ההוכחות בתיק זה התנהלו רק לגבי נתבע 2, ופסק דיני זה מתייחס אליו. בפניי תביעה כספית בסך 19,463 ש"ח. טענות התביעה לטענת התביעה הנתבע 2, בעל מניות ומנהל בנתבעת 1, חתם באופן אישי על כתב ערבות, על גבי תעודות המשלוח המצורפות לכתב התביעה, ביודעו שמצבה הכלכלי של החברה לא יאפשר לה לפרוע את חובותיה. התובעת סיפקה בשנת 2002 לנתבעת 1 סחורה וקיבלה תמורתה ארבע המחאות מהנתבעת 1. המחאות אלה חוללו, מהסיבה שחשבון הנתבעת 1 מוגבל, ונתבע 2 לא הסדיר את חובותיה. נתבע 2 חתום על תעודות משלוח, הכוללות כתב ערבות אישית כלפי התובעת. בנוסף המשיך והזמין סחורה מהתובעת, ביודעו שנתבעת 1 בקשיים כלכליים וצפויה להסגר. נתבע 2 חייב באופן אישי לחובות הנתבעת 1 כמי שחתם על תעודות המשלוח, וכמי שידע שהנתבעת 1 חדלת פרעון. טענות ההגנה לטענת נתבע 2, הוא לא ידע בעת הזמנת הסחורות, מושא תביעה זו, שמצבה הכלכלי של הנתבעת 1 לא יאפשר לה לפרוע את חובותיה ושהיא צפויה להסגר, ופעל בתום לב במסגרת תפקידו כמנהל בחברה. הנתבעת 1 היתה פעילה עד לחודש אפריל 2002. לטענתו הוא חתום רק על שלוש מתוך חמש תעודות המשלוח המצורפות לתביעה. הוא חתם על תעודות המשלוח כמקבל הסחורה. הוא לא חתם על חשבונית, ולכן אינו ערב אישית לחובות הנתבעת 1. הוא לא התבקש לחתום על ערבות אישית ולא חתם כמי שמתחייב אישית לתשלום חובה של הנתבעת 1. נתבע 2 טוען כי תעודות המשלוח נחתמו ע"י מי שנמצא בעת קבלת הסחורה בחצריה של נתבעת 1. לטענתו, בעת הזמנת הסחורה וקבלתה, הנתבעת 1 היתה פעילה, עמדה בהתחייבויותיה וכל המחאותיה כובדו. בנוסף, נתבעת 1 שילמה עד להפסקת פעילותה, עבור כל ההזמנות שביצעה אצל התובעת. דיון התובעת טוענת כי נתבע 2, אחראי לתשלום החוב מושא תביעה זו, משני נימוקים: האחד - נתבע 2 מחוייב לשלם את חובות נתבעת 1 על פי תעודות המשלוח שצורפו לכתב התביעה, ושעליהן כתוב, בתחתיתן: "5. ערבות: אני החותם בחשבונית זו ערב באופן אישי כבעלים או נציגים - כמנהל החברה, העסק או נציגה, עבור הסחורה ועל התשלום בפועל עבורה". השורה הראשונה של ס' 5 הנ"ל מודגשת באותיות ובקו תחתיה. הנימוק השני - התובעת טוענת, אם כי לא בפירוט רב, כי לנתבע 2, כמנהל ובעל מניות של הנתבעת 1, אחריות לחוב, כיוון שנהג שלא בתום לב, עת הזמין את הסחורה וקיבל אותה, כאשר ידע לטענת התובעת שהנתבעת 1 חדלת פרעון. דהיינו: התובעת טוענת להרמת המסך נגד נתבע 2. לעניין ס' 5 לתעודת המשלוח - עד התובעת, מר שניצלר, העיד בפניי שעבד כמנהל התובעת מול הנתבעת 1, באמצעות נתבע 2, במשך כשלוש שנים ובדק, בשיחת טלפון, אותה ניהל עם נתבע 2, את מצבה הכלכלי של הנתבעת 1. הוא אישר בפניי כי בירר עם נתבע 2 איזה סחורה הוא מבקש לרכוש, כמויות הסחורה ואשראי שלו הוא יזקק. הוא אישר בפני שרוב המכירות לנתבעת 1 נעשו באמצעות סוכן המכירות של התובעת ולא על ידו באופן אישי, והסחורה סופקה לנתבעת 1 באמצעות נהג הבית של התובעת. עד התובעת הסביר, כי החשבוניות ותעודות המשלוח כרוכות בספר אחד, כך שהחשבונית היא המקור ומתחתיה, חמישה עותקים, המהווים עותקי תעודות משלוח של אותה חשבונית. הוא הסביר כי עותק מתעודת המשלוח נשלח ביחד עם הסחורה ללקוח, והחשבונית יוצאת ללקוח רק כאשר ברור שהסחורה שנשלחה ללקוח עפ"י תעודת המשלוח, היא לשביעות רצונו של הלקוח, ונשארת בחזקתו. עד התובעת לא ידע לענות האם החשבוניות מושא התביעה שבפניי, נשלחו ביחד עם תעודת המשלוח והסחורה לנתבעת 1, או לאחר מכן. זאת כיוון, שמי שמסר לנתבעת את הסחורה ואת תעודות המשלוח היה הנהג ולא הוא. בכל מקרה, החשבוניות, שעל פי עדות עד התובעת הן מקור תעודות המשלוח, ועל פי תעודות המשלוח שצורפו לכתב התביעה, רק חתימה עליהן מהווה ערבות אישית, לא צורפו לכתב התביעה ולא הוצגו בפני ביהמ"ש, ועל אי הבאת ראיה כבר נאמר: החזקה הראייתית בדבר הימנעות הנתבע מהבאת ראיה רלוונטית, הקובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הבואה הראיה היא היתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גירסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". עא 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595) מעצם אי הבאת החשבוניות, ואי הצגתן בפני ביהמ"ש, אין לי אלא לקבוע כי הנתבע 2 לא חתם מעולם על החשבוניות, שרק חתימה עליהן מהווה ערבות אישית. חתימה על תעודות משלוח הינה אישור לקבלת הסחורה. לא יעלה על הדעת שכל עובד של נתבעת 1, אשר חתם על תעודת משלוח, בעת קבלת הסחורה, יהיה ערב אישית לחובות נתבעת 1, מה עוד, שבתעודת המשלוח מצויין, שרק מי שחותם על החשבונית יהיה ערב באופן אישי. טענת עד התובעת בתצהירו, כי עובדי הנתבעת 1 חתמו על תעודות המשלוח בהוראה מפורשת של נתבע 2, וכן הטענה שהנתבע 2 יודע על פי המפורט בתעודת המשלוח, כי הוא חייב אישית, אינה מקובלת עלי לאור האמור לעיל. מי שהחתים את נתבע 2 ו/או עובדי נתבעת 1 על תעודות המשלוח, הם נהגי התובעת, אשר הביאו את הסחורה לנתבעת 1 וכל התנהלות קבלת הסחורה וחתימה על תעודות המשלוח אינה בידיעתו של עד התובעת. לטענת עד התובעת, נתבע 2 אמר לו בעל פה שהוא ערב אישית והוא, עד התובעת, אמר לו שאינו מוכר סחורה לחברות ללא ערבות אישית. עד התובעת אישר בפניי כי לתובעת טופס מיוחד לערבות אישית, אותו, לטענתו הוא מחתים, בגין רכישות גדולות, אבל במקרה מושא התביעה בפניי, לא מצא לנכון להחתים את הבעלים ו/או המנהלים של הנתבעת 1 על טופס ערבות אישית. הוא נימק זאת בכך, שלא מדובר בכמויות גדולות של סחורה. לטענתו, הכיתוב על גבי תעודת המשלוח, לפיו מי שחתום על החשבונית ערב אישית מכוון גם לחתימה על תעודות המשלוח. הוא אישר כי לא על כל תעודות המשלוח חתום נתבע 2, אלא מי שנמצא בעת קבלת הסחורה בנתבעת 1, הוא זה שחתם. אינני מקבלת את טענתו זו של עד התובעת. העובדה שלתובעת טופס ערבות אישית מיוחד, מובילה למסקנה היחידה, שגם לשיטת התובעת, חתימה על תעודת המשלוח איננה ערבות אישית ויש צורך בחתימה על טופס מיוחד. סכום החוב וגובהו אינם משנים לעניין זה. הנתבע העיד בפניי כי חתם רק על שלוש מתוך חמש תעודות המשלוח, כאשר האחרות נחתמו ע"י עובדי החברה והחתימות הן כמקבל סחורה ולא כערב. אני מקבלת את טענת ב"כ התובעת בסיכומו, כי מהות קיום החוב אינו שנוי במחלוקת, אך השאלה שבמחלוקת מי ישלם אותו - נתבעת 1 או נתבע 2. מתעודות המשלוח עולה, כי חתם עליהן כל מי שמטעם נתבעת 1 קיבל את הסחורה. בתעודות המשלוח מפורט, כי רק מי שחתם על החשבונית הוא ערב אישית. ברור כי תעודות המשלוח הן עותקים המונחים בספרי התובעת מתחת לחשבונית, שהיא המקור, על פי עדות עד התובעת. על התובעת, לו רצתה להחתים את הנתבע 2 כערב אישי, היה להחתימו או על החשבונית ו/או על אותו טופס ערבות אישית, שעל פי דברי עד התובעת עליו הוא מחתים מנהלי חברות, להן הוא מוכר סחורה, ומהם הוא מבקש ערבות אישית להבטחת תשלום תמורתה. כל עוד התובעת לא החתימה את הנתבע 2 כערב באופן אישי לחובות נתבעת 1 - אין לה להלין אלא על עצמה. התובעת לא הציגה בפניי כל חשבונית שהיא עליה חתום נתבעת 2 או מי מטעם הנתבעת 1 כערבים, ובתעודות המשלוח, שעל חלקן כן חתום הנתבע 2, כתוב מפורשות כי מי שחתום על החשבונית הוא ערב אישית. אין כל איזכור לטענת עד התובעת ולפיה מי שחותם על תעודת משלוח הוא ערב. אני קובעת כי הנתבע 2 לא חתם כערב באופן אישי לחובות הנתבעת 1. לעניין טענת הרמת המסך - עילת הרמת המסך נטענת באופן כללי על ידי התובעת, ולטענתה, נתבע 2 , נהג שלא בתום לב , כאשר הזמין וקיבל סחורה מהתובעת, כאשר ידע כי נתבעת 1 לא תוכל לשלם תמורתה. תעודות המשלוח שהוצגו בפניי הן מחודש פברואר 2002. לדברי הנתבע 2, שלא נסתרו, הנתבעת 1 היתה פעילה עד חודש אפריל 2002. עד התביעה אישר בפניי בעדותו כי תנאי התשלום של הנתבעת 1 לתובעת היו שוטף + 120 עד 180 יום. השאלה אם יש להרים את מסך ההתאגדות של חברה לגבי בעלי המניות שלה, מוסדרת בס' 6 לחוק החברות (תשנ"ט - 1999). חוק החברות קובע את עקרון היסוד בדיני החברות, לפיו לחברה אישיות משפטית נפרדת. הלכה למעשה, הגבול המפריד בין כלל האישיות הנפרדת של החברה, לבין החריג המצדיק הרמת המסך, לעתים רבות דק הוא, במיוחד בתביעות הנשענות על טענה לפיה בעל המניות ידע בדבר חבות החברה לפרוע את חובה. ביהמ"ש ב- ע"א 1390/00, חב' לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' פז, תק-מח 2001 (1) עמ' 710, קבע כי גם אם תאגיד מצוי בקשיים, הרי שהנסיון להציל את החברה כשיש סיכוי סביר להצלתה, הוא רצוי והפסיקה קבעה כי יהיה זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק שבכל מקרה שהוא נקלע לקשיים עסקיים הוא יפרוש בפני לקוחותיו ו/או ספקיו את קשייו, מה שיחמיר את מצבו יותר. ביהמ"ש הבדיל מקרים כאלה מהמקרים בהם יש ידיעה ברורה ומפורשת שההתחייבות לא תקויים. ביהמ"ש ב- ע"א 9183/99, פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ ואח' (לא פורסם), קבע שגם אם הנתבע התרשל בכך שלא הבחין באותו אזהרה שקדמו לקריסת החברה, עדיין אין בכך לגרום לחיובו האישי. במקרה שבפניי לא הובאה כל ראיה המצביעה שהנתבע 2 ידע שנתבעת 1 עומדת לקרוס או שלא הבחין באותות אזהרה. מהראיות והעדויות שהובאו בפניי עולה תמונה, לפיה נתבעת 1, בעת הזמנת הסחורה מושא תביעה זו, היתה פעילה. כך עולה מעדות נתבע 2. לא הובאה בפניי כל ראיה כי בעת הזמנת הסחורות הנתבעת 1 הראתה כל סימני קריסה שהם, וכן לא הובאה כל ראיה שנתבע 2 ידע ו/או היה עליו לדעת אודות קשיים שהיו לנתבעת 1, ו/או שנתבע 2 פעל בחוסר תום לב מול התובעת, ועל כן איני מוצאת מקום להרמת המסך במקרה של נתבע 2. לאור כל המפורט בפסק דיני זה, אני דוחה את התביעה נגד נתבע 2 במלואה. התובעת תשלם לנתבע 2 שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ. ניתן היום י"ח בכסלו, תשס"ה (1 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. פרוסט-פרנקל אושרי, שופטת מסמכיםערבות אישיתמשלוחתעודת משלוחערבות