בית המשפט ציין בפסיקתו כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד המעלים שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת. להלן החלטה בסוגיית ערעור בוררות: החלטה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) בהפ"ב 1142/09 מיום 17.1.2010, במסגרתו אושר פסק הבוררות שניתן על ידי כבוד הבורר השופט (בדימוס) דן ארבל (להלן: הבורר ) ביום 24.12.2008 (להלן: פסק הבוררות) ונדחתה בקשת המבקשים לביטולו. 1. בשנת 2003 נחתם בין המשיבה 1 (להלן: המשיבה) לבין המבקשת 1 (להלן: המבקשת) הסכם על פיו התחייבה המבקשת לבנות יחידות דיור על מקרקעין שבבעלות המשיבה. סעיף 22 להסכם קבע כדלקמן: "מוסכם בין הצדדים כי כל הסכסוכים והמחלוקות שיתגלעו בין הצדדים, אם יתגלעו, יוכרעו ע"י בורר שהינו אדריכל במקצועו אשר תכנן בעבר בתי מגורים צמודי קרקע ובניה רוויה, וזאת באמצעות פניה של מי מהצדדים למוסד לבוררויות עסקיות". 2. בשנת 2007, נוכח סכסוך שהתגלע בין הצדדים, הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בתגובה, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). הבקשה הנ"ל התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי ובעקבותיה פנו הצדדים למוסד הישראלי לבוררות עסקית (להלן: המוסד לבוררות) לצורך מינוי בורר. ממכתב שנשלח לצדדים על ידי כבוד השופט (בדימוס) א' שטרסנוב, נשיא המוסד לבוררות, ביום ,13.11.2007 עלה כי הצדדים ויתרו על דרישתם למינוי "אדריכל במקצועו" כבורר במחלוקת, ואף לא הצליחו להגיע להסכמה ביניהם בנוגע לזהות הבורר , וזאת מתוך רשימה של שבעה בוררים שהוצעו להם על ידי המוסד לבוררות. נוכח זאת החליט השופט סטרשנוב למנות את כבוד השופט (בדימוס) דן ארבל כבורר בתיק. 3. ביום 21.12.2007 התקיימה ישיבה ראשונה, בנוכחות שני הצדדים, במהלכה הביעו הצדדים את הסכמתם "לבוררות קצרה ומהירה שתסתיים תוך 6 חודשים". חרף הסכמה זו, השתהו הליכי הבוררות, זאת בין היתר נוכח עיכוב בהגשת התצהירים מצד המבקשים וכן בשל החלפת הייצוג על ידם. לאחר שהוחלף הייצוג והבוררות חזרה להתנהל כסדרה, הגישו המבקשים בקשה לדחות את המשך הליכי הבוררות בשל קשיים כלכליים, בקשה אשר לא לוותה בתצהיר מטעמם. הבורר דחה את הבקשה בציינו כי אין המדובר בהפסקה לזמן קצר של הליכי הבוררות, אלא הפסקה ללא מועד כל שהוא. הבורר אף עמד על כך שקבלת הבקשה עלולה להוות, הלכה למעשה, כשלון הבוררות והפסקת ההליכים לחלוטין: "אם תינתן לצד לבוררות אפשרות לבקש הפסקתם או השהייתם של ההליכים, בשל טענות של מצוקה כלכלית, עלול הדבר לפגוע במוסד הבוררות כמוסד שמתדיינים נותנים בו אמון, וככלי שבעלי דין מבקשים להשתמש בו כחלופה לבית המשפט. כפי שאין צד להליכים בבית המשפט יכול לטעון כי בשל קשיים כלכליים יש להשהות את ההליכים נגדו, כך אין צד לבוררות יכול לעשות כן" (החלטת הבורר מיום 16.11.2008). לישיבה הבאה, שהתקיימה ביום 25.11.2008, הופיעו שני הצדדים ובמהלכה התברר כי אין כל הבטחה להמשך מימון הליכי הבוררות, כפי שאין הבטחה לתשלום החוב שכבר הצטבר לחובת המבקשים. הבורר הבהיר לצדדים את עמדת המוסד לבוררות במצב דברים זה, והעניק למבקשים ארכה של 10 ימים לתשלום החוב למוסד לבוררות. עוד נקבע כי אם החוב לא ישולם, על הצדדים להעביר בכתב את עמדתם בשאלה "מדוע לא ינקטו נגד [המבקשת] צעדים על פי כללי המוסד לבוררות עסקית". למרות ארכה זו המבקשת לא הסדירה את חובה, וטענה כי הזמן שניתן לה להסדרת התשלום אינו סביר. המשיבה טענה בתגובה כי במהלך כל הבוררות עשו המבקשים כל מאמץ על מנת לעכב את ההליכים, וכי על הבורר לתת דעתו על כך. במסגרת פסק הבוררות פירט הבורר את כללי המוסד לבוררות. לפי כלל 14.3.1 לכללי המוסד לבוררות ניתן לראות צד שלא שילם את מלוא התשלומים בעבור ההליך כצד שלא הופיע לישיבת הבוררות, ואילו על פי כלל 7.14 לכללי המוסד לבוררות במקרה של אי הופעתו של בעל דין לישיבת בוררות אליה הוזמן, רשאי הבורר להורות "על דחיית התביעה או קבלתה לפי העניין בחלקה או בשלמותה". הבורר קבע כי נוכח התנהלות המבקשים, העובדה שניתנו להם התראות רבות ואלו לא שילמו את חובם, והעובדה "שכל פתרון אחר פירושו הכשלת הליכי הבוררות" יש להיעתר לבקשת המשיבה ולהורות על קבלת תביעתה. משכך, חויבו המבקשים בתשלום סך של 5,225,931 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. כן חויבו המבקשים בתשלום הוצאות משפט, לרבות תשלום הסכומים ששילמה המשיבה למוסד לבוררות וכן שכר-טרחת עו"ד בסך 150,000 ש"ח. אציין כי במסגרת פסק הבוררות, ולפנים משורת הדין, העניק הבורר למבקשים ארכה בת 30 ימים מיום 17.12.2008 לתשלום חובם למוסד לבוררות, ובכך להביא לביטול פסק הבורר ולהחזיר את הליכי הבוררות למהלכם הרגיל, אולם המבקשים לא עשו כן. 4. ביום 15.2.2009 הגישה המשיבה בקשה לאישור פסק הבוררות וביום 17.3.2009 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות. בו ביום ניתנה החלטתו כבוד רשם בית המשפט המחוזי, השופט א' זמיר, לפיה ניתנת "ארכה עד החלטה אחרת, ולא יאוחר מ-31.3.2009". ביום 31.3.2009 הגישו המבקשים את בקשתם לביטול פסק הבוררות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי קבע כי בקשת המבקשים להארכת המועד לא מעלה כל טעם מיוחד המצדיק להיענות לה. עוד נקבע כי המבקשים לא צירפו תצהיר לבקשתם "ואין בה זכר למועד שבו הומצא פסק הבוררות [למבקשים]". בית המשפט ציין כי המבקשים טענו בבקשה להארכת מועד מיום 17.3.2009 כי הבקשה לאישור פסק הבוררות הומצאה להם רק באותו היום, זאת על אף שתצהיר של השליח שמסר את הבקשה למשרד בא-כוח המבקשים מאשר כי הבקשה הנ"ל הומצאה עוד ביום 22.2.2009. בית המשפט המחוזי קבע כדלקמן: "במקרה שבפני אין למעשה לא טעם סובייקטיבי ולא טעם אובייקטיבי שיש בו כדי להוות טעם מיוחד בגינו היה מקום להאריך את המועד. די היה בכל האמור לעיל על מנת לדחות את הבקשה לביטול פסק הבורר " . 6. למעלה מן הצורך בחר בית המשפט המחוזי להתייחס ליתר טענותיהם של המבקשים ודחה אותן אחת לאחת. לפי בית המשפט המחוזי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה כללי המוסד לבוררות אינם חלים עליהם מאחר והם אלו שהגישו בקשה לעיכוב ההליכים בבית המשפט ולהעברת הסכסוך לדיון בפני המוסד לבוררות. כן ציין בית המשפט כי עם פתיחת הליך הבוררות העביר המוסד לבוררות לצדדים מסמך "אשר מפרט באופן מדויק את התשלומים אשר יהיה עליהם לשלם למוסד לבוררות" והמבקשים לא העלו טענה כלשהי כלפי הסכומים ואף שילמו את חלקם. כן נדחו טענותיהם של המבקשים באשר לקבלת תביעת המשיבה במלואה על ידי הבורר . בית המשפט קבע כי סמכותו של הבורר מעוגנת גם בכללי המוסד לבוררות שפורטו בפסק הבורר וגם בחוק הבוררות עצמו, אשר מסמיך את הבורר , מקום בו הוא מורה על "דבר הכרוך בניהול הבוררות" ובעל דין אינו מקיים את הוראתו, לדחות את התביעה או למחוק את ההגנה. בית המשפט קבע עוד כי אין מקום לטענות המבקשים בדבר מצבם הכלכלי, זאת מאחר שהם שיזמו את הליכי הבוררות, ידעו מראש את עלותם ואף נמנעו "באופן שיטתי" להציג ראיה כלשהי בדבר מצבם הכלכלי. 7. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבה לאישור פסק הבוררות ודחה את בקשת המבקשים לביטולו. כן הורה בית המשפט למבקשים לשאת בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח. מכאן הבקשה שלפניי. נימוקי הבקשה 8. לטענת המבקשים דינו של פסק הבוררות להתבטל, מאחר וזה נוגד את כללי הצדק הטבעי, שכן לדבריהם לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם במסגרת ההליך שהתנהל בפני הבורר . כן טוענים המבקשים כי יש לדון בשאלת סמכותו של הבורר למחוק כתבי טענות וליתן פסק דין לחובת בעל דין מחמת אי תשלום שכרו של הבורר על ידו, כאשר לדבריהם עמדו בפני הבורר , בנסיבות המקרה דנן, אמצעים פחות קיצוניים להבטחת תשלום שכר הטרחה על ידם. תגובת המשיבה 9. לטענת המשיבה, בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות נדחתה בראש ובראשונה בשל האיחור הניכר והבלתי מוסבר בהגשתה. לדבריה, המבקשים לא הצביעו על טעמים מיוחדים, ואף לא הסבירו כלל, את הסיבה לאיחור המשמעותי בהגשת הבקשה, ורק מטעם זה יש לדחות את בקשת רשות הערעור שהוגשה מטעמם. לפי גישת המשיבה, טענותיהם של המבקשים לפיהן לא ניתנה להם הזדמנות להעלות את טענותיהם, הינה "טענה מיתממת ומופרכת" שכן לדבריה בעל דין אינו יכול לפעול לשם סיכול הליך ולאחר מכן לטעון כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון את טענותיו. המשיבה טוענת עוד כי מרבית טענותיהם של המבקשים במסגרת בקשתם הנ"ל מהוות הרחבת חזית, משלא הועלו על ידם במסגרת בקשתם לביטול פסק הבוררות שהוגשה לבית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בבקשה מטעם המבקשים ובתגובת המשיבה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. 11. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד המעלים שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת [ראו: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 10570/08 מצנר נ' פלינט (לא פורסם, 3.3.2009); רע"א 7534/99 בבאי נ' בבאי (לא פורסם, 9.2.2010)]. כזכור, המבקשים טוענים כי יש להיענות לבקשתם ולדון בשאלה העקרונית, כך לדבריהם, והיא סמכותו של בורר למחוק כתבי טענות וליתן פסק דין לחובת בעל דין מחמת אי תשלום שכר הבורר . ואולם, כפי שאפרט להלן, שאלה זו כלל אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפניי, ומשכך ונוכח הכללים שהטווה בית משפט זה, אין מקום ליתן רשות ערעור. 12. במקרה דנן עסקינן בבוררות שהתנהלה במסגרת המוסד הישראלי לבוררות עסקית. כפי שקבע ובצדק בית המשפט המחוזי, למבקשים אין כל אפשרות לטעון כי הם אינם כפופים לכלליו של מוסד זה. סעיף 22 להסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2003 קובע במפורש, כפי שציינתי לעיל, כי כל סכסוך בין הצדדים יתברר בהליך בוררות על ידי פנייה של הצדדים "למוסד לבוררויות עסקיות". יתרה מכך, בבקשתם לעיכוב הליכים שהוגשה לבית המשפט המחוזי בעקבות תביעת המשיבה, ביקשו המבקשים עצמם להפנות את הסכסוך בין הצדדים להליך בוררות במוסד לבוררויות עסקיות. מכאן, כי המבקשים לא רק שהסכימו במסגרת ההסכם שנחתם בין הצדדים לבירור הסכסוכים במסגרת המוסד לבוררות, הם אף ביקשו את עיכוב ההליכים בבית המשפט המחוזי, זאת בכדי להעביר את בירור המחלוקת למוסד לבוררות עסקית. המבקשים אף אינם יכולים לטעון כי לא ידעו מהם כלליו של המוסד לבוררות טרם התחיל ההליך בין הצדדים. ראשית, במכתב שנשלח לצדדים ביום 21.11.2007 על ידי המוסד לבוררות אשר הודיע להם על הישיבה הראשונה במסגרת ההליך צויין כדלקמן: "את כללי הבוררות של המוסד הישראלי לבוררות עסקית ניתן להוריד בקובץ WORD באתר המוסד". כן צורפה לאותו המכתב טבלת תשלומים המפרטת את העלויות הכרוכות בניהול ההליך במסגרת המוסד לבוררות. באם חשבו המבקשים כי העלויות המפורטות גבוהות יתר על המידה בעבורם, או כי הכללים של המוסד לבוררות נוקשים מידי לטעמם, היה עליהם לפעול בנושא באותה השעה, ולא לשקוט על השמרים ולטעון טענות אלה לאחר שהתביעה שהוגשה כנגדם התקבלה. 13. בנסיבות אלה, היה על המבקשים לעמוד בכללי המוסד לבוררות, עת הם מתדיינים לפניו, אולם המבקשים לא שילמו את ההוצאות הכרוכות בהליך ובקשתם לעיכוב ההליכים בשל מצבם הכלכלי לא לוותה בכל תצהיר שיאמת את טענותיהם. הבורר הסביר למבקשים את משמעות אי התשלום על פי כללי הבוררות ואף נתן להם ארכות לתשלום חובם, אולם אלו לא שילמו את החוב. בנסיבות אלה פעל הבורר על פי כללי המוסד לבוררות וקיבל את תביעת המשיבה. יחד עם זאת, העניק הבורר למבקשים פרק זמן בן 30 ימים (ולאחר מכן ארכה נוספת עד ליום 1.2.2009) בכדי להסדיר את חובם, דבר שלא נעשה על ידם, תוך שהם נמנעים מהבאת כל אסמכתא שתוכל לתמוך את טענותיהם. בנסיבות אלה, אין למבקשים אלא להלין על עצמם, ואין מקום לטעון טענות כנגד פסק הבוררות שניתן כנגדם. 14. יתר על כן, יצויין כי על אף כל הטענות אותם מעלים המבקשים כנגד פסק הבורר , הם לא ראו לנכון להגיש את בקשת הביטול במסגרת המועדים הקבועים בחוק, אלא הגישו אותה כשלושה חודשים לאחר שניתן פסק הבורר , תוך שהם טוענים כי הבקשה לאישור פסק הבורר הגיע אליהם רק באותו יום. בית המשפט המחוזי קבע כממצא שבעובדה ובהסתמך על תצהירו של השליח, כי בקשת האישור הומצאה למבקשים עוד ביום 22.2.2009. יתרה מכך, לתגובת המשיבה המונחת לפניי מצורף אישור פקסימיליה המאשר כי פסק הבוררות הועבר למשרד בא-כוח המבקשים עוד ביום 25.12.2008. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי המבקשים לא הצביעו על כל טעם המסביר את איחורם בהגשת הבקשה, וגם בבקשה שלפניי אין המבקשים מתייחסים לעניין זה ואינם טוענים כי טעם מיוחד גרם לאיחור. די בסיבה זו בכדי לדחות את הבקשה שלפניי. בית משפט זה קבע כבר כי "הגשת בקשה לביטול פסק בורר, שפניה לביטול הליך בוררות, נתונה להגבלת זמן על פי החוק ואינה יכולה להיות מוגשת בחלוף למעלה מ-45 יום ממועד מתן הפסק (או מסירתו), אלא אם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים איחור בהגשת הבקשה" [רע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ (לא פורסם, 6.1.2010)]. במקרה דנן לא רק שהמבקשים לא הביאו כל ראיה באשר למועד בו נודע להם על פסק הבוררות, הם אף לא העלו כל טעם המצדיק את איחורם. בנסיבות אלה, בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להיענות לבקשתם, וסבורני כי החלטה זו בדין יסודה. 15. לסיום מצאתי לנכון לציין את העובדה כי המבקשים החליפו ייצוג במהלך הליך הבוררות והודיעו על כך למשיבה ולמוסד לבוררות ביום 30.6.2008, יום אחד בלבד לפני ישיבת בוררות שנקבעה ליום 1.7.2008, וכך הובילו לביטולה. בהמשך, הגישו המבקשים בקשה לדחיית הליכי הבוררות ב-90 ימים בכדי לאפשר לבא-כוחם החדש ללמוד את התיק. במסגרת הבקשה הנ"ל העלו המבקשים טענות קשות כנגד בא-כוחם הקודם, ואף טענו כי אי היענות לבקשתם "יגרום להם לנזק חמור אשר אין לו תקנה, על לא עוול בכפם". זה המקום לציין כי אותו בא-כוח הוא המייצג אותם במסגרת ההליך שלפניי - עובדה הנראית תמוהה לכאורה נוכח הדברים הקשים שנאמרו במסגרת אותה בקשה. 16. מהחומר שנפרס לפניי התרשמתי כי המבקשים פעלו לאורך כל הדרך מתוך מטרה לעכב את בירור העניין שבמחלוקת ואת ההכרעה בו, תוך שהם טוענים טענות שטוב היה אם לא היו נטענות, וביניהן הטענה כי הם מעולם לא חתמו על התחייבות המאפשרת למוסד לבוררות לחייב אותם בשכר טרחה, טענה עליה עמדתי לעיל. בנסיבות אלה מקובלת עליי טענת המשיבה כי למבקשים לא נגרם כל עיוות דין, וכי עיוות הדין האמיתי עלול להיגרם למשיבה באם ימשכו ההליכים בין הצדדים שהחלו לפני כשלוש שנים. 17. נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ש"ח. יישוב סכסוכיםערעורבוררות