החלטה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד' פלפל) בה.פ. 944/08 מיום 9.5.2010 במסגרתו נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות שניתן ביום 4.8.2008 על ידי כבוד הבורר עו"ד שמואל שפיגלר (להלן: פסק הבוררות ו-הבורר , בהתאמה) והתקבלה בקשת המשיב לאישור פסק הבוררות הנ"ל. העובדות בתמצית 1. המבקשת וחברת כור מתכת בע"מ (להלן: כור) רכשו יחד ביום 1.3.1994 בניין ברחוב דיזנגוף 218 (להלן: הבניין). המשיב נשכר על ידי השתיים לצורך מתן שירותים משפטיים שונים בקשר לבניין. לימים נתגלעה מחלוקת בין המבקשת וכור לבין המשיב לגבי גובה שכר הטרחה לו זכאי המשיב. ביום 28.2.2007 נחתם הסכם בוררות בין הצדדים, כאשר במסגרתו תחמו הצדדים את מסגרת הבוררות לשתי שאלות עיקריות: האחת - האם זכאי המשיב לתשלום שכר טרחה, ואם כן, באיזה סכום מדובר ועל מי חלה חובת התשלום; והשנייה - האם זכאית כור לסכום הפיקדון, בסך של 82,000 ש"ח ואם כן, מי חייב בחובת תשלום זה. 2. בהתאם להסכם הבוררות מינה בית המשפט ביום 29.11.2007 את עו"ד שמואל שפיגלר כבורר בין הצדדים וביום 4.8.2008 ניתן פסק הבוררות במסגרתו נקבע כי המשיב זכאי לתשלום מהמבקשת בעבור שירותים משפטיים שונים. כן נקבע כי סכום הפיקדון היה שייך למבקשת, אך הוא הפך מפיקדון לתשלום על חשבון שכר הטרחה. מכיוון שבמסגרת הסכם פשרה שנחתם בין המשיב לבין כור ביום 19.2.2008 העביר המשיב את הסכום לכור בתוספת הצמדות, נקבע כי על המבקשת להעביר סכום דומה למשיב. 3. פסק הבוררות הומצא למבקשת ביום 29.10.2008 וביום 3.11.2008 הגיש המשיב בקשה לאישורו, אשר הומצאה למבקשת ביום 6.11.2008. ביום 20.11.2008 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק בוררות, אשר תוקנה בהמשך באישורו של בית המשפט המחוזי. בבקשתה טענה המבקשת כי הבורר חרג מסמכותו במספר קביעות מהותיות ולפיכך, ועל פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) יש לבטל את פסק הבוררות. לטענת המבקשת הכרעת הבורר הוגבלה אך לשכר הטרחה שיש לשלם למשיב בגין הדירות שלא נמכרו בבניין, ואילו הבורר פסק לטובת המשיב סכומים נוספים וכן הורה לה כאמור לשלם את סכום הפיקדון בתוספת ההצמדות כאמור לעיל. עוד נטען על ידי המבקשת כי יש לבטל את פסק הבוררות בהתאם להוראת סעיף 24(5) לחוק הבוררות, שכן הבורר לא הכריע באחד העניינים שהובאו להכרעתו כשלא דן בטענת ההתיישנות שהובאה לפניו. 4. בית המשפט המחוזי דחה את שתי טענותיה של המבקשת. טענתה הראשונה של המבקשת נדחתה בהסתמך על הסכם הבוררות עצמו, כאשר על פי בית המשפט המחוזי הסכם זה מסמיך את הבורר לדון בעניינים בהם דן והכריע. בית המשפט ציין כי מהסכם הבוררות עולה במפורש כי למשיב היו דרישות נוספות, מלבד דרישתו לשכר טרחה ביחס לדירות שלא נמכרו. כן נקבע כי הסכם הבוררות הסמיך את הבורר להכריע בכל הנוגע לסכום הפיקדון באופן מפורש. באשר לטענה השנייה קבע בית המשפט כי המבקשת "לא פרטה את טיעוניה לגבי העניינים השונים שלגביהם חלה ההתיישנות הנטענת", זאת בניגוד למשיב אשר פירט לגבי כל אחד מהעניינים שבמחלוקת מדוע לא חלה לגביה טענת ההתיישנות. בית המשפט קיבל את עמדת המשיב לפיה יש לראות בפסק הבוררות כדחיית טענת ההתיישנות בכללותה, דחה את טענת המבקשת גם בעניין זה ואישר נוכח זאת את פסק הבוררות. מכאן הבקשה שלפניי. נימוקי הבקשה 5. לטענת המבקשת בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו "הלכה חדשה" המרוקנת מתוכן, כך לדבריה, את סעיף 24(5) לחוק הבוררות. לטענתה, קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לסוגיית ההתיישנות קובעת למעשה כי ניתן לראות בכל פסיקה כוללנית של בורר המתעלמת משאלה ספציפית שהובאה להכרעתו, כפסק דין מכללא המתייחס לאותה שאלה ומכריע בה. כן טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי הרחיב במסגרת פסק דינו את סמכויות הבורר ויצק אל תוך הסכם הבוררות קביעות אשר מעולם לא היו בו, זאת בניגוד ללשון ההסכם ובניגוד לאומד דעת הצדדים. לטענת המבקשת הסכם הבוררות הגביל את הבורר לדון אך בסוגיית שכר הטרחה באשר לבניין, ולא בכל תביעה כספית אחרת הנוגעת לבניין, דבר העולה באופן חד משמעי מלשון ההסכם ומחלופת המכתבים בין הצדדים. דיון והכרעה 6. דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה והיא שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2000)]. ואולם, במקרה שלפניי לא מתעוררות שאלות מעין אלה, וזאת על אף ניסיונה של המבקשת להציג כך את פני הדברים. עסקינן בסכסוך פרטני בין המבקשת לבין המשיב והקביעות, הן של הבורר והן של בית המשפט המחוזי, חלות ומשפיעות אך על צדדים אלו. 7. מסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הבורר לא חרג במסגרת פסק הבוררות מן הסמכויות שהוקנו לו במפורש על ידי הצדדים במסגרת הסכם הבוררות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הסכם הבוררות מסמיך את הבורר להכריע באשר לסכום שכר הטרחה שאותו על המבקשת לשלם למשיב, ואין כל תניה, במסגרת אותו הסכם, המגבילה את הבורר להכריע אך באשר לשכר הטרחה שעל המבקשת לשלם למשיב בגין הדירות שלא נמכרו בבניין. ההיפך הוא הנכון, בהסכם נכתב, שחור על גבי לבן, כי בנוסף לסכומים אותם פירט המשיב במכתבו מיום 8.1.2007, האחרון דורש מהמבקשת תשלום גם בעבור "סכומים נוספים...בגין טיפול משפטי שניתן על ידו לטענתו". במצב דברים זה מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הצדדים ידעו, כבר ביום החתימה על ההסכם, כי למשיב קיימות דרישות לגבי סכומים נוספים, וכי הבורר הוסמך להכריע גם בדרישות אלה. בנוסף, וכפי שציינתי לעיל, הסכם הבוררות הסמיך את הבורר להכריע באשר לסכום הפיקדון ששולם לכור. ברי אם כן, כי הכרעת הבורר לפיה סכום הפיקדון הנ"ל הפך עם הזמן לתשלום עבור שכר טרחתו של המשיב וחיובה של המבקשת לשלם את הסכום הנ"ל, מהווה קביעה הנכללת בסמכויות שניתנו לבורר מלכתחילה במסגרת הסכם הבוררות. 8. יתרה מכך, איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר להתיישנות. בית המשפט המחוזי הכריע בעניין זה לאחר ששמע את טיעוניהם של שני הצדדים בסוגיה, ובחר לקבל את טענותיו של המשיב. איני יכול לקבל את טענת המבקשת לפיה הכרעה זו "מרוקנת מתוכן את סעיף 24(5) לחוק הבוררות". מדובר בקביעה ספציפית המתייחסת לשני הצדדים דנן, ואשר אין בה בכדי להשליך על מקרים אחרים, או בכדי להפוך את המקרה שלפניי למקרה עקרוני שעל בית משפט זה להתערב בו. כפי שקבעתי, ההיפך הוא הנכון, מדובר בסכסוך בין שני צדדים ספציפיים, אשר לא מעלה שאלה משפטית או עקרונית המחייבת היענות לבקשה המונחת לפניי. 9. משכך, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות. יישוב סכסוכיםבוררות