התובע היום בן 15, הגיע אל הבריכה בפארק קנדה אשר במטולה במסגרת טיול מאורגן. בטיול השתתפו גם אמו, אחיו, דודתו וילדיה.   תוך כדי הבילוי ליד הבריכה, התובע נפל ונחבל בראשו.   התובע הובא לבית החולים הגליל המערבי בנהריה לאחר שהקיא והתעלף פעמיים. התובע אושפז במשך 3 ימים, ושוחרר מבית החולים במצב טוב. בדיקת CT שנערכה הייתה תקינה.   השאלה היא האם אחראית הנתבעת לפגיעתו של התובע?   מטעם התובע העידה אמו קלודט אדרי. הגב' אדרי העידה כי המשפחה התמקמה ליד הבריכה. כעבור שעתיים שלוש, ראתה כי בנה, אשר רצה להכנס לבריכה, החליק ונפל. מחמת הנפילה קיבל מכה בראשו בחלק האחורי. התובע התלונן, כי אינו רואה וכאשר התקרבו הביתה, איבד את הכרתו ואז נלקח לבית החולים. בפארק הגישו לו עזרה ראושנה, אך הפנוהו לרופא.   הגב' אדרי העידה כי הריצפה ליד הבריכה היתה עושיה מחומר מחליק כאשר הוא בא במגע עם מים, וכי לא היו במקום כלל שלטי אזהרה מפני החלקה.   הגב' אדרי דחתה בתוקף את הטנעות כביכול התובע רץ ועל כן החליק, וכי היא זו שלא השגיחה עליו כראוי, ולא הזהירה אותו מפני החלקה, והאחריות לנפילתו מוטלת עליה.   הגב' אדרי הדגישה, כי זו לא פעם ראשונה שהיא נמצאת עם ילדיה בבריכה, ועד כה אף פעם, אף אחד מילדיה, לא החליק.   הגב' אדרי הכחישה כי אמרה במרפאה במקום שהילד נפל בזמן שהוא רץ.   מסקנתה הברורה היא כי מכיוון שבנה החליק, הרצפה לא היתה מתאימה.   לא הובאו עדים נוספים מטעם התובע.   מטעם הנתבעת העיד מר בן שחר, היום מנהל הפארק. הוא לא היה נוכח וגם לו שמש בתפקיד זה בזמן התאונה.   לגרסתו, הרצפה עשויה מחומר מאורץ האמור למנוע החלקה.   מאז שהוא נמצא במקום לא היתה כל תביעה בגין פציעה או החלקה ליד הבריכה.   מר בן שחר העיד כי בפארק ישנה תחנת עזרה ראשונה. התחנה מאויישת ע"י חובש והוא המחליט על פינוי לבית חולים במקרה הצורך. יש במרכז שלט והנחיות לגבי התנהגות במקום, שלטים המפרטים עומק הבריכה, שלטים על איסור ריצה בשטח הבריכה.   לדעתו, הליכה על הריצוף בטיחותית לחלוטין ואין כל סכנת החלקה אלא אם כן התובע השתולל או רץ.   לא היה בידי הנתבעת כל אמצעי למנוע את ההחלקה.   עד כאן ראיות הצדדים. לתצהירו של מר בן שחר, צורף מסמך של החובשת אורלי אשר הגישה עזרה ראשונה לתובע, הפנתה אותו לרופא. במסמך זה נרשם כי בשעה שרץ בבריכה המחוממת נפל וקיבל מכה בראש. ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בשאלת האחריות. טענות התובע (לפי סדרן בסיכומים) א. לנתבעים אין גירסה לגבי האירוע. המנכ"ל לא היה צריך להעיד כלל ועיקר, עדותו היא, עדות שמיעה שאין לה כל משקל.   ב. הנתבעת לא הביאה עדים ו/או מסמכים, ועל כן מופעלת כנגדה החזקה, כי אילו אותם עדים היו מוזמנים, היתה גירסתם פועלת לטובת התובע. פסקי הדין אותם מצרף ב"כ התובע הם ע.א. 2275/90.   ג. אין זה מתפקידה של אם התובע להזהיר את הילדים שהריצפה מחליקה, אלא זה תפקיד הנתבעת ורק עליה מוטלת החובה להזהיר מפני החלקה שכן הרצפה הינה באחריותה הבלעדית.   ד. לנתבעת חובת זהירות מושגית כלפי התובע ע.א. 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' ח. כהן פ"ד נ (2) 111, 123.   ה. לנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע במקרה הספציפי של התאונה ולא רק באופן כללי, שכן, התאונה נגרמה בנסיבות אשר הביאו את התובע למצב סיכון בלתי סביר בגלל חוסר אמצעי הזהירות. מה עוד "שהנתבע העמיד ריצוף מחליק במיוחד". מתקיימים שלושת הקריטריונים שצריך לשקול: מידת הסכנה, הקושי למנע וההוצאה הכרוכה בכך, והאינטרס הציבורי שבמתן השרות על אף סכנתו. הנחת העבודה היא כי הסיכון ניתן לחיזוי, והנתבעת אחראית לנזק. סכון ההחלקה היה גבוה וניתן לחיזוי מראש.   פסקי הדין עליהם הסתמך התובע בטיעון זה הם: 1. ע.א. 145/80 שלמה ועקנין נ. המ"מ בית שמש ל"ז עמ' 113.   2. ע.א. 4597/99 הנ"ל בעמ' 124.   3. ע.א. 3124/90 מאיר סבג נ. דוד אמסלם פ"ד מט' (1) 102, 108.   ו. חלה כאן החזקה של הדבר מדבר בעד עצמו על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נ"ח) התשכ"ח - 1968.   התובע לא יכול היה לדעת מה הנסיבות אשר גרמו לתאונה, הנזקים מנכס שבשליטה מלאה של הנתבעת והאירוע מתיישב יותר עם המסקנה כי היא זו שהתרשלה ולא התובע. על כן, עבר אליה הנטל להוכיח שלא התרשלה. אין לצפות מילד שידע מה הסיכון בהחלקה. התובע הרים את הנטל והעבירו אל הנתבעת אשר כשלה מלהוכיח כי לא התרשלה.   ז. מטרת דיני הנזיקין היא לחנך ולכוון התנהגות רצויה עתידית ואין לפטור גורם שחטא שאלמלא כן ימשיך לנהוג ברשלנות. כאן הסתמך על ע"א 206/89 ז רז נ' ביה"ח אלישע פ"ד מ"ז (3) 818,805.   ח. מטרת דיני הנזיקין להשיב מצב לקדמותו, להטיב עם הנזוק, להגשים מטרה תרופתית, ועל כן המדיניות הנהוגה היא לנטות הכף לכיוון פיצוי הנזוק.   לדעת ב"כ התובע העקרון של הטבה עם הנזוק הוא עקרון מנחה כך שלכל הפחות בכל מקרה של ספק ו/או מקרה גבולי יש להטות הכף לכיוון פיצוי הניזוק.   טענות ב"כ הנתבעת א. זכאות התובע לפיצויים תוכרע על פי דיני הרשלנות ולא משום טעמי צדק ערטילאי. אם לא חטאה הנתבעת בנזיקין אין למטרה של השבת המצב לקדמותו, ולא כלום.   ב. התובע לא הוכיח את תביעתו. התובע היום בן 15 לא הוזמן להעיד. אמו היא עדה יחידה ועל פי סעיף 54 לפקודת הראיות אין להסתמך עליה ללא ראיית סיוע. ראיה כזו לא נמצאה.   אין די בכך שעדות יחידה נמצאת מהימנה ומסתברת יותר. יש צורך בנימוקים מיוחדים כאשר בית המשפט מוצא להסתמך בפסיקתו על עדות יחידה של בעל דין או קרוב משפחתו.   ב"כ הנתבעת מציין את ספרו של י. קדמי על הראיות וכן את ע"א 224/78 פ"ד ל"ג (2) 93, ע"א 279/72, פ"ד כ"ז (1) 771 ו 69/75 ל"א (1) 212. עדותה היחידה של האם איננה ברת הסתמכות שכן מתוך עדותה אין לדעת בוודאות מה היו נסיבות הנפילה, היות והיא עצמה אמרה (עמ' 3 ש' 15) כי יתכן ורץ ונפל תוך כדי כך.   ג. לא הובא שום עד שהיה במקום, והרי גם דודתו של התובע ואחותו היו במקום ובוודאי עדים אחרים.   התנהגות זו של אי הבאת עד רלוונטי מחזקת את עמדת היריב. ע"א 216/73 פד"י כ"ח (1) 194.   ד. לא הובאה כל ראית סיוע, העדות אינה מהימנה ויש לדחות את התביעה.   ה. אין חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין. המבחן הוא מבחן הציפיות, כלומר האם אדם סביר היה צריך לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, הלכת ועקנין שהוזכרה לעיל. ו. לדעת ב"כ הנתבעת, הדין מטיל חובת זהירות על המזיק רק בגין סיכונים לא רגילים ולא סבירים. במיוחד במקרי החלקה כאשר חומר החלקה נמצאים באופן טבעי במקום, הסכנה רגילה אין חובת זהירות קונקרטית ובמקרה של בריכה כאשר מים בסביבתה, הרי ברור ונהיר הוא שאין הנתבעת יכולה להעמיד שומר על יד כל מתרחץ ולהזהירו מפני החלקה. החלקה במקום שיש בו מים הוא סיכון טבעי ורגיל. ע"א 2529/64 פ"ד י"ט (1) 30, ע"א 371/90 מ"ז (3) 345, ע"א 498/93 תקדין עליון 93 (4) 127 כך גם ת.א. חיפה בן אלול אסתר נ' צ'מפיון ות.א. טבריה 1790/97 אלו צורפו לסיכומים.   אלו היו פסקי דין הנוגעים למעבידים. במקרים של בריכות או בית מרחץ ואף בתיק כנגד הנתבעת כאן, נפסק כי אין זה בלתי סביר שאזורי הבריכה יהיו רטובים ומים ינטפו מכל עבר וסכנת החלקה ונפילה היא טבעית ורגילה. ע"א 683/72 פ"ד ל"ד (1) 158. ת.א. עפולה 2298/94 תקדין עליון 98 (2) 842 ות.א. 3412/98 (פ"ת) תקדין עליון 98 (4).   ז. החובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים נבדקת בצורה אובייקטיבית בהתייחס לסיכון. יש צורך לאזן, בין בטחון הפרט והאינטרס הציבורי בשירות, כנגד סיכוי הפגיעות בבריכה. בטחון מוחלט, יכול להתממש, רק אם אמנם יוצמד לכל מתרחץ מציל, אמצעי שאינו סביר.   ח. לא הוכח כי הרצפה הייתה מחומר מחליק במיוחד. אדרבא, מר בן שחר העיד כי הריצוף אשר גם היה קיים בזמן התאונה, היה מחומר מחורץ מונע החלקה, וכן לא הוכח כי לא היו שלטי אזהרה. היו גם היו בשלטי אזהרה, כי מים מחליקים. אין צורך ידוע כי מים מחליקים   ט. התובע לא הוכיח ע"י חוות דעת מקצועית כי הריצוף לא התאים לשטח הבריכה, עשוי חומר מחליק במיוחד. לדעתה של האם, הנובעת מן המסקנה כי התובע נפל, אין כל משקל   י. לאם אשם תורם ניכר כאשר לא הזהירה את בנה מפני סכנת ההחלקה.    דיון ומסקנות דינה של התביעה להדחות. הטעם הוא כי לא הוכח שהנתבעת התרשלה ולא נקטה באמצעי זהירות אשר לו היו ננקטים היו מונעים את החלקתו ונפילתו של התובע.   הנני מאמינה לגב' קלודט אדרי, כי ראתה את בנה הולך למים (הכוונה לבריכה) מחליק ונופל עם הראש אחורה.   למעשה, אלו העובדות היחידות אשר לגביהן יש לנו עדות ראיה. הגב' אדרי לא אמרה, לא בתצהיר, ולא בפנינו, כי היו מים במקום בו החליק. גם אם נצא מתוך הנחה, כי היו במקום מים, והדבר לא נאמר, כי זה כה מובן מאליו, עדיין אין בכך לשנות את התוצאה. לו היתה מעידה הגב' אדרי, כי התובע רץ, ותוך כדי ריצה החליק ונפל, והיו עדויות בפני, כי לא היו שלטי אזהרה מפני ריצה במקום, יתכן והתוצאה היתה שונה.   איש לא מצא לנכון לפרט מה היו הוראות ההתנהגות המופיעות בשלטים הקיימים בבריכה. השאלה היא, האם, כאשר ילד בן 9.5 שנים, אשר אמו נמצאת לא רחוק ממנו, מחליק ונופל באיזור מרוצף בריצוף מחורץ, ישנה חובת זהירות קונקרטית של מחזיקת ומפעילת הבריכה כלפי הילד?   בע.א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פד"י ל"ז(1) עמ' 113, בעמ' 125. מול האות א'-ב': "...בעלים שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית". מול האות ז': "...חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת עפ"י מבחן הציפיות. השאלה היא, האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך בחיוב, אם אדם סביר צריך היה עניין שבמדיניות לצפות את התרחשותו של אותו נזק.. השאלה השניה היא, נורמטיבית באופיה וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי". עמ' 126: "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית, יש לזכור כי, לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי) אין דין של יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזו מראש" (השופט ויתקון בע.א. 333/86(2) בעמ' 622 "חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצפו הסיכונים וישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע בעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלו, סמיכים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים קיומם בחשבון. ... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות, עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. נפילה או התקלות היא תופעה רגילה בחיים. אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי יום יום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר, מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? ... הוא אותו סיכון שהחברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת, כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.   חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת בחללו של עולם, אלא מיוחדת היא למזיק ספציפי, לניזוק ספציפי, לנזק ספציפי ולהתנהגות ספציפית..." בפס"ד ועקנין הנ"ל בעמ' 137 נאמר: "בעל חובת הזהירות אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו ודינו אינו כדין מבטח חובתו של המזיק הוא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אוביקטיביות. השאלה היא מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין... "   החלקה ליד בריכה, היא סיכון סביר. סביבת הבריכה היא בדרך כלל רטובה. מבקרי בריכת השחייה מבוגרים כילדים, אשר זו לא פעם ראשונה להם, יודעים, כי המקום רטוב, והרטיבות והמים הם חלק מטבעו של המקום. "נקבע לא אחת, כי החלקה כשלעצמה, אינה מלמדת בהכרח על כך, שהיא אירעה עקב התרשלות של האחראי להחזקת המקום" ע.א. 498/93 סבן נ' רותם תק-על 94(4)127. האם היתה הנתבעת חייבת לנהוג אמצעי זהירות כנגד החלקה? "אמצעי הזהירות הנדרשים, אינם גורם קבוע אלא משתנה על פי הנסיבות. אמצעים אלו חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר..." ע.א. 145/80 הנ"ל בעמ' 132. לו בקשנו לעשות את הרחיצה בבריכה לפעולה בטוחה לחלוטין, יתכן כי היה צורך להציב מציל על יד כל מתרחץ, או להעמיד עובדי נקיון על יד כל אחד מן היוצאים מן הבריכה על מנת שינגב את המים. אלו אמצעים אינם סבירים, שהיו גורמים לכך, כי לא תתאפשר פעילות רחצה בבריכה.   האם תליית שלטי אזהרה מפני החלקה היו אמצעי הזהירות שעל הנתבעת היה לנקוט ע"מ למלא את חובתה? מסופקני.   הורים חייבים להשגיח על ילדיהם, זוהי חובתם המוסרית וזו חובתם על פי הדין.   נורמת שמירה על ילדים בכלל, ובשטח בריכה בפרט, מושרשת בחברה, ואין כל מקום להעביר את חובת השמירה הבסיסית מן ההורים אל מחזיקי הבריכה כטענת ב"כ התובע. יתר על כן, למעשה איננו יודעים עד היום מה גרם להחלקתו ונפילתו של התובע. הוא עצמו לא הגיע למסור עדות, למרות שהיה כבר בן 14-15 בזמן ניהול המשפט.   בהעדר נסיבות מדוייקות של אירוע קרות הנזק, לא מתקיים היסוד הראשון של בניית חובת הזהירות הקונקרטית. בע.א. 3124/90 סבג נ' אמסלם הנ"ל, הונחה הנחת עבודה כי יוצר הסיכון (המזיק) אחראי לנזק, ובלבד שהסיכון היה ניתן לחיזוי. ספק בעיני, אם ניתן לומר כי, במקרה זה הנתבעת יוצרת את הסיכון. סיכון ההחלקה בסביבת בריכה, הוא תוצר נלווה של עצם קיומה של הבריכה. על מנת למנוע סיכון זה, יש לא להפעיל בריכה כלל.   פסקי הדין אותם צירף ב"כ התובע נוגעים רובים ככולם לתאונת עבודה או תאונות קשות כתוצאה מקפיצה לבריכה במים רדודים ללא שלטי אזהרה, או התנגשות גולש הגלים ללא השגחת משלח.   לא צויין ע"י ב"כ התובע, וחזקה עליו שערך בדיקה מקיפה ומעמיקה, פסק דין אחד הדומה בנסיבותיו למקרה כאן לא של בית המשפט העליו ולא של בית המשפט המחוזי והשלום אשר קיבל את התביעה, לעומת זאת, בפסקי הדין אותם ציין ב"כ הנתבעיים נידונו אירועים של החלקה באיזור בריכה, והתביעות שם נדחו.   התייחסות המחוקק לבריכות שחייה, ודרישות הבטיחות היא ב[צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחייה מוכרזות) התש"ל - 1970].   בצו ישנן דרישות מפורטות לעניין סמכויות וחובות המציל, עזרה ראשונה, נקיון המים, צבע הקרקעית, גידור, סימון עומקים ושלטי אזהרה. אלא שאלו מיוחדים למקפצות בלבד (ס' 11 לצו). בצו לא נמצאה הוראה כלשהיא לעניין שלטי אזהרה מפני החלקה. וגם לא מצאתי הוראה כזו, בכל חוק או תקנות אחרים, המתייחסים לבריכות שחייה. הדבר מלמד על היחס הנורמטיבי בחברה, לעניין החלקה בבריכה, בגלל מים הנמצאים בקרבתה, באופן טבעי.   ב"כ התובע מבקש להחיל את הכלל של הדבר מדבר בעדו, עפ"י ס' 41 לפקודת הנזיקין. אין לעיל ידי לקבל טענה זו, שלושה תנאים מצטברים יתקימו על מנת להחיל את הכלל.   לתובע לא היתה ידיעה או לא יכולה היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה. לנתבעת השליטה על המקום. אירוע הנזק מתיישב יותר עם מעשה או מחדל של הנתבע, מאשר של התובע.   לגבי התנאי הראשון, אין בידי בית המשפט כל ראייה לקבוע, כי התובע לא ידע או לא יכול היה לדעת מה גרם לנפילתו. החלקה כשלעצמה אינה מצביעה על קיום רשלנות מחד, או על איך ומה, מאידך. ע.א. 431/87 ניסים בן שושן נ' אוניות משא אל ים תק על 89(3) 871. התובע כאמור לא העיד, ועדות האם אינה יכולה בנסיבות כפי שתוארו לעיל, למלא את החסר. יתכן ונתקל בדבר מה, יתכן והפנה מבטו של לכיוון ההליכה, יתכן והחליק על מים. התנאי השני אמנם מתקיים, אך לא התנאי השלישי כלומר התכנות הנזק איננה מתיישבת יותר עם מעשיו, או מחדליו של הנתבעת מאשר עם זו של התובע, ובמקרה זה, גם עם התנהגות האם.   לבסוף, קשה לי לרדת לסוף דעתו של ב"כ התובע בפרק האחרון לסיכומיו. ודאי שמטרת דיני הנזיקין, היא ליתן תרופה ולנסות להשיב המצב לקדמותו לפני התרחשות הנזק, ככל שאפשר. נכון שישנם מקרים גבוליים אשר ובד"כ כאשר הפציעה היא קשה מאד, בתי המשפט נוטים לפסוק פיצויים אך לכל זאת קיים תנאי הכרחי, כי אמנם קיימת אחריות הנזיקין. זהו התנאי הראשוני והבסיסי.   בתביעה זו שבפני, לא מצאתי אחריות כזו.   הסיכומים הוגשו בשאלת החבות בלבד, אך לאור התוצאה דלעיל, אין מקום וטעם לקיים דיון בשאלת גורם הנזק.   התביעה נדחית.   אין צו להוצאות.     ניתן היום כ"ד באלול, תשס"ב (1 בספטמבר 2002) בהעדר הצדדים.   המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.       חנה לפין-הראל, שופטת   תאונות נפילהתאונות בבריכהבריכת שחיה / בריכת מיםתאונות החלקה