גם את הסמכות לתקן ליקויים המסורה לו על פי סעיף 22 לחוק הבוררות... עליו לצמצם עצמו אך ורק לתיקון של אותם ליקויים טכניים המנויים בסעיף ואל לו לגלוש לתיקון טעויות שבמהות. מתחם מוגדר ומצומצם זה של תיקון ליקויים, אין בו כדי לפגוע באוטונומיה של מוסד הבוררות, גם אם סירב הבורר לתיקון שנתבקש. אדרבא, הימנעות מן התיקון מקום שהסירוב אינו נתמך בהנמקה מספקת, עלולה לגרום לעיוות ההכרעה שאליה כיוון הבורר ולפגיעה במוסד מעין-שיפוטי זה". (פיסקאות 12-13 לפסק-הדין). השופט חשין הצטרף בהסכמה לפסק-דינה של השופטת חיות, והוסיף כי על התערבותם של בתי-המשפט בהליכי בוררות להיות מצומצמת ככל הניתן. נוכח דברים אלה, ברי כי בפסק-הדין הנדון אין משום חידוש או סתירה להלכה קודמת, אלא צעידה בתלם פסיקתו של בית-משפט זה - הן בהיבט הכללי של התערבות מועטה ככל הניתן בפסקי בוררות על-ידי מתן פירוש מצמצם לעילות ההתערבות הקבועות בחוק, תוך הקפדה על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו; והן בהיבט הפרטני של פרשנות הוראת-סעיף 22 לחוק הבוררות על-פי ההלכה שנפסקה בעניין תימורים. אשר לטענת העותרת בדבר החידושים שהיא מוצאת בפסק-דינו של השופט רובינשטיין - הרי אין בטענה זו כדי לסייע לה. בשתי השאלות עליהן נסוב פסק-הדין נשוא העתירה - שאלת הפרשנות של הדיבור "טעות בחישוב" לפי סעיף 22(א)(1) לחוק ושאלת היקף סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 22(ד) לחוק בוררות - הצטרף השופט רובינשטיין בהסכמה לפסק-דינה של השופטת חיות. הצעתו של השופט רובינשטיין להרחיב בזהירות את היקף ההתערבות הביקורת השיפוטית על פסקי-בוררות, לא נסובה על תיקון פסקי בורר בשל "טעות בחישוב" לפי סעיף 22 לחוק, אלא התייחסה בעיקרה לפרשנות העילות לביטול פסק בורר לפי סעיף 24 לחוק. עמדתו של השופט רובינשטיין בעניין זה מהווה אמרת-אגב בדעת-יחיד, ואין בה משום פסיקת הלכה. אף לדבריו של השופט רובינשטיין בפסק-דינו, הארותיו טעונות ליבון ובחינה בעתיד הן מצד המחוקק והן מצידו של בית-המשפט. ניתן, אפוא, להותירן לימים שיבואו, אם וכאשר נדרש לכך. אשר לחשש שהעלתה העותרת כי פסק-הדין נשוא העתירה יוביל להרחבת-יתר של התערבות בתי-המשפט בהכרעות בוררים ולפגיעה אנושה במוסד הבוררות, הרי חשש זה נעדר כל בסיס. עוד בהלכת תימורים עמד השופט שינבוים על החשש האמור, אך ציין כי: "סומך אני על בתי המשפט שלא ייתנו להרחיב את הפתח כקופו של מחט אשר אנו פותחים, שלא ייהפך לרחב כפתחו של אולם". ואמנם, מאז הלכת תימורים הקפיד בית-משפט זה על הפעלה זהירה ודווקנית של הסמכות לתיקון פסקי-בורר, לרבות תיקון בשל "טעות בחישוב" לפי סעיף 22 לחוק (ראו למשל: ע"א 5219/91 פורת נ' פורת, פ"ד מז(2) 461). כאמור, גם בפסק-הדין נשוא העתירה שבפניי היתה דעת הרוב כי על בית-המשפט לנהוג זהירות יתרה עת מתבקש הוא להפעיל את סמכותו לתיקון פסק-בורר. הנה כי כן, בפסק-הדין אין משום הרחבת הפתח להתערבות בפסקי-בוררות אלא יישום זהיר של הוראת-סעיף 22 לחוק וההלכה הפסוקה שפירשה אותה, על נסיבותיו של המקרה שהובא בפני בית-המשפט. בכך אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו: דנ"א 9563/03 כדורי נ' כליף, (לא פורסם). כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה פעמים רבות כי דיון נוסף הוא הליך יוצא דופן ונדיר שעריכתו מוצדקת רק במקרים בהם מדובר בהלכה שגלומים בה חידוש, חשיבות או קשיות משמעותיים ומהותיים כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. כפי שבואר לעיל, עילות אלה אינן מתקיימות בעניין שבפניי. טענותיה של העותרת לפיה בנסיבות העניין, לא הוכחה "טעות בחישוב" וכי למשיבה לא נגרם עיוות דין, הן טענות ערעוריות על-פי טיבן ואף בהן אין כדי להצדיק עריכתו של דיון נוסף. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו, העתירה נדחית. יישוב סכסוכיםבוררות