החלטה 1. המבקשת עותרת לקבלת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת וסרקרוג) מיום 17.4.00 בבש"א 11260/99 בו החליט בית המשפט לבטל פסק בוררות משלים שניתן על ידי הבורר ביום 18.10.9 ועל החזרת הענין לדיון נוסף ולהשלמה על ידי הבורר . 2. נתתי דעתי לנימוקי הבקשה רשות ערעור ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחותה אף בלא בקשת תשובה. 3. אלה הטעמים למסקנה האמורה: (א) בין הצדדים - המבקשת (להלן - "חב' רם") לבין המשיבה (להלן - "חב' שורק") נוצר במהלך מספר שנים שיתוף פעולה עיסקי במספר פרוייקטים לבנייה. הצדדים העבירו לבוררות מחלוקת שנתגלעה ביניהם אשר במסגרתה תבע כל צד את חברו לקבל חלק מתקבולי פרוייקט שהאחר ביצע. הבוררות היתה כפופה להוראות הדין המהותי. פסק הבורר שניתן על ידי עו"ד וואנו התחלק לשניים: פסק ביניים חלקי מיום 12.1.99 ופסק משלים מיום 18.10.99. בפסק הביניים בחן הבורר את השאלה האם היתה הסכמה חוזית בין הצדדים לגבי הזכויות הנטענות על ידם לתקבולים מהפרויקטים, ומסקנתו בענין זה היתה שלילית. הוא קבע כי לא הוכחו קשרים חוזיים מחייבים בין הצדדים לענין תקבולים מפרויקטים אלה. יחד עם זאת, הבורר השאיר פתוחה את השאלה האם קיימת למי מן הצדדים זכות לתקבולים על פי עילות עשיית עושר ולא במשפט ו"הפרת חוזה". לצורך בירור טענות אלה, נדחה הענין למתן פסק משלים. בפסק המשלים קבע הבורר כי חב' שורק הפרה סיכום מוקדם שהיה לה עם חב' רם בכך שלא צרפה אותה כשותפה במכרז וחייב אותה בתשלום סך 400,000 ש"ח כפיצוי לחב' רם. חב' שורק עתרה לבית משפט קמא לבטל את הפסק המשלים בטענה העיקרית כי לא ניתן לה "יומה" בפני הבורר לטעון את טענותיה בסוגיית "ההפרה החוזית" שבסופו של דבר היוותה הבסיס לחיובה בפיצוי כלפי חב' רם. בית משפט קמא, לאחר שדחה טענות סף שהועלו על ידי חב' רם, קיבל את טענתה של חב' שורק וקבע כי יש לבטל את הפסק המשלים משלא מוצתה זכות הטיעון שלה ויש להשלים את הבוררות לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם בכל הקשור לעילה החוזית. (ב) הבקשה לרשות ערעור בפנינו מבקשת חב' רם לשנות את החלטת בית משפט קמא. היא חוזרת על טענות הסף שהעלתה בערכאה הראשונה ואשר נדחו. טענתה העיקרית היא כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי נשללה מחב' שורק זכות הטיעון בבוררות לגבי העילה החוזית וכי נגרם לה עקב כך עוול שיש לתקנו. עוד נטען על ידה כי גם אם לא מיצתה חב' שורק את טיעוניה, הרי הדבר נובע ממחדל המצוי באחריותה שלה בלבד, משלא בקשה הבהרות מהבורר לגבי משמעות העילה החוזית שיש לטעון לגביה אלא המתינה לפסק הבורר הסופי ורק כאשר נוכחה לדעת שהוא אינו לטובתה ביקשה את ביטולו. (ג) כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק למניעת עיוות-דין. גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לענינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים. (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פד"י לו(3) 123; לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 177). בענייננו, לא עולה שאלה בעלת אופי מיוחד המצדיקה התערבות בית משפט זה, ואין לשנות את פסק דינה של ערכאת-קמא משיקולים של צדק ומניעת עיוות דין. (ד) יתר על כן, גם לגופה של החלטת בית משפט קמא לא הייתי מוצאת לראוי להתערב. פסק הביניים של הבורר הותיר בסיומו בחלקו האופרטיבי אי בהירות בהקשר לאמירה כי נותרו פתוחות בפני הצדדים טענות במישור של "הפרת החוזה" בצד טיעונים במישור עשיית עושר ולא במשפט. אי הבהירות נבעה מכך שבגוף פסק הביניים עצמו קבע הבורר כי לא נוצרו יחסים חוזיים מחייבים בין הצדדים, כך שלכאורה עלתה סתירה בין קביעה זו לבין האמירה בסיום הפסק כי שמורה לצדדים האפשרות לטעון לענין "הפרת החוזה". בנסיבות אלה, הותירה חב' שורק בטיעוניה בפני הבורר את היבט העילה בגין "הפרת החוזה" בצריך עיון עד שתובהר משמעותה על ידי הבורר , וציינה זאת במפורש בפתח טיעוניה הכתובים בבוררות. לאור זאת, היא לא מיצתה את טיעוניה במישור זה, אשר דוקא הוא הפך מוקד לפסק המשלים של הבורר מבלי שחב' שורק התייחסה אליו באורח ישיר בטיעוניה. יתכן כי חב' שורק יכלה לעמוד ביתר נחישות על חובת הבורר להסביר לצדדים למה התכוון כאשר השאיר את שאלת "הפרת החוזה" פתוחה לטיעון אף שקבע שאין יחסים חוזיים בין הצדדים. אולם מכל מקום ברור הוא כי חב' שורק התלבטה, ובצדק, באשר לכוונת הדברים, ולא ניתנה לה ההזדמנות לרדת לסוף כוונתו של הבורר בענין זה, ובסופו של דבר מצאה עצמה חייבת בפיצוי משמעותי לצד שכנגד על בסיס עילה שלא צפתה מראש ואשר לגביה לא מיצתה את הצגת עמדתה. משכך, ניתן לומר כי לא ניתנה לחב' שורק ההזדמנות הנאותה לטעון את טענותיה ולהביא את ראיותיה במשמעות סעיף 24(4) לחוק הבוררות תשכ"ח1968-. אין לראות אותה אחראית למחדל זה. בנסיבות אלה, אין לראות משגה בהחלטת בית משפט קמא לבטל את פסק הבורר המשלים ולהחזיר את הענין לבורר לצורך השלמה לאחר מתן הזדמנות לצדדים לטעון את טענותיהם גם בסוגיית הפרת החוזה במשמעות שיוחסה למושג זה בפסק הביניים, ולאחר שמשמעות זו הובהרה אל נכון על ידי הבורר באופן המאפשר התייחסות עניינית על ידי הצדדים. (ה) עילת ביטול פסק בורר על פי סעיף 24(4) לחוק הבוררות נועדה להבטיח את זכותו של בעל דין לטעון טענותיו ולהביא את ראיותיו בבוררות. יסודה בכללי הצדק הטבעי ומטבע הדברים ונוכח חשיבותם, יש להקפיד הקפדה מיוחדת על מילויים בהקשרם המהותי, (אוטולנגי, בוררות מהד' 3, עמ' 440). "כללי הצדק הטבעי דורשים ששני הצדדים יוכלו להשמיע הערותיהם לגבי חומר הראיות ולגבי כל ענין היכול להוות נושא להחלטה מצד הבורר ." (ראה אוטולנגי, שם, עמ' 440-1; ע"א 428/74 מלכין נ' זונטג, פד"י כט(1) 281; בג"צ 656/80 אבי רומי נ' שר הבריאות פד"י לה(3) 185). די בטעם כי לא ניתן לחב' שורק יומה בפני הבורר בהקשר לאחת העילות שהיוו מוקד להתייחסותו כדי לאמץ את הגישה שננקטה על ידי בית משפט קמא כי יש לבטל את אותו חלק מהפסק שלגביו נתגלע הפגם, ולהשלימו לאחר דיון מחודש אשר יענה על מלוא הזכויות הדיוניות של הצדדים. גישה זו תקפה נוכח מצב הדברים לפיו אי מיצוי זכות הטיעון על ידי חב' שורק לא נבע ממחדליה ומהזנחתה אלא תרמה לכך במישרין אי בהירות שעלתה מהחלק האופרטיבי של פסק הביניים שניתן על ידי הבורר . (השווה ע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ, פד"י לז(3) 292, 298). לאור האמור, אינני רואה מקום להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא, משהתערבות כזו היתה עשויה לפגוע בשורת הצדק. אני דוחה, איפוא, את בקשת רשות הערעור. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. יישוב סכסוכיםערעורבוררותביטול פסק בוררות