מכירת מניות - מס הכנסה

עסקת מכירת מניות היא עסקה הונית בנכס החייבת לכאורה במס רווחי הון - זאת לפי הגדרת "נכס" בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה וסעיף 89 לפקודה. אלא שבסעיף 97(ג) לפקודה נקבע ששר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת רשאי בצו לפטור מתשלום המס כולו או מקצתו רווח הון הנובע מסוגים של עסקאות. ואכן, שר האוצר עשה שימוש בסמכות זו ובצו מס הכנסה (פטור ממס על ריווח הון ממכירת מניות) התשמ"ב- 1981, סעיף 2(א) הוא פוטר (בסייגים מסוימים) רווחי הון ממכירת מניה הנסחרת בבורסה בישראל. המילים "מניה הנסחרת בבורסה בישראל" מוסבת לסוג המניה, כלומר הפטור ניתן רק למניה של חברה המונפקת בבורסה, אך אין להבין את הפטור כמתייחס רק למכירה במסגרת הבורסה. לשון אחרת, המניה צריכה להיות נסחרת בבורסה, אך העסקה הספציפית של המכירה אינה חייבת להיעשות באמצעות הבורסה דווקא. בית המשפט פסק כי כל פטור ממס צריך להתפרש על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, כי משמעותו של קיום פטור היא הצרת בסיס המס והוא מביא לחלוקה לא שווה של הנטל על כל חלקי הציבור ופותח פתח לתכנוני מס המגדילים מצדם עוד יותר את אי השוויוניות בנטל המס. יש לבדוק את היקפו של החריג - הפטור, על רקע הכלל - דהיינו מיסוי רווח הון. מס ריווח הון מוטל על מכירה. המכירה עליה מוטל המס כוללת בתוכה עסקאות בתמורה ושלא בתמורה כגון "מתנה" (ראה הגדרת "מכירה" בסעיף 88 לפקודה). המטרה של פקודת מס הכנסה היא לחייב במס רווחי הון את הסכום בו עולה התמורה, שנתקבלה ממכירת נכס ההון על הסכומים שהוצאו על-ידי הנישום לשם רכישתו, החזקתו, השבחתו ומכירתו של הנכס הנמכר. בקביעת התמורה שורר ככלל, העקרון של "מחיר השוק" ולא התמורה בפועל, מה גם שכאמור בחלק מהמכירות שמס רווחי הון חל עליהן, כגון מתנות אין כלל תמורה בפועל. כחריג, ניתן להתחשב במחיר שנקבע בפועל בין הצדדים אם שוכנע פקיד השומה שנתקיימו שני תנאים מצטברים: תום לב. המחיר לא הושפע במישרין או בעקיפין מיחסים מיוחדים. לפי ניסוחו של הסעיף (השונה למשל מניסוחם של סעיפים 7; 9; 9א' לחוק מע"מ אשר בהם נראה שהכלל הוא המחיר המוסכם והחריג הוא מחיר השוק), כי הנטל להוכחת קיומם של תנאי החריג (המחיר ששולם בפועל) הוא על מי שמבקש להסתמך עליו. אין משמעות לפטור על מס רווחי הון אלא מקום שיש חיוב במס האמור. בסעיף 97(ג) לפקודה מיוחס הפטור לריווח ההון בלבד ומאחר ובמוקד קביעת רווח ההון הממוסה עומדת התמורה כהגדרתה בסעיף 88 לפקודה. כל סכום ששולם מעבר לתמורה כהגדרתה, אינו יכול לזכות בפטור עפ"י סעיף 97(ג) לפקודה. בהגדרת תמורה בסעיף 88 אין מדובר בערך כלכלי של הנכס במופשט, אלא במחיר שיש לצפות לו במכירה "ממוכר מרצון לקונה מרצון". מחיר זה נקבע לא רק עפ"י מדדים אוביקטיביים מדויקים, אלא גם (ובמצבים מסוימים בעיקר) על ידי גורמים פסיכולוגיים ביניהם, ציפיות בדבר הצפוי במשק, קיומם או אי קיומם של השקעות אלטרנטיביות וגובה התשואה הצפוי בהם, "גורם העדר", כתבות בעיתונים, מניפולציות של "מריצי מניות" ואנליסטים בעלי ענין, מצבי רוח ציבוריים וכו'. כל מי שחזה בעיניו את עלייתו המסחררת וצניחתו המסחררת לא פחות של מדד הנאסד"ק, מבין שלגורמים אלה משקל עצום בקביעת מחיר השוק. לכן, גישת בית המשפט היא כי אין לדעתי ליחס חשיבות רבה מידי להערכות שמאיות בדבר ערך נכסי חברות בקביעת מחיר השוק של מניות. מיסיםדיני חברותמניותמס הכנסה