1. תביעה של עיריית הרצליה התובעת תשלום היטלים שונים החלים לטענתה על הנתבעים, שהינם בעלים של בית ברחוב גלי תכלת בהרצליה.   ההיטלים הנדרשים הם היטלי ביוב, תיעול, סלילת כביש, והנחת מדרכה.   כביש ומדרכה   2. התובעת מבקשת לקבל דמי כביש ומדרכה אשר לטענתה נסללו בפועל. הנתבעים טוענים כי היו במקום כביש ומדרכה, ולא רק שהיו אלא שאת המדרכה הניחו הנתבעים בעצמם ועל חשבונם לאחר שנדרשו לעשות זאת במסגרת שיפוץ ששיפצו את ביתם.   הנתבעים טוענים כי אין מחלוקת שהכביש היה סלול והמדרכה היתה קיימת כל שנעשה לא היה אלא חידוש או תיקון הכביש.   עוד נטען כי כבר בשנת 1967 שילמה סבתה של הנתבעת דמי סלילת כביש ומדרכה. גם נקודה זו אינה שנויה במחלוקת ממשית.   3. נטען כי כביש ומדרכה לא רק ששולמו, אלא שלאחר שנים במסגרת שיפוץ הבית ובהתאם לדרישת העירייה, שופצה או הוחלפה המדרכה בחניית ביתם של הנתבעים ובהתאם לכך אישרה העירייה (נספח ח' 1 לתצהיר הנתבעים), כי אין לחייב את החלקה באגרת כביש ומדרכה. עיון בנספח ח' 1 מראה כי נאמר בו, כי "יש לחייב את החלקה באגרות כביש ומדרכה עבור הבניה החדשה בלבד". מנספח זה ניתן להבין כי העירייה ראתה את דמי כביש ומדרכה כמשולמים בעבור הבית וביקשה אך ורק תוספת הבניה עבור השיפוץ, שהגדיל במידת מה את הבית.   עוד נטען כי חידוש הכביש אינו בגדר סלילת כביש היות שחוק העזר מגדיר סלילה כ"סלילה הרחבה או השלמה". במקרה זה לא נדרשו האלמנטים הנ"ל.   עוד נטען על-ידי העירייה כי חיוב בהיטל סלילה הינו חיוב חד פעמי (ע"א 26/72 ופד"י כז (1) 267).   נטען כי האבחנה היא בין הרחבה או סלילה של חלק חדש בפעם הראשונה, לבין חידוש של כביש קיים.   עוד נטען כי בכל מקרה אין לשלם עבור סלילת רחוב המעפילים, שאינו הרחוב שבו מצוי הנכס.   4. העירייה טוענת כי עבודות הסלילה בוצעו בפועל.   עוד נטען כי חוק העזר החדש חל על הנכס, ולא חוק העזר הישן. כאשר היום הקובע הוא 1.4.76.   לטענת העיריה, העבודות בוצעו בשנת 96' ולכן חל החוק החדש.   עוד נטען כי אין בסלילת המדרכה ע"י הנתבעים כדי לפטור אותם מלשלם את ההיטל הנתבע.   דיון   5. לטעמי אין לחייב את הנתבעים בדמי כביש ומדרכה.   הנתבעים או חליפיהם שילמו בזמנו דמי כביש ומדרכה. החוק החל הוא החוק הישן היות שהכביש והמדרכה נסללו לפני המועד הקובע וההיטל בגינם שולם בזמנו.   מכאן שהחוק החדש אינו חל.   בכל מקרה החוק מתייחס לאפשרות של סלילה, הרחבה או השלמה. הרחוב שבנדון היה סלול והיתה בו מדרכה ומכאן שלא נדרשה סלילה, הרחבה או השלמה.   6. הכלל הבסיסי כפי שנקבע בפסיקה שהוזכרה לעיל הוא, שהיטל כביש ומדרכה יש לשלם פעם אחת בלבד. כלל זה הוא הכלל ההגיוני והסביר. תשלומי כביש ומדרכה הינם תשלומים העלולים להגיע לסכומים גדולים. תשלומים כאלה מן הראוי שיוטלו פעם אחת בעת בנית הבית או בעת סלילת הכביש לראשונה. עליות אחרות בגין שיפוצים, אחזקה, חידוש וכו', מן הראוי שיתחלקו בין כלל התושבים במסגרת תשלומי הארנונה ושאר הכנסות העירייה, ללא יוטל חיוב ספציפי חוזר, פעמיים נוספות על הנכסים שברחוב הסלול.   7. בית הניצב ברחוב סלול עם מדרכה, כאשר בניית הבית נסתיימה לפני שנים רבות, אין זה ראוי שיוטל עליו חיוב חדש בסכום ניכר, בפעם השניה, עקב עבודות שיפוצים או חידוש הכביש. העיקרון הבסיסי הוא תשלום פעם אחת בלבד.   עיריות מבצעות מדי פעם עבודות שונות בהיקפים אלה או אחרים באיזורים שונים בעיר, הכוללים שטחים בנויים וסלולים. במקרים כאלה אין להטיל חיוב נוסף, אלא העלות תבוא מקופת העירייה, בהסתמך על ההכנסות השוטפות של העירייה, מארנונה וכו'.   8. במקרה זה, אין מחלוקת שמדרכה חדשה הונחה ע"י הנתבעים לפי דרישת העיריה, מכאן שאין לדרוש בפעם השלישית תשלום עבור מדרכה לאחר ששולם תשלום בזמנו, ולאחר מכן נשאו הנתבעים שוב בעלויות הנחת מדרכה לפי דרישת העיריה כתנאי לשיפוץ או להרחבה שביקשו.   9. עצם העובדה, שאינה מוכחשת, שברחוב הסלול נעשו עבודות, כנראה חידוש הכביש, אין בה כדי לגרור חיוב בפעם השניה.   במקרה זה לא הורחב הכביש ולא נסללו חלקים חדשים, חלקים שלא היו סלולים קודם. מששולמו כביש ומדרכה פעם אחת אין לדרוש תשלום בשנית. (ראה גם ע. שפיר אגרות והטלי פיתוח ברשויות מקומיות , עמ' 298).   10. גם חוק העזר קבע בסעיף 6 כי נכס חייב בהיל פעם אחד בלבד, מכאן שאין לחייב בהיטל סלילה בגין עבודות שאינן מהוות סלילה של הכביש, ובודאי שאין לשלם עבור סלילה רחובות אחרים.   לענין זה קיימת מחלוקת , אולם אין צורך להכריע באיזה רחובות נעשתה הסלילה, היות שכבר נקבע לעיל כי אין מקום לשלם בשנית עבור הסלילה.   הסכום היחידי שניתן לתבוע הוא בהתייחס לבניה חדשה שנעשתה, אם נעשתה, בנכס של הנתבעים כפי שצוין בנספח ח'1 לתצהיר הנתבעים.   11. באשר לטענות בדבר הרחבת חזית: נימות ניואנסים וטענות שאינן אלא פירוט, הרחבה או מיקוד של טענה זו או אחרת, אין בהן כדי להוות הרחבת חזית. בית המשפט מחוייב לברר את המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים, למעט טענות חדשות ומפתיעות החורגות באופן ניכר ממסגרת הדיון. במקרה זה אין חריגות מהותיות, ומכאן שאין הרחבת חזית.    ביוב   13. לטענת הנתבעים לא היו מחוברים לרשת ביוב עירונית, ועדיין אינם מחוברים לרשת כזו. הם התקינו על חשבונם ובהחזקתם בור ספיגה לביוב שבו הם משתמשים.   עוד נטען כי שולם היטל ביוב בסך של 169,432 ₪. ממילא אם היה חוב לביוב, חוב זה נפרע.   14. לטענת העירייה אין סמכות לבית המשפט לדון בעיניני ביוב היות, שהרואה עצמו נפגע חייב לפנות לדרך של ערר, ערעור וכיוצ"ב.   עוד נטען בתגובה מטעם התובעת לסיכומי הנתבעים, כי הטענה בדבר התשלום הקודם מהווה הרחבת חזית.   15. באשר להרחבת החזית, כפי שצוין לעיל, אין המדובר בהרחבת חזית אלא בפירוט של טענה שאינה אלא טענת "פרעתי". המדובר בפרשנות של מסמך המצוי בפני בית המשפט.   16. באשר לטענה בדבר הצורך להגיש ערר; אומנם נכון שניתן להגיש ערר. אולם טענה מסוג טענת "פרעתי" הנטענת כנגד התביעה היא טענה מותרת, שאם לא כן, כל התביעה בעיניני ביוב תתקבל אוטומטית בהעדר אפשרות להעלות כל טענה. ברור שטענת "פרעתי" היא טענה מותרת גם בתביעה, בשונה מטענות אחרות המתייחסות לפרטים טכניים כגון: היקף העבודות, מהותן, וכו'.   17. בהתאם לאמור, יש לדחות את הטענה המתייחסת להעדר חיבור לביוב עצמו, ולא רק מהטעם הנ"ל, אלא בעיקר בשל הטעם, שעצם אי ההתחברות לביוב העירוני, כאשר קיימת אפשרות כזאת, וכאשר הביוב העירוני קיים, אין בה כדי לפטור את בעל הנכס מתשלום היטל ביוב.   18. נותרה טענה אחת לדיון והיא הטענה שהיטל הביוב שולם. טענה זו יש לקבל כפי שיפורט בהמשך: היטל הביוב שולם בקבלה (נספח י' לתצהיר הנתבעים) מיום 28.11.85 . נספח י' בא בנוסף לנספח ט' מאותו תאריך, שבו נזכרת גם במילה "ביוב" בתחתית הנספח, אם כי הנספח מתייחס בכותרת גם למים וגם לצנרת. (העיריה טוענת כי המילה היא "ביום").   19. בסך הכל שולמו מעל 300,000 ₪ בעבור תוספת הבנייה, מתוך סכום זה , סכום של 169,000 ₪ שולם עבור חיבור מים, הדבר אינו סביר בצורה קצונית: כל מי שמצוי בענייני עיריות, מים וביוב, יודע כי נושא מים וביוב הוא נושא אחד המופיע במשותף במקרים רבים. לדוגמא, חשבון מים כולל בתוכו גם ביוב, כענין שבשגרה.   20. הדבר אף עולה בקנה אחד עם העובדה שלא נדרש חיוב מיוחד עבור ביוב, באותו שלב, אלא שבאותו שלב כאשר נתקבל היתר בניה, וכאשר העירייה דורשת תשלום היטלים שונים כתנאי למתן ההיתר, יש להניח כי נדרשו גם תשלומים המתייחסים למים וביוב, אם כי כונו בטפסים לעיתים מים ולעיתים ביוב.   21. הנתבעים טוענים כי דווקא הסכום של 140,000 ₪ אינו מהווה מס השבחה, היות שחסר אופן חישוב מס ההשבחה, חישוב הדורש שומה, ומכאן שהסכום הנ"ל מתייחס למים דווקא, ומכאן שהסכום של 169,000 ₪ מתייחס לביוב.   22. עוד נטען כי לא ייתכן שנדרשו לשלם עבור חיבור מים, היות שכבר שילמו בעבר, בשנים 84-85 אגרת הנחת צינורות.   23. התובעת טוענת כי לא נאמר "ביוב" בנספח ט', אלא "ביום", ועוד נטען כי כל סכום שנרשם בטופס, נרשם מעל הרובריקה שאליה הוא מתייחס.   לפי ההתרשמות כפי שפורט לעיל, הסכומים הגדולים ששולמו, למרות שהפירוט במסמכים השונים לא היה מדוייק, כללו גם תשלומים בגין חובות ביוב.   הנתבעים נדרשו לשלם בזמנו תשלומים שונים בסכומים שאינם מבוטלים, כתנאי לקבלת היתר הבניה, וכך עשו. סכומים ניכרים שחלקם היו מיועדים לכיסוי חובות הביוב.   24. טענה נוספת של הנתבעים היא כי תנאי להטלת היטל ביוב הוא מסירת הודעה כדין על התקנתו של ביוב שישמש אותו נכס (סעיף 2 לחוק העזר לביוב).     נטען כי הודעה כזו לא נתקבלה אצל הנתבעים ובוודאי שלא נתקבלה ואף לא נשלחה משנת 1992, שנה שבה בוצעו כבר עבודות הביוב לפי גרסת מר פררו בחקירתו הנגדית.   אין צורך להכריע בטענה זו בהתאם לאמור לעיל.   תיעול   25. לטענת העיריה נשלחה הודעה לתשלום אגרת תיעול ב- 2/99 על סכום 13,564 ₪. עוד נטען כי עבודת התיעול החלו בשנת 96 ונסתיימו בשנת 99, וקיימת זיקה בין הנכס לבין העבודות.   אין תשובה ברורה בסיכומי הנתבעות לענין התיעול. כל שנאמר הוא, שקיבלו את המסמכים באיחור, ולא הצליחו לרדת לפשר התביעה.   בנסיבות אילו בהעדר טענות הגנה, יש מקום לחייב באגרת התיעול.   הקיזוז   26. הנתבעים מעלים טענת הגנה נוספת, טענה כללית, והיא טענת קיזוז. לטענתם, אין מחלוקת כי שיטחו הנכון של הבית הוא 199 מ"ר בעוד ששולמו אגרות והיטלים לפי שטח של 229 מ"ר. דהיינו, ההפרש של כ-30 מ"ר. מכאן, שתשלומים גדולים ששולמו, בסכומים של מאות אלפי שקלים שולמו ביתר.   עוד נטען כי הממונה על ההכנסות העירייה, מר וידר, לא הצליח להסביר בעדותו מדוע לא קיזז את התשלומים ששולמו ביתר מהתביעה, אך לא שלל את זכותם של הנתבעים לבצוע הקיזוז.   עיון בפרוטוקול מראה כי מר וידר אישר כי מקובל עליו כי שטח הבית הוא 199 מ"ר ואינו חולק על כך כי הנתבעים שלמו אגרות והטלים לשטח של 230 מ"ר. מר וידר לא ידע להשיב מדוע לא קיזז את התשלומים ששולמו בתיק, והשיב כי במסגרת הוצאת היתר הבניה, אם מתבקש קיזוז יש להגיש בקשה מיוחדת. תשובתו של מר וידר אינה מהווה הסבר מניח את הדעת לכך שגם עתה נדרשים הנתבעים לשלם סכומים גדולים, מעל 100,000 ₪ , כאשר ברור גם לעירייה כי שולמו תשלומים ביתר, בסכומים גדולים.   28. העירייה בסיכומיה טוענת כי האגרות המופרזות ששולמו, חושבו על בסיס השטח שצויין בתוכניות שהכינו הנתבעים עצמם. אכן לאחר שנתבררה הטעות, צומצמו דרישות התשלום מיום המדידה והלאה עוד נטען כי לא ניתנה רשות להתגונן בטענה זו. אין הסבר בסיכומי העירייה מדוע נדרש שוב תשלום כאשר ברור שבחשבון כולל ששולמו תשלומים ביתר.   29. גם אם היתה טעות משותפת של הצדדים באשר לגודל הנכס, הרי משנתבררה הטעות, משנתברר כי שולמו תשלומים ביתר בסכומים גדולים, היה מקום לפחות להימנע מהגשת התביעה הנוספת, תביעה שהוגשה כאילו לא ארע דבר, כאילו לא היו תשלומי יתר של הנתבעים. אפילו אם הוגשה התביעה בטעות או מחמת שגגה, אין ספק כי יש מקום לדרוש תשלומים רק בסכומים אשר באמת מגיעים לעיריה, ולא מעבר לכך.   30. ההסבר המעורפל שנתן מר וידר, מנהל הכנסות העיריה בחקירתו הנגדית, אינו מניח את הדעת. לשם השוואה העיריות אינן נמנעות מהגשת תביעות, תביעות הנשמעות גם בבית משפט זה, בגין הגדלת שטחים רטרואקטיבית, כאשר מתברר במדידות מאוחרות כי שטח הנכס גדול יותר מהרשום בספרי העירייה ושולמו תשלומים בחסר. התושבים נדרשים לשלם תוספות רטרואקטיבית בגין תיקון שטח הנכס.   31. עקרון זה יש להכיל לשני הכוונים. אם מתברר שהשטח הממשי קטן יותר מהרשום בספרים. דהיינו, העיקרון שיש לשלם לפי המצב האמיתי, ולפי השטח האמיתי מכאן שיש לקבל את טענת הקיזוז.   32. יש לדחות את הטענה בדבר הרחבת חזית. העיריה כגוף צבורי, אינה מייצגת את עצמה בנפרד מהאנטרסים של ציבור תושביה, ומהאינטרסים של כל אחד מיחידי אותו ציבור תושבים הגר בתחומה. העירייה אינה אלא, מכשיר שהוקם ונבחר על ידי התושבים וחוקי העזר אינם אלא חוקים שחוברו על ידי נבחרי ציבור, חברי מועצת העיריה, מכאן שהעיריה כגוף צבורי אינה רשאית לפעול כגוף פרטי, תוך התעלמות מטובת התושבים, לרבות הנתבעים, ובוודאי שאינה רשאית להמשיך ולגבות, בצורה צינית, גביית יתר, תוך התעלמות מתשלומי יתר שנעשו בסכומים גדולים. אמנם במקרים במסויימים נופלות טעויות וייתכן שלא תמיד ניתן לתקן בדיעבד את הטעויות, ולהשיב סכומים קטנים אולם, כאשר קם תושב ועומד במפורש על זכותו שלא לשלם ביתר חייבת העירייה להעתר לבקשה זו, מכוח חובותיה כגוף צבורי הכפוף לנורמות צבוריות.     33. ביהמ"ש העליון מפי כב' הנשיא ברק והשופטים זמיר וחשין התייחס לחובת תום הלב וההגינות של הרשות בפעולותיה מול האזרח בבג"צ 164/97 קונטרס בע"מ נ' משרד האוצר ואח', דינים עליון נז 253.   34. כב' השופט זמיר מסביר כי חובת ההגינות במשפט הציבורי וחובת ההתנגות הראויה של הרשות צמחה לפני זמן רב על קרקע של המשפט הציבורי, ואינה נובעת מחובת תום הלב שבחוק החוזים. חובת ההגינות מתייחסת להתנהגות של הרשות המנהלית.   חובת ההגינות המנהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור, מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט.   חובת ההגינות של הרשות היא מחמירה יותר מחובת תום הלב שבמשפט הפרטי. גם כאשר הרשות פועלת בתחום המשפט הפרטי, כגון כשהיא מתקשרת בחוזה, חלה עליה חובה כפולה. הן חובת תום הלב מן המשפט הפרטי והן חובת ההגינות מן המשפט הציבורי. הרשות המנהלית כפופה לחובת ההגינות בכל אשר תעשה, הן בתחום המשפט הציבורי והן בתחום המשפט הפרטי. הרשות נמצאת במעמד של נאמן כלפי הציבור.   כב' הנשיא ברק, קובע בפסה"ד הנ"ל כי ביסוד הטלת חובת הגינות כללית על השלטון כלפי הפרט, מונחת הגישה כי השלטון הוא הנאמן של הציבור. טעמים אלה אינם קיימים ביחסים שבין הפרט לשלטון, הפרט אינו נאמן של השלטון. בחירת האדם בדמוקרטיה מכירה בחירות של הפרט כלפי השלטון ולא בחירתו של השלטון כלפי הפרט. השלטון פועל עבור הציבור, לטובת הציבור ועבור הכלל.   35. גם לפרט חובות כלפי הכלל. אולם, חובות הפרט כלפי השלטון וחובת השלטון כפי הפרט הם חובות שונים. מקורם הוא שונה; היקפם הוא שונה. קיומה של חובת ההגינות כללית של השלטון כלפי הפרט, אינו גורר אחריו - לא כעניין שבהגיון ולא כענין שבמדיניות - קיומה של חובת הגינות כללית של הפרט כלפי השלטון.   36. הנשיא ברק חולק על עמדתו של השופט זמיר (לפיה, יחסים בין הרשות לפרט הם יחסים דו-סטריים). לטעמו לא נדרשת סימטריה כזו, וחובת הרשות כלפי הפרט לחוד וחובת הפרט כלפי השלטון לחוד. החובות שונים והיקפם שונה.   37. כבוד השופט חשין סבור, כי החובות של הפרט מצומצמים ומעבר לחובות אלה, הפרט הוא בן חורין לעשות כחפצו וזכות זו היא זכות מן המעלה הנעלה ביותר.   הפרט אינו חב דבר מעבר לחובותיו כדין, לא לאדם ולא לשלטון. הוא אינו חסיד. הוא אינו צדיק, הוא עושה את שנדרש ממנו. הוא אזרח מן השורה.   מכאן מראה השופט חשין כי אין להכיר בחובתו של היחיד כלפי השלטון, בין אם תכונה חובה זו חובת ההגינות ובין אם אחרת, אלא אם נקבעה חובה זו במפורש בדין.   עד כאן פסק הדין הנ"ל. 38. אומנם קיימים הבדלים דקים בין השקפותיהם של שלושת השופטים הנכבדים של ביהמ"ש העליון, אולם, אין מחלוקת כי הרשות חייבת לפעול בהגינות כלפי הפרט. חובת ההגינות של הרשות היא חובה רחבה, הניגזרת מעקרונות יסוד של השיטה המשפטית. חובת ההגינות של הרשות רחבה ומקיפה יותר מחובת תום הלב של הפרט.   39. לענייננו, הרשות, ובמקרה זה עיריית הרצליה, חבה חובת ההגינות הנ"ל כלפי הנתבעים תושבי הרצליה. פעולות העירייה מול התושבים, לרבות פעולות הגבייה של תשלומים שונים, חייבות להתנהל לפי הקרטריונים הנ"ל של הגינות.   40. העירייה מול התושבים אינה רשאית לפעול על פי עקרונות חוזיים סתמיים. הקשר בינה לבין התושבים אינו דומה לקשר חוזי בין שני סוחרים. העירייה אינה רשאית לנצל טעות זו או אחרת של התושבים, אם התברר ששילמו תשלומים בסכומים גדולים מעבר לנדרש מהם על פי חוקי העזר. החובה המוטלת על העירייה היא רחבה יותר מהחובה החוזית שלא לעמוד על זכות חוזית בחוסר תום לב. במלים אחרות העירייה אינה רשאית לדרוש תשלומים בחוסר תום לב כאשר ברור כי כלל תשלומי הנתבעים במקרה זה לעירייה היו מופרזים. העירייה אינה רשאית לנהוג כאחד הסוחרים בשוק ולגבות את אותם סכומים שביכולתה לגבות עקב טעות, שיכחה, או יתרון משפטי מקרי שזכתה בו במהלך התדיינות זו או אחרת.   41. עקב חובת ההגינות המוטלת על העיריה, למרות היריבות הקיימת בין הצדדים, במקרה זה, אין העירייה רשאית לנסות לגבור על היריב בכל הדרכים ובכל האמצעים, ואין היא רשאית לדרוש קבלת סכומים מעבר לסכומים המגיעים באמת לעירייה.   משפט זה אינו דומה למשפט חוזי המתנהל בין שני יריבים, כאשר כל צד מבקש לזכות בסכום מקסימלי. העירייה אינה רשאית לדרוש ולזכות בסכום העולה על הסכום הנכון המגיע לה. מכאן שלאחר שנתברר שהנתבעים שילמו סכומי כסף גדולים בטעות, יש לאפשר להם קיזוז סכומים אלה, ואין לדרוש תשלום סכומים נוספים.   התוצאה היא כי בסופו של חשבון יש לדחות את התביעה, היות שטענת הקיזוז עולה לאין שיעור על החוב, הקטן יחסית, בדמי תיעול, ולמעשה מקזזת גם את דמי הביוב , אילו נקבע כי יש לשלמם.   התובעת תשלם לנתבעים הוצאות בסך 18,000 ₪ + מע"מ.   ניתן היום ל' בתשרי, תשס"ג (6 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח עותק לצדדים.     דניאל ארנסט, שופט   חזקת תקינות המינהל הציבורי