ערעור על החלטת רשמת. כב' הרשמת ת. נמרודי דחתה על הסף בקשה של המערערת לצמצום צו עיקול זמני שניתן נגדה במעמד צד אחד, ביום 18.2.04, בגדרה של תובענה שהוגשה נגדה ונגד בעלה על ידי המשיבה. החלטת הדחייה ניתנה ביום 21.3.04, והיא מבוססת על "נימוקי ב"כ התובעת" אותם כב' הרשמת "מאמצת, מבלי לחזור עליהם". הנימוקים שב"כ המשיבה (התובעת) העלה בתגובתו לבקשה לצמצום צו העיקול, שהם כאמור גם נימוקי ההחלטה, היו ארבעה: ראשית, המבקשת לא פתחה תיק בש"א כנדרש; שנית, המבקשת לא פירטה מדוע התביעה מגלה עילה לכאורה בסכום של 119,000 ₪ בלבד, ואינה מגלה עילה לכאורה לגבי יתרת סכום העיקול (381,000 ₪) עליה נסובה בקשת הצמצום; שלישית, המבקשת לא צירפה לבקשתה לצמצום העיקול תצהיר כנדרש בתקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי; רביעית, המבקשת לא ניתחה בבקשה את העובדות אלא ערכה אותן בדרך של איזכור והפניה. בצדק טוענת המערערת כי נימוקים אלה אינם יכולים לעמוד. אשר לנימוק הראשון, המערערת צירפה לבקשתה טופס פתיחת הליך אזרחי כנדרש, וממילא אי-פתיחת תיק בש"א נפרד נבע מטעות של המזכירות ואינו נעוץ במערערת. מכל מקום, כב' הרשמת הורתה ביום 17.3.04 על הגשת תגובה בכתב של המשיבה לבקשת הצמצום, דבר המצביע על ההתייחסות אליה כאל בקשה בכתב, גם אם לא נפתח עבורה תיק בקשה נפרד. תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מסמיכה את בית המשפט לתקן כל פגם או טעות בהליך על מנת "לברר מהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". מכאן לנימוקים השני והרביעי. אמנם בבקשה לצמצום העיקול הציגה המערערת את עצם עילת הבקשה - לאמור: שהתביעה מגלה עילה לכאורה רק לחלק מסכום העיקול - ולא נימקה טענה זו. אולם בקשה לביטול צו עיקול זמני (וצמצום הצו בכלל זה, שהרי הצמצום מבטל חלק מהצו) אינה מתבררת כבקשה בכתב רגילה. ראו תקנה 365(א), המסייגת את ההפניה לאותו חלק של התקנות המסדיר דיון בבקשות בכתב, בכך שההפניה הנה "בכפוף להוראות פרק זה", רוצה לומר פרק כ"ח שעניינו סעדים זמניים. תקנה 367(ג), הכלולה בפרק כ"ח, קובעת כי משהוגשה בקשה לביטול צו עיקול זמני "יקיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים, בהקדם האפשרי ולא יאוחר משבעה ימים ממועד הגשתה". החובה המוטלת על בית המשפט לקיים דיון פרונטלי בבקשה לביטול צו עיקול זמני, המהווה שינוי מההסדר החל על בקשות בכתב בדרך כלל, מאפשרת למבקש הביטול - ככל שאין הוא נסמך על עובדות חדשות אלא רק על העובדות המוצגות על ידי מבקש העיקול - לפרוס בבקשתו הכתובה אך את עיקרי הטיעון שבכוונתו להציג, ולשמור את ההנמקה המלאה לשלב הדיון, לאחר חקירת המצהיר מטעם מבקש העיקול. לא זו אף זו: מבקש העיקול אינו נדרש להגיב בכתב על בקשת הביטול קודם לדיון, והמצהיר מטעמו נחקר על התצהיר שתמך בשעתו בבקשת העיקול (ודוק: תקנה 367(ד) מתייחסת לרשות הניתנת ל"משיב לבקשה למתן הסעד הזמני" להגיש תמצית תגובתו עד יומיים לפני הדיון, ואין היא חלה, לפחות מבחינת לשונה, על המשיב לבקשה לביטול סעד של עיקול זמני). לפיכך לא היה ניתן לדחות את בקשה הצמצום על הסף, בלא דיון במעמד הצדדים, רק בשל חוסר הפירוט שנמצא בה. דברים אלה קשורים גם לנימוק השלישי (עליו חזרה כב' הרשמת בהחלטתה מיום 16.5.04 בבש"א 4052/04) בדבר אי-צירוף תצהיר לבקשה לצמצום העיקול. מאחר שניתן להשיג ביטול של צו עיקול זמני באמצעות חקירה של המצהיר מטעם מבקש העיקול או הפניה לכתב התביעה עצמו, אין חובה לתמוך את בקשת הביטול בתצהיר, כמובן תוך נטילת הסיכון שהעדר התצהיר יותיר את מאזן ההסתברות כשהוא נוטה לטובת מבקש העיקול. עיקרון זה נובע עוד מהדין הכללי החל על בקשות בכתב, שהרי תקנה 241(א) מחייבת צירוף תצהיר לבקשה בכתב "לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה", ולא יותר. ידוע כי הפניה בהליך ביניים אל עובדה הנזכרת בחומר המצוי בתיק בית המשפט - יהא זה כתב טענות, פרוטוקול, החלטה או כיוצא בזה - אינה טעונה תמיכה בתצהיר, כל עוד הכוונה היא להסתמך על אזכור העובדה ולא על אמיתותה. כלל זה בא לידי ביטוי בהקשרים שונים. למשל, בקשה לדחיית תביעה על הסף ניתן להגיש בלא תצהיר "אם העובדות אינן שנויות במחלוקת או שהן מתגלות מתוך כתבי הטענות שהוגשו" (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית - 1995, עמ' 419). הוא הדין לבקשה למחיקה על הסף של כתב תביעה שאינו מראה עילת תביעה או שהוא טרדני או קנטרני. בקשה שכזו "אין מצרפים אליה תצהיר, שהרי אין העובדות טעונות הוכחה, אלא העילה למחיקת כתב התביעה מוכחת וגלויה על פני כתב התביעה עצמו" (שם, עמ' 401). בדומה לכך, ועל יסוד אותו הגיון, בקשות למתן רשות ערעור או צו גילוי מסמכים, שגם להן אין מצרפים תצהיר, בהיות ההצדקה להגשתן מתבררת מתוך כתבי הטענות עצמם (שם, עמ' 713-714). בקשה לביטול צו עיקול זמני אינה יוצאת מכלל זה, והדבר הובהר לא אחת. כך, למשל, נאמר בר"ע 505/86 שטרן נ' שיף, פ"ד מ(4) 555, 559, על החלטה של שופטת לדחות בקשה לביטול צו עיקול זמני בשל אי-תמיכתה בתצהיר: "בהלך מחשבתה זה נתפסה השופטת המלומדת לטעות. אין בסעיפים שהזכירה (סעיפים 4 ו-6) עובודת שהמערער טוען להן, כי אם טענות משפטיות לפיהן המסמכים - הראיות מטעם המשיב (התובע) בתמיכה לתביעתו - אינם מבססים קשר בין הכתבה המשמיצה לבין התובע. טענות כאלה, לפי עצם טיבן, אינן מצריכות אימות בתצהיר כי אם טיעון משפטי בלבד, ומטרתן השקופה היא 'לטעת בלב השופט ספק בצדקת התביעה, הנתמכת לכאורה על-ידי המסמכים', כלשונו של מ"מ הנשיא דאז (זוסמן) בע"א 275/74 בעמ' 725. לשון אחר, המערער ביקש להראות שלא צריך היה להוציא את צו העיקול על סמך החומר מטעם המשיב. לפיכך מן הדין היה להימנע מדחיית הבקשה על הסף ולשקול את הטיעון לגופו". ובמקום אחר נפסק: "מקום שאין מבקש הביטול סומך על עובדות, והוא תולה את יהבו, כמו במקרה הנוכחי, אך בחקירתו של המבקש המקורי על תצהירו או בטענות משפטיות - אין צורך בתצהיר" (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 801). עומד על כך א. גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית - 2003, עמ' 445-446): "אם הבקשה (לביטול עיקול זמני - מ.ס.) מסתמכת על טיעון משפטי בלבד ועל המסמכים שהתובע הגיש או צירף, אין חובה להעזר בתצהיר. אין צורך בתצהיר כאשר הטיעון הוא משפטי בלבד ומתבסס על העובדות שטען התובע". אכן, בבקשה לצמצום העיקול הבהירה המערערת (בסעיף 2) כי היא נמנעה מלצרף תצהיר "מאחר והבקשה מבוססת על כתב התביעה בלבד". כזכור, בהקשר זה הפנתה המשיבה בתגובתה (סעיף 3) לתקנה 364, שכביכול מחייבת צירוף תצהיר. דא עקא, תקנה זו עוסקת בהמצאת ערבות ועירבון ולא בצירוף תצהיר. עולה אפוא כי לא היה מקום לדחות את הבקשה לצמצום העיקול על הסף ובלא דיון; ולנוכח התנגדות המשיבה לצמצום לא היה מנוס מזימון הצדדים לדיון בעל-פה, בו המערערת הייתה זכאית לחקור את המצהיר מטעם המשיבה. מסקנה זו מתחזקת בשל כך שההחלטה על דחיית בקשת הצמצום על הסף ניתנה לא רק בלא דיון במעמד הצדדים, אלא אף בלא שניתנה למערערת הזכות להגיב על תגובת המשיבה, כמתחייב מתקנה 241(ג1). ההפניה של המשיבה בעניין זה לתקנה 241(ד) אינה מועילה, שכן תקנה זו (בנוסחה כפי שתוקן ביום 31.7.03, ק"ת 6252) מורה כי גם אם לא מתקיימת חקירה של המצהירים, עדיין צריך שבפני בית המשפט המחליט בבקשה יימצאו "הבקשה והתשובות לפי תקנות משנה (ג) ו-(ג1)" (ההדגשה שלי - מ.ס.). נכון הדבר כי מניעת זכות התגובה לתגובה אינה גוררת אחריה מאליה את ביטול ההחלטה שניתנה בהעדר התגובה לתגובה (רע"א 5045/00 רום נ' פקיד שומה תל-אביב 3, פ"ד נד(5) 289, 292; רע"א 7569/98 שאולי נ' שאולי, תק-על 98(3) 431; ע"א (י-ם) 1085/00 דובק בע"מ נ' קופת חולים כללית, כב' השופט י. עדיאל, פסק דין מיום 5.10.00, לא פורסם, בפיסקאות 3-4). אולם כאשר התגובה לתגובה הייתה עשויה לשנות את התוצאה, שאני (רע"א 5515/99 מרקריאן נ' הפטריארכיה הארמנית של ירושלים, תק-על 99(4) 328). אין לשלול את האפשרות שתגובה של המערערת לתגובת המשיבה, לו הייתה מצויה בפני כב' הרשמת, הייתה כוללת בתוכה הסברים לנטען בתגובה באופן שהיה משנה את ההחלטה. במצב דברים זה, משהגיעה אל המערערת ההחלטה מיום 21.3.04 הדוחה על הסף את בקשתה לצמצום העיקול (והדבר ארע רק ביום 2.4.04 בעקבות פניה של בא-כוחה אל בית המשפט), הייתה המערערת רשאית לפנות שוב אל כב' הרשמת בבקשה חוזרת לביטול ההחלטה, כפי שאכן עשתה ביום 29.4.04 (בש"א 4052/04; להלן - הבקשה החוזרת). גם זאת נקבע בפסק הדין המנחה בפרשת מרגליות שאוזכר לעיל, בו סורבה בקשה חוזרת שהוגשה לרשמת בית המשפט המחוזי לביטול עיקול זמני לאחר שבקשת הביטול המקורית נמחקה בלא דיון בשל אי-תמיכתה בתצהיר. בית המשפט העליון דחה את הטענה לפיה תקיפת ההחלטה השניה של הרשמת יכולה הייתה להיעשות רק בדרך של ערעור ולא בדרך של פנייה אליה לביטול החלטתה הראשונה. וכך אמר (בעמ' 796): "החלטה למתן צו זמני היא החלטת ביניים שמעשה בית-דין אינו תופס לגביה; לפיכך רשאי בית-המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים שנתן אם נתגלה לו שהיא מוטעית: ע"א 37/68 ח' גינז נ' י' (גינז) מאירי; אלא שאם יחזור בעל-דין שבקשתו נדחתה ויגיש בקשה דומה, עשוי בית-המשפט לדחות את הבקשה עקב שימוש לרעה בהליכי משפט. ממילא הדברים שנאמרו בר"ע 505/86, 506 הנ"ל, שניתן היה לתקוף את הבקשה לביטול צו העיקול פעם שנייה 'אך ורק' על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור, אינם מדויקים, ומוטב היה לבסס את ההחלטה שם על שיקול-דעתו של בית-המשפט שלא להיזקק פעם שנייה לבקשה שנדונה על-ידיו ונדחתה". דברים אלה, שנאמרו בשנת 1997, נכונים על אחת כמה וכמה כיום, לאחר שבשנת 2001 הוספה לתקנות סדר הדין האזרחי תקנה 368 המסמיכה את בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן על ידו. בדומה לפרשת מרגליות, גם במקרה שלפנינו שיקול הדעת של בית המשפט צריך היה לתמוך בבירורה של הבקשה החוזרת לצמצום העיקול, לאחר שהבקשה המקורית לא נדונה לגופה למרות הצורך שהתקיים לדון בה. לפיכך, לא היה מקום לדחות את הבקשה החוזרת בנימוק שכב' הרשמת אינה משמשת ערכאת ערעור על החלטתה מיום 21.3.04 (סעיף 1 להחלטה מיום 16.5.04). כפועל יוצא, ניתן לתקוף במסגרת הערעור הנוכחי (שהוגש ביום 27.5.04) הן את ההחלטה מיום 21.3.04, בה הבקשה לצמצום העיקול נדחתה על הסף, והן את ההחלטה מיום 16.5.04, בה נדחתה הבקשה לביטול ההחלטה הראשונה (פרשת מרגליות, עמ' 796). יצוין כי ההחלטה השניה נדונה אף היא על פי הכתב בלבד ובטרם שחלף הזמן להגשת תגובת המערערת לתגובת המשיבה. תקנה 367(ג) מגבילה את מועד הגשת בקשה לביטול צו עיקול זמני "בתוך שלושים ימים ממועד המצאתו". הבקשה הראשונה לצמצום העיקול הוגשה ביום 16.3.04, פחות מ-30 ימים ממתן הצו, וכפי שבואר לעיל המערערת זכאית לכך שאותה בקשה תידון לגופה. לעומת זאת, המערערת אינה רשאית לנצל את העובדה שהבקשה המקורית לא נדונה במועד על מנת לשפר אותה ולהוסיף לתוכה סעדים וטענות שלא נכללו בה מלכתחילה על אף שהיו יכולים להיכלל בה. ממילא, יש להתיר למערערת להוסיף על האמור בבקשה המקורית רק טענות שנתווספו כתוצאה משינוי בנסיבות או מגילוי עובדות חדשות שלא היו ניתנות לגילוי קודם לכן. הלא בלאו הכי, גם אם הדיון בבקשה המקורית היה מסתיים, הייתה שמורה למערערת הזכות לעתור לבית המשפט בבקשה לעיין מחדש בצו העיקול הזמני על יסוד "נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו" (תקנה 368(א); ראו גם גורן, בספרו הנ"ל, עמ' 412-413, 446). הבקשה החוזרת עונה על תנאי זה באופן חלקי בלבד. מצד אחד, היא מוסיפה על הבקשה המקורית הפנייה לאישור שניתן למערערת מאת משטרת ישראל ביום 23.3.04, לאחר הגשת הבקשה המקורית ומתן ההחלטה לגביה. ניתן לצרף מסמך זה לבקשת הצמצום, וכן את סעיף 8 לתצהיר המערערת מיום 29.4.04 המגבה אותו, שהרי מדובר במסמך שנוצר על ידי גורם חיצוני ולא היה קיים בעת הגשת הבקשה המקורית. מצד שני, הבקשה החוזרת כוללת בתוכה עתירה לביטול מוחלט של צו העיקול הזמני, בטענה שהבקשה למתן הצו לא הצביעה על ראיות לכאורה לגניבה כלשהי שבוצעה על ידי המערערת. העובדות עליהן טענה זו מבוססת, כפי שהן מפורטות בבקשה החוזרת ובסעיפים 2-7 לתצהיר המערערת התומך בה, היו ידועות למערערת, או למצער יכולות היו להיות ידועות לה, בעת שהגישה את בקשתה המקורית, ולפיכך אין להרשות לה את הוספתן לאחר חלוף התקופה לבקש את ביטול הצו. טעם נוסף המונע התרת העלאתה של הבקשה לביטול הצו - להבדיל מצמצומו כפי שהתבקש במקור - הוא הודאתה של המערערת בסעיף 1 לבקשתה המקורית: "התביעה מגלה עילה לכאורה נגד הנתבעת מס' 1 בסכום של 119,000 ₪" (ההדגשה שלי - מ.ס.). זוהי הודאת בעל דין, שבהעדר טעם מיוחד, שלא לדבר על אי-הצגת כל טעם, אין להתיר חזרה ממנה אף לא בהליך ביניים. אותו עיקרון המסדיר הוספת טענות ומסמכים על ידי המערערת על הבקשה המקורית לביטול העיקול חל באותה מידה על המשיבה. רוצה לומר: במסגרת הדיון בבקשה לצמצום העיקול תהיה המשיבה רשאית להסתמך, מעבר לכתב התביעה ונספחיו והבקשה לצו עיקול זמני ונספחיה, על כל מסמך שלא היה ברשותה ולא היה יכול להימצא ברשותה בעת הגשת התביעה והבקשה לצו עיקול זמני. המשיבה לא תהיה רשאית להסתמך בעת הדיון על מסמכים שאינם עונים על תנאי זה, לאמור: מסמכים שנמצאו ברשותה או יכולים היו להימצא ברשותה בעת הגשת התביעה והבקשה לצו עיקול זמני, גם אם אותם מסמכים כלולים בחומר הראיות שבדעתה להציג במסגרת הדיון בתיק העיקרי. טעם הדבר מונח בכך שהדיון בבקשה לביטול צו עיקול זמני איננו הליך נפרד מהליך הבקשה למתן צו העיקול אלא המשך שלו: "אין מקום לראות את הבקשה למתן צו העיקול ואת הבקשה לביטולו כשני הליכים נפרדים זה מזה. התהליך שהתחיל בתקנה 362, וקודמתה תקנה 240 משנת תשכ"ג, ונסתיים בתיקונים האחרונים של התקנות, מחייב עתה לראות את הדיון בבקשת הביטול כהמשך הדיון בבקשה המקורית... סדרי הדין בבקשת הביטול הם כסדרי הדין בבקשה המקורית, כאילו הוזמן המשיב מלכתחילה לדיון בבקשה" (פרשת מרגליות, עמ' 800). אילו המערערת הייתה מוזמנת מלכתחילה לדיון בבקשה למתן צו העיקול הזמני, היא הייתה נדרשת להתעמת אך ורק עם הטענות והראיות עליהן הבקשה התבססה עובר למתן הצו. הוא הדין כעת, כאשר המערערת עותרת לצמצום הצו ועל ידי כך חוזרת כביכול אחורנית בגלגל הזמן אל המועד בו הצו ניתן (18.2.04). הכל, כאמור, כפוף לסייג בדבר הזכות ההדדית של שני הצדדים להסתמך על כל עובדה שהתחדשה מאז הגשת הבקשה ועד הדיון ולא הייתה יכולה להיות ידועה קודם לכן. ברוח קו המחשבה שהוצג לעיל, ניתן להגיע לתוצאה זו גם באמצעות תקנה 368(א), המגבילה את אפשרות ביטולו או שינויו של צו זמני שניתן, ככל שמדובר בביטול או שינוי בשל התפתחויות מאוחרות, באחת משתי העילות הבאות בלבד: שינוי בנסיבות או גילוי עובדות חדשות מאז מתן הצו. כאשר הצו נפתח לדיון מחודש בשל התקיימות אחת מעילות אלה, הדעת נותנת כי גם הצד שכנגד רשאי להציג בפני בית המשפט התפתחויות מאוחרות מאותו הסוג כמשקל נגדי להתפתחויות המוצגות על ידי יריבו, המבקש את העיון מחדש. אולם זאת ולא יותר. אין זה הגיוני, ואף לא הוגן, לאפשר לצד שכנגד להשיב לעובדות החדשות בעובדות שהיו קיימות כבר בעת שהגיש את בקשתו לצו הזמני, אך מטעמים השמורים עמו לא כללן בה. כשם שהמערערת אינה רשאית לנצל את העיכוב בבירור בקשתה לצמצום העיקול כמנוף לשכלול הבקשה באמצעות טענות חדשות החורגות מגדרה של תקנה 368(א), כך המשיבה מנועה מלנצל את העיכוב כדי להימצא במצב טוב יותר מזה בו הייתה מצויה אילו בקשת הצמצום הייתה נדונה, כנדרש, תוך 7 ימים מהגשתה. התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו, באופן שהחלטת כב' הרשמת מיום 21.3.04 מבוטלת, והבקשה לצמצום צו העיקול הזמני תידון במעמד שני הצדדים תוך מתן הזדמנות לחקירת המצהירים, והכל בסייגים שפורטו לעיל. בהתאם לסדרי העבודה הפנימיים בבית משפט זה, לפיהם בקשה לצו עיקול זמני המוגשת לאחר שיוך התיק העיקרי בפני שופט נדונה בפניו, הדיון בבקשה לצמצום העיקול יתקיים בפניי, באותו מועד שנקבע לקדם משפט בתיק העיקרי (1.12.04 שעה 10:30). בהתחשב בתוצאה, אין צו להוצאות. ניתן היום י"ב בכסלו תשס"ה (25 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה והדואר. משה סובל, שופט עיקול זמניצוויםעיקול