החלטה מישאל הנדסה ובנייה (1999) בע"מ ומישאל יעקב, חברה קבלנית ומנהלה ("המבקשים"), התקשרו בחוזה עם דרור לוי ("המשיב"), להקמת בניין דירות ברחוב חיים ויטאל 42 בירושלים. על פי תנאי החוזה שנכרת ב- 14.4.02, התחייבו המבקשים לבנות את הבניין על פי התוכניות שהכין המשיב והיתר בנייה, תמורת 355,000 דולר + מע"מ. המועד לסיום הבנייה ולמסירת הדירות עמד על 15 חודשים מיום כריתת החוזה, דהיינו עד ל- 21.7.03. התאריכים הבאים משמעותיים להבנת פסק הבוררות: ב- 21.4.02 הוחל בעבודות להקמת האתר. ב- 1.5.02 נצפו שינויים בתוכניות הבניין. ב- 6.1.03 התברר כי חלק הבניין הדרום מערבי סטה מן הקו המאושר ב-31 ס"מ. כמו כן חלו עיכובים בגידור שטח האתר. ב- 28.11.2002 הוציא בית משפט השלום בירושלים צו להפסקת העבודה באתר (בשלב סיום השלד של הקומה הרביעית). ב- 5.3.03 צומצם היקף הצו השיפוטי. ב- 5.10.03 פקע תוקף הצו. בסופו של יום נתגלעה מחלוקת לגבי גובה התשלום המגיע לקבלן עבור עבודות בנייה נוספות ובגין הפיצויים המגיעים למזמין בגין האיחור המשמעותי בסיום פרויקט הבנייה ומסירת הדירות לרוכשים. המחלוקת הועברה בהסכמה להכרעת הבורר עו"ד חייא גרינבוים. בחוזה הבוררות שנכרת ב- 10.4.2005, הוסכם כי הבורר ידון על פי הדין המהותי וינמק את פסק הבוררות. הבורר שוחרר מסדרי הדין ודיני הראיות. התוספת (סעיף 2 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968), הוחלה על הבוררות. הצדדים הביאו ראיותיהם בפני הבורר הנכבד. מונה מומחה שהתבקש לחוות דעתו בשאלה אם ראוי לשנות את מועד המסירה שעליו הוסכם בחוזה ולערוך חישוב של הסכומים המגיעים למבקשים עבור תוספות בנייה. המומחה בדק וחישב את הזיכויים המגיעים למשיב. חוות דעתו הוגשה לכבוד הבורר ולצדדים ניתנה הזדמנות לחקור את המומחה על חוות הדעת. פסק בוררות מלא ומנומק ניתן ב-30.4.2007. הבורר הנכבד קבע את השאלות העומדות להכרעה בבוררות והגיע למסקנה כי עיקר המחלוקת נסבה על משך האיחור במסירת הדירות והאם ראוי לחייב את המבקשים בתשלום הפיצויים המוסכמים ובגין נזקים נוספים. לאחר סקירה מפורטת של התחנות השונות בתולדות המיזם, כולל הקשיים שנגרמו עקב צווי הפסקה שיפוטיים, הגיע הבורר הנכבד למסקנה: "אין לי ספק וכך אני קובע, כי מישאל ניהל את הפרויקט בצורה בלתי ראויה. מישאל קיבל על עצמו התחייבויות מרחיקות הלכת בכל הקשור ללוח הזמנים של הבנייה...". הבורר חייב את המבקשים בפיצוי על האיחור במסירת הדירות, כולל קבלת טופס 4 - טופס האכלוס של הבניין ואולם מצא לנכון להפחית מיוזמתו ב-40% את הפיצויים הקבועים בחוזה. בתום דיון ממצה, הגיע הבורר למסקנה כי האיחור במסירת הדירות, לאחר ניכוי 21 יום בגין עבודה נוספת שביצעו המבקשים והפסקות העבודה שחלו עקב הצו השיפוטי, עומד על 10 חודשים. הבורר קבע כי יתרת החוב של המבקשים למשיב, לאחר עריכת החשבון הסופי, הנה 299,385 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מה- 30.4.2007 ועד לתשלום בפועל. המבקשים עותרים לביטול פסק הבוררות עקב העדר סמכות או חריגה מהסמכויות הנתונות לכב' הבורר לפי הסכם הבוררות, פסיקה שאינה עומדת בקנה אחד עם הוראות הדין המהותי, תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור (סעיף 24(3),(5),(7),(9) לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968). לחילופין, הם מבקשים מבית המשפט לתקן טעות שנפלה בפסק הבוררות. כבר כאן המקום לציין כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח את עילות הביטול המפורטות בבקשה. לא הוכח קיומו של פגם בהליך הבוררות, הפסק מנומק היטב, הבורר הכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו, לרבות החובה לקבלת "טופס 4" (סעיף 15.3 לפסק הבוררות) המתיר אכלוס הבניין. תוצאת הפסק עולה בקנה אחד עם הדין המהותי, ואינה מנוגדת לתקנת הציבור. אשר על כן נדחית הבקשה הנוגעת לביטול פסק הבוררות (סעיף 24 לחוק הבוררות תשכ"ח-1968). תיקון טעות בראשית פנו המבקשים אל הבורר הנכבד, בבקשה לתיקון פסק הבוררות. בבקשתם טענו בין היתר, כי טעות נפלה בסיכום מספר ימי האיחור: "בפסק נקבעו שלוש 'ארכות' למועד המסירה החוזי: 39 + 15 + 21 ימים. עם זאת, הארכה השלישית (21 יום, סעיף 49 לפסק) נוגעת לעבודות שנתווספו בשל קיומו של צו הפסקת עבודות חלקי, שהוטל ביום 5.3.03 (ע"י צמצום הצו המלא ושאין חולק כי הוסר רק במהלך חודש 1/04 סעיף 191 לסיכומי הנתבעת) ונמסר למישאל רק ביום 16.2.04 (סעיף 64 לסיכומינו). ברור מאליו כי מניין 21 הימים שנפסק כתוספת בגין הצורך לבצע עבודות נוספות בחזית הבניין, מתחיל לכל המוקדם ממועד הסרתו של הצו החלקי, שכן רק אז ניתן היה להחל בביצוע עבודות אלה" (נספח ו' לבקשה). הבורר הנכבד ביקש את תגובת המשיב לבקשה. המשיב התנגד לתיקון פסק הבוררות, אם כי העדיף לא להיכנס לפרטי החישוב של 21 הימים שנקבעו על-ידי הבורר (סעיף 49 לפסק הבוררות), ולא הופיעו בחישוב הסופי (סעיף 55 לפסק). בהחלטת הבורר מה-7.5.2007 (נספח ח' לבקשה) נדחתה בקשת התיקון. הבורר סבר כי הבקשה במהותה מהווה ערעור על פסק הבוררות ואשר על כן אין לו סמכות להיענות לה. תשובה עניינית לטעות שנפלה בסיפא לפסק, קרי השמטת המספר 21 ממניין ימי האיחור המוצדקים, לא ניתנה. משנדחתה בקשת התיקון פנו המבקשים לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הבוררות (סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968) ולחלופין לתקנו מכח סמכות התיקון הנתונה לבית המשפט בסעיף 22 לחוק, או להחזירו לבורר עם הוראות. האיחור בהשלמת הבניין למגורים הוא עקב האכילס של פסק הבוררות ולא בכדי רוכזו מאמצי המבקשים להוכיח את הטעות שנפלה בחישוב התקופה המהווה הפרת החוזה. המבקשים מצביעים על הטעות האריתמטית וטוענים כי בית המשפט מוסמך לתקנה מכוח סעיף 22 א(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968. לחילופין עותרים הם להחזרת הפסק אל הבורר לביצוע התיקון. המשיב מתנגד לבקשה ומדגיש כי לא ניתן לבטא בחישוב אריתמטי את מכלול הנסיבות שגרמו לאיחור הרב במסירת הבניין ואכלוסו. המשיב מפנה להחלטת הבורר הדוחה את בקשת התיקון וטוען כי תקופת האיחור שנקבעה היא פרי מכלול שיקוליו של הבורר . דיון ניצבים אנו בפני השאלה האם בטעות לא נמנו 21 ימי האיחור שנקבעו על ידי הבורר הנכבד בסעיף 49 לפסק הבוררות. אם נגיע למסקנה שאכן נשתכחו בעת עריכת החישוב הכולל של תקופת האיחור, תעמודנה בפני בית המשפט שתי אפשרויות: האחת, לתקן את החישוב ולאשר את פסק הבוררות המתוקן. השנייה, להחזיר את הפסק לבורר הנכבד עם הוראות להוסיף לחישוב את 21 הימים שנדרשו לפי קביעתו, לביצוע העבודות הנוספות. בסעיף 49 לפסק הבוררות נאמר כי יש להוסיף למועד המסירה החוזי: "21 ימים נוספים בגין העבודה הנוספת אשר נדרשה כתוצאה מקיום האגף האסור בבנייה". בחישוב ימי האיחור שערך הבורר בסעיף 51 לפסק, לא הופיעו 21 הימים הללו. התחשיב מבוסס על 15 יום בגין התארכות הבנייה, כתוצאה משינויים שעשו המבקשים במהלכה ועל 39 ימים בגין הפסקות הבנייה כתוצאה מצו ההפסקה השיפוטי. 54 הימים הם סיכום של 39 + 15 ימים שהוסיף הבורר בנסיבות העניין, לתקופת המסירה החוזית. 21 ימי האיחור שנקבעו בסעיף 49 לפסק הבוררות, לא נכללו בחישוב הסופי שערך הבורר . אכן מדובר בטעות אריתמטית שמקורה בהיסח הדעת: במקום 3 נתונים לחישוב התוספת למועד המסירה החוזי, כלל הבורר בסופו של יום, שני נתונים בלבד. בפרשת ע"א 338/81 תימורים - מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ, עמד בית המשפט על גדר סמכות התיקון הנתונה לערכאה השיפוטית: "לא יישם הבורר כראוי על פי כללי חשבונאות רגילים, שאינם יכולים להיות שנויים במחלוקת, את התוצאות, שאליהן הוא בעצמו הגיע, לפני שסיכם את החשבון בין שני השותפים" (פ"ד לו(4) 253 עמ' 260-261). פסק הבוררות שם תוקן ברוב דעות. טעות כגון זו שבפנינו, ראוי לתקן על מנת להבטיח את התוצאה שהייתה אמורה להתקבל על פי אותם קווי יסוד שהתווה הבורר בפסק הבוררות. סמכות מקבילה מוקנית לבית המשפט בסעיף 22 (ד) לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968: "תיקון פסק בוררות (א) הבורר רשאי, על פי פניית בעל-דין ולאחר שניתנה לבעלי-הדין האחרים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם היה לקוי באחד מאלה: (1) נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; (2) הפסק לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; (3) אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית; (4) אין בפסק הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין. (ב) לא ייזקק הבורר לפניה לפי סעיף קטן (א)(3) או (4) שהובאה לפניו כעבור שלושים יום מיום מתן פסק הבוררות, אם ניתן בפני הפונה, או מהיום שנמסר לפונה העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו. (ג) הבורר יחליט בפניה לפי סעיף זה תוך שלושים יום מהיום שנמסרה לבעלי-הדין האחרים הודעה עליה. (ד) ליקויים כאמור בסעיף קטן (א)(1) או (2) רשאי בית המשפט לתקנם תוך כדי דיון בבקשה לאישור הפסק או לביטולו, אף אם לא היתה פניה לבורר או שהיתה פניה והבורר לא החליט בה". בעוד שהמדיניות השיפוטית מתווה שימוש במשורה בסמכות התיקון של פסק דין, מכוח סעיף 81א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הרי שבכל הנוגע לפסקי בוררות שאין עליהם ערעור, ראוי להרחיב: "השוואתם של הסעיפים שצוטטו זה לעומת זה מלמדת כי סמכותו של הבורר לתקן את פסקו משתרעת על תחום רחב יותר מן התחום שעליו משתרעת סמכותו של בית המשפט לתקן את פסק דינו. לבורר ניתנה הסמכות לא רק "לתקן" את פסקו אלא גם "להשלים" אותו. כן הוסמך לתקן או להשלים "השמטה" שאיננה רק "השמטה מקרית", לתקן תיאור של אדם או נכס, ואף לתקן ליקוי "בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך"; שכולם חורגים, ברב או במעט, מגדר "השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת" גרידא, שאותה מוסמך בית המשפט לתקן לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (רע"א 7545/97, וטו חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' דניאל דוקוב, פ"ד נב(1) 476, 479-480; וכן ראו: בר"ע (ת"א) 200011/98 מועצה מקומית תל-מונד נ' אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ (לא פורסם) וכן רע"א 1285/05 אלון כהן בע"מ נ' פרומודקס בע"מ (לא פורסם)). ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד נט (4), 529, מדגיש כב' השופט א' רובינשטיין את השוני בין סמכות התיקון של פסק דין לבין הסמכות לתיקון פסק בוררות: "להערת חברי השופט חשין אוסיף ואטעים, שמא ייגלו בדברי פנים שלא כיוונתי אליהם, כי לא באתי כל עיקר, כמובן, לפגוע בהליכי בוררות ראויים אלא לעודדם, וכל שכן שלא באתי לפגוע בבוררים; אלא שבעוד כל בית משפט בערכאה דיונית נתון תמיד להליכי ערעור, חסרים הם במצב הנוכחי של חוק הבוררות ופרשנותו והליכי הבוררות הנוהגים, ולכך נדרשתי". המדיניות השיפוטית דוגלת בריסון התערבות בתי המשפט בפסקי בוררות (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים פ"ד נז (6) 605, 616) ומבכרת תיקון הפסק על פני ביטולו, כפי שציווה המחוקק בסעיף 26 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968: "לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר". עמדה על נושא התיקון פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל: "בקשה מהבורר לתקן דבר מהותי לא תתקבל. דהיינו אם התיקון משתלב היטב בטקסט שאותו כתב הבורר בפסק הבוררות, אינו משנה את קו המחשבה והמסקנות שהוסקו על ידי הבורר , כי אם מתחייב מהן באופן לוגי - אזי ראוי להרשותו". (בוררות דין ונוהל, כרך ב', עמ' 878; וכן ראו: ע"א 8591/99 מ.ב.י. השקעות ופיתוח בע"מ נ' ג.ע. חמיס נצרת קבלן לעבודות בניין ופיתוח תק-על 2000 (2) 241). פרופ' אוטולנגי ייסדה את המוסד הראשון לבוררות עסקית ומטבע הדברים ליוותה אותה הדאגה לאוטונומיה של פסקי הבוררות. מכאן אולי, נובעת עמדתה כי משסירב הבורר לתקן את פסק הבוררות, אין בית המשפט מוסמך עוד לתקנו. תוצאה אחרת טעונה לדעתה של המחברת המלומדת, התערבות המחוקק (ראו: שם, חלק ב', בעמ' 891). דעה זו לא התקבלה. נפסק כי אף במקרים בהם מסרב הבורר לתקן את הפסק, רשאי בית המשפט לבצע את התיקון אם שוכנע כי אכן נפלה טעות טכנית בפסק ואין בתיקון המבוצע על ידי בית המשפט, כדי התערבות בשיקול הדעת של הבורר ובקביעותיו (שם ברע"א 2237/03 ). מוסד הבוררות מקל הקלה של ממש על העומס המוטל על בתי המשפט. עם זאת, ניכר היסוס רב בהפניית מחלוקות לבוררות עקב החשש מפני הכרעה שגויה שאין עליה ערעור. בהרחבה מבוקרת של סמכות התיקון, ללא צורך בתיקון חוק הבוררות, ניתן להפיס דעתם של בעלי דין החוששים מהיעדר זכות הערעור. במקרה שלפנינו דחה הבורר את בקשת התיקון מבלי להתייחס לאופייה הטכני של הטעות שנפלה בפסק. כבר הוחלט כי דחיית הבקשה על-ידי הבורר אין בה כדי לפגוע בסמכות המקבילה של בית-המשפט לתקן את פסק הבוררות, על מנת שלא לעכב את האישור. עסקינן בסמכות מקבילה. סירוב הבורר בנסיבות שבפנינו, לא יעמוד למכשול לביצוע התיקון על-ידי בית-המשפט. סוף דבר, לאחר ששוכנעתי כי אכן נפלה טעות אריתמטית בגוף הפסק, המשפיעה על חישוב הסכומים המגיעים למשיב, ראוי לתקנה: חישוב שיביא בחשבון את 21 הימים יראה, כי תקופת האיחור הנה 10 חודשים (כאשר כל חודש חושב כ-30 יום - סה"כ 300 ימים) פחות 21 = 279 ימי איחור. תעריף הפיצוי בגין כל יום של איחור נקבע על פי מדרגות הפיצוי הבאות: חודש ראשון - 200 דולר. חודש שני - 300 דולר. חודש שלישי עד עשירי - 500 דולר. בהתאם לחישוב המדורג יהא סכום הפיצויים על פי הנתונים המתוקנים, סך השווה ל- 124,500 דולר. מסכום זה יש להפחית 40% (סעיף 59 לפסק הבוררות). לפיכך יעמוד הסכום על 74,700 דולר, ולפי שער של 4.495 ₪ לדולר, שהוא השער היציג של דולר ארה"ב ביום המסירה - 15.7.04, (ראו: סע' 59 לפסק הבוררות), נקבל 335,776.5 ₪, לעומת 364,095 ₪ שקבע הבורר . ההפרש בין הסכומים הנו 28,318.5 ₪. הסכום המתוקן (335,776.5 ₪) יבוא במקום הסכום שנקבע בסעיף 59 לפסק הבוררות כפיצוי בגין האיחור במסירת הבניין. סכום זה מהווה בסיס לחישובים שערך הבורר הנכבד בסעיפים 63-67 לפסק הבוררות, לרבות הפרשי הצמדה וריבית, לפי המתכונת שקבע בפסק הבוררות (עמ' 19-20, סעיפים 63 ואילך). למעט תיקון זה, יעמוד הפסק כפי שניתן. פסק הבוררות המתוקן מאושר בזאת (סעיף 28 לחוק הבוררות תשכ"ח-1958). בזאת תם הדיון בה"פ 6166/07 וה"פ -6144/07. המשיב ישא בהוצאות המבקשים בסך 5,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. יישוב סכסוכיםבוררות