פיצוי בגין 5% נכות קרסול בעקבות תאונת דרכים: 1. התובעת ילידת 1947, נפגעה בתאונת דרכים ביום 15.11.94 (להלן: "התאונה"). התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב התאונה. 2. מטעם בית המשפט מונה מומחה בתחום האורטופדי, פרופ' נרובאי, לבדיקת התובעת. המומחה קבע, בפרק הסיכום והמסקנות, בין היתר, כדלקמן: "לשם עריכת חוות הדעת עיינתי באישור חדר מיון בית חולים קפלן המציין שהיתה לה תאונת דרכים, שבר בכתף וחבלה בברך שמאל. עייינתי במסמכים של קופת חולים בו צויין תלונותיה על הכתף. קיים רישום מדצמבר 1997 בו צויין שזה זמן ממושך סובלת מהפרעות בקרסול שמאל עם רגישות ניכרת באזור גיד הטיביאליס האחורי ואובחן טנדיניטיס. עיינתי בכרטיס קופת חולים מאוחדת מלפני התאונה ואין רישומים על הפרעות קודמות ברגל או בכתף, בנוגע לכתף שמאל היום לא נשארה נכות כתוצאה מפגיעה בו. בנוגע לקרסול אני מסכים עם הרופאים המטפלים שהגב' בוקסר סובלת מטנדיניטיס של גיד הטיביאליס האחורי וזה משפיע בצורה קלה מאוד על כושר הפעולה. אין באפשרותי לקבוע אם ממצא זה נובע או לא נובע מהתאונה מאחר ובאישור של חדר מיון בית חולים קפלן, לא צויין שהיתה פגיעה באזור הקרסול. אך ידוע שלא תמיד פגיעות שמשאירות נכות נותנות הפרעות באותו יום של הפגיעה, יחד עם זאת התיעוד הרפואי שהועבר אלי לאחר התאונה על ידי שני הצדדים הוא דל ואין רישומים מדוייקים מתי הופיעו ההפרעות ברגל פרט לרישום משנת 1997. לאור כל האמור לעיל, על סמך הממצאים הקיימים ועל סמך קובץ התקנות 2533 של המוסד לביטוח לאומי, אני מעריך את דרגת הנכות של הנ"ל בשעור של 5% נכות לצמיתות לפי סעיף 35 (1) בין א-ב". 3. המחלוקת בין הצדדים היא בשניים - הקשר הסיבתי בין הנכות שנקבעה לתובעת עקב מצב הקרסול לבין התאונה, וגובה הנזק. בקדם המשפט ביום 5.6.01 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית כדלקמן: "התובעת והמומחה לא יחקרו. כל צד יהיה רשאי לטעון כל טענה בכל הנוגע לתצהיר התובעת וחוות דעת המומחה מבלי שאי החקירה תחשב להסכמה. הצדדים יסכמו טענותיהם ולאחר מכן ינתן פסק דין". להלן אדון בשאלות השנויות במחלוקת, כסדרן. 4. הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות בקרסול לתצהיר התובעת, כמו גם לכתב התביעה צורפו תעודות מחלה שלאחר התאונה. לכתב התביעה צורפה בנוסף, תעודת חדר מיון ממנה עולה פגיעה בכתף וכן: "רגישות בברך שמאל .. (2 מילים לא ברורות - מ.נ.) קיצוני, שתפי דם (כך במקור - מ.נ.) הגבלת תנועות עקב תחושה שמורה." מעבר לנ"ל לא הוגש לבית המשפט כל תיעוד רפואי נוסף. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי יש לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין מצב קרסול התובעת לבין התאונה, מאחר ובתעודת חדר המיון ישנה עדות לפגיעה ברגל שמאל. הנתבעת לא חקרה את המומחה ולא שלחה לו שאלות הבהרה ועל כן יש לקבל חוות דעתו שהפגיעה בקרסול מקורה בתאונה. ב"כ הנתבעת טוען לעומתו, כי מתעודת חדר המיון אין ראייה לפגיעה כלשהי בקרסול; התובעת עצמה לא הזכירה בכתב התביעה פגיעה כלשהי בקרסול; המומחה ציין בחוות דעתו כי לראשונה יש תיעוד על הפגיעה בקרסול בשנת 97" אין ציון בתעוד זה כי יש קשר כלשהו לתאונה. לאחר שעיינתי בחוות דעת המומחה, ובעיקר בקטע שצוטט על ידי לעיל ןלאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבורה, כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה במידה הדרושה במשפט האזרחי להוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות. בתעודת חדר המיון אין איזכור כלשהו לפגיעה בקרסול. התאונה ארעה בנובמבר 1994. עפ"י חוות הדעת של המומחה, לראשונה צויינו בכרטיסה הרפואי של התובעת בעיות בקרסול בדצמבר 1997 - יותר משלוש שנים לאחר התאונה. אמנם מציין המומחה , כי עובר לתאונה אין רישומים על בעיות ברגל, ואולם אני סבורה, כי העובדה שהרישומים החלו שלוש שנים לאחר התאונה, והיותם נוגעים לחלק של הרגל שאין לו איזכור כלשהו בתיעוד הקשור לתאונה, מלמדת לכאורה כי אין קשר בין התאונה לנכות. אני סבורה, כי צודק ב"כ הנתבעת בטענתו, כי חיזוק להעדר הקשר הסיבתי, כפי שעולה כאמור לעיל, ניתן למצוא בנוסח כתב התביעה של התובעת. התביעה הוגשה במאיר 1999, כשנה וחצי לאחר הרישום בכרטיס הרפואי של התובעת בדבר בעיות בקרסול. למרות זאת כאשר מתארת התובעת בכתב תביעתה את פגיעותיה, אין היא מזכירה כלל את הקרסול . הסעיפים הרלבנטיים בכתב התביעה הם כדלקמן: סעיף 5 בו נאמר: "ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית חולים "קפלן" ברחובות, בבדיקתה התגלה שבר בכתף שמאל, חבלות קשות בברך שמאל וימין ופגיעות באגן ובצוואר". סעיף 6 בו נאמר: "התובעת טופלה בחדר המיון שם אובחן כי היא סובלת מהגבלות תנועה וכאבים בכתף שמאל ובברך שמאל..." סעיף 8 בו נאמר: "כתוצאה מהתאונה סובלת התובעת מבעיות אורטופודיות, הגבלות בתנועה באופן משמעותי ומכאבים עזים עקב השבר בכתף והחבלות בברכיים." אני סבורה יש בחסר הנ"ל בכתב התביעה ללמד, כי גם התובעת לא סברה, כי קיים קשר כלשהו בין התאונה לבין הפגיעות בקרסולה. לאור כל האמור עד כאן אני קובעת, כי הנכות בקרסול בשעור 5% שקבע המומחה לתובעת אינה בגין התאונה ועל כן אין לקחתה בחשבון בעת חישוב הפיצוי המגיע לתובעת בשל נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. הפיצויים לאור קביעתי דלעיל, הרי שלתובעת לא נותרה נכות עקב התאונה. אין מחלוקת, כי התובעת היתה באי כושר לעבוד משך 77 יום. התובעת עותרת לפיצוי בגין נזק מיוחד: הפסד הכנסה לעבר, הוצאות רפואיות, עזרת צד ג' בעבר (4,115 ש"ח) וכן לפיצוי בגין נזק כללי הפסדי הכנסה לעתיד, הוצאות נסיעה לעתיד, עזרת צד ג' לעתיד וכאב וסבל. מאחר וכאמור לא נותרה לתובעת נכות, עקב התאונה, ולא שוכנעתי כי נותרה לה מיגבלה בשל התאונה, אני דוחה את תביעתה בגין עזרת צד ג' לעתיד, הפסד הכנסות לעתיד, ונסיעות לעתיד. להלן אדון בראשי הנזק הנותרים: הפסד השתכרות בעבר - התובעת בעלת סוכנות לתיווך דירות באשדוד. בכתב התביעה טענה התובעת כי נכון ליום התאונה השתכרה כ - 1800 ₪ לחודש (ר' סעיף 10 לכתב התביעה). בתצהירה טענה התובעת כי שכרה המדווח בשנת 94 כולה לפי מאזן בוחן שצורף כנספח ב' לתצהיר היה 66,853.58 ₪ (5,571 ₪ לחודש). עוד טענה, כי השתכרה אף יותר, וזהו רק השכר המדווח, והראייה שבאותה עת שילמה שכ"ד בסך 1450 דולר לחודש (נספח ג' לתצהיר), לפי שער יציג של 3.057, דהיינו, שכר דירה שנתי בסך 51,981 ₪. גרסת התובעת בתצהירה אינה מהימנה עלי. ממאזן הבוחן שצורף כנספח ב' לתצהיר לא ברור כלל שהוא נכון לשנת 1994. דווקא התאריכים בצידו השמאלי העליון של הדו"ח - מתוקנים, לא ברור ממה למה. אמיתותו של המאזן מוטלת בספק רב בעיני, לאחר שלפי תצהיר התובעת , מסתבר שהוא אינו כולל מרכיב מהותי ומרכזי של הוצאות העסק, שכר הדירה, בסכום בלתי מבוטל של 51,981 ₪. הוספת הוצאות שכר הדירה לסכום ההוצאות הכולל מוריד את הכנסתה החודשית של התובעת לכ- 1,200 ₪ בלבד, עפ"י מאזן הבוחן. אשר להשתכרות הבלתי מדווחת - הנטל להוכיח השתכרות, לא מדווחת מוטל על התובע, בעניין זה נפסק בבית המשפט העליון כי: "כדי לסתור הצהרה שנתן התובע לשלטונות המס וכדי להוכיח שהכנסתו היתה גדולה מזו שעליה הצהיר, עליו להביא ראיות משכנעות נוכח המשקל הרב שיש ליתן להצהרה של התובע לשלטונות המס, המהווה גם הוצאות בעל דין, מחד, ונוכח האינטרס שיש לו בתביעת פיצויים שהוא מגיש "להגדיל" את גובה ההכנסה לולא התאונה - לא די, בדרך כלל, באמירה כללית של התובע בעדותו בדבר שעור ההכנסה בעבר, כשזו אינה מעוגנת במסמכים ולא בראיות משכנעות אחרות." (ר' ע"א 8639/96 - אריה חברה לביטוח בע"מ נ' קרדוני פיסקה 5 של פסה"ד). למותר לציין , כי טענה סתמית של התובעת בעניין זה אין בה כדי להרים נטל זה. יותר מכך, משהודתה התובעת בגרסתה הראשונית בהשתכרות בשעור 1,800 ₪ ולא טענה להכנסה לא מדווחת, יש מקום לקבל דווקא את הגרסה הראשונית. על כן אני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת, כי בסיס השכר הקובע לחישוב הפסד השכתרות של התובעת הוא 1800 ₪ ובשערוך 2,628 ₪. התובעת היא כאמור עצמאית. התובעת לא המציאה כל ראייה, כי אכן בפועל לא היו הכנסות לעסק בתקופת היותה באי-כושר לעבוד, ואולם מאחר וב"כ הנתבעת לא טען בעניין זה, אני פוסקת לתובעת סך של 6,774 ₪ בגין הפסד השתכרות בעבר - 77 ימי אי כושר (הסכום כולל ריבית מאמצע התקופה). עזרת צד ג' לעבר - אמנם לא הוכחה הוצאה בפועל, ואולם לאחר שטענת התובעת, כי היא טיפלה באמה עובר לתאונה, לא נסתרה, וכי לקחה עזרה בעלות של 2000 ₪ לשבוע, אני פוסקת לה סכום גלובלי של 2000 ₪ (נכון להיום). הוצאות - התובעת לא המציאה קבלות, ואולם מאחר וכתפה היתה מקובעת משך כחודש וחצי, ולפי חוות דעת המומחה היא קיבלה טיפול פיזיוטרפי, שודאי הצריכו נסיעות, אני פוסקת לה סכום גלובלי בסך 1500 ₪. כאב וסבל - ב"כ התובעת מבקש מבית המשפט לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בשעור תקרת שיקול הדעת עפ"י תקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976. לאחר ששקלתי את טיב פגיעתה של התובעת כמתואר בחווה"ד של פרופ' נרובאי, ואת תקופת אי הכושר של התובעת, אני פוסקת לה פיצוי בסך 12,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שסבלה. סוף דבר א. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: בגין הפסד השתכרות בעבר 6,774 ₪ בגין עזרת צד ג' בעבר 2,000 ₪ בגין הוצאות בעבר 1,500 ₪ בגין כאב וסבל 12,0000 ₪ סה"כ 22,274 ₪ (להלן : הסכום פסוק) מהסכומים הנ"ל ינוכה תשלום תכוף משוערך בסך 8,144 ₪. בנוסף לסכום זה תישא הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בשעור 13% מהסכום הפסוק בתוספת דמי מע"מ כחוק. למען הסר ספק , מובהר כי אם שולם שכ"ט על ידי הנתבעת בגין התשלום התכוף, לא ישולם בגין מרכיב זה שכ"ט בשנית. נכותפיצוייםקרסול