א. המשיב בתיק זה, שימש בשנים 1997-8 כעובד ציבור הממונה על הרכב הרפואי באגף השיקום של משרד הבטחון. כתב האישום המקורי שהוגש נגדו לבית משפט השלום בתל אביב ייחס לו מספר עבירות חמורות הקשורות בעבודתו: לקיחת שוחד, מירמה והפרת אמונים. בתאריך 13.01.00, לאחר שהראיות החלו להישמע, הגיעו הצדדים, קרי המדינה והמשיב, להסדר טיעון אשר נערך בכתב והוגש לבית המשפט. במסגרת הסדר הטיעון הגישה המדינה כתב אישום מתוקן שהיקפו צומצם בצורה משמעותית. למשיב יוחסה עבירה אחת בלבד, והיא הפרת אמונים, עבירה על סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. התשתית העובדתית, כפי שפורטה בכתב האישום, הינה כדלקמן: המשיב נמצא, מתוקף עבודתו, בקשרי עבודה עם חברות לייבוא ולשווק מכוניות, מהן רוכשים נכי צה"ל את כלי הרכב שלהם. המשיב קיבל משתיים מן החברות הללו (חברת יוניון מוטורס וחב' מאיר), מכוניות לנסיעת מבחן הקשורה בתפקידו. המשיב קיבל את המכוניות בסופי שבוע, ולא עדכן את הממונה עליו באשר לקבלתן. בתאריך 7.4.98 רכש המשיב רכב מחב' מאיר. כחלק מהרכישה קיבל המשיב, מחב' מאיר, חבילת אביזרים לרכב בשווי כולל של 2,500 ש"ח ללא תשלום, וכאשר לא היה זכאי לקבלה לפי הנהלים בתפקידו. המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. בהתאם להסדר הטיעון נשלח המשיב לשירות מבחן לצורך קבלת תסקיר אשר יתייחס גם לאפשרות אי הרשעה. בסופו של יום, לאחר קבלת התסקיר, שמיעת טיעונים והתלבטות, החליטה כב' השופטת קמא (השופטת ר' גרינברג) להימנע מהרשעתו. המשיב נשלח לביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 180 שעות (אשר בינתיים, עד לשמיעת הערעור, כבר בוצע במלואו). על החלטתה של כב' השופטת קמא, להימנע מהרשעה, מערערת המדינה בפנינו. ב. טיעוניה המרכזיים של המדינה, בהודעת הערעור המפורטת שהוגשה, הן כדלקמן: 1. כב' השופטת קמא העדיפה את אינטרס המשיב על פני אינטרס הציבור ובכך שגתה. בגזר הדין, אמרה כב' השופטת קמא, כי "נסיבותיו האישיות של הנאשם...מצדיקים בעיני העדפת שיקולי שיקום על פני האינטרס הציבורי שבהרשעה ועל כן אני מחליטה שלא להרשיע את הנאשם" (עמ' 38 פיסקה 12 לגזר הדין). לטענת המדינה, לא היה מקום במקרה זה, כאמור, להעדיף את "שיקולי השיקום" על פני האינטרס הציבורי; 2. העבירה שמדובר בה, היא עבירה חמורה ועניינה הבטחת טוהר המידות בשירות הציבורי. בשל אופייה של העבירה, לא ניתן לסיים את ההליך ללא הרשעה. 3. המשיב ריכז בידו סמכויות רבות היקף, והחלטותיו היו משמעותיות מבחינה כלכלית עבור ציבור הנזקקים לשירותיו. דווקא משום כך, לא היה מקום לנקוט לגביו בצעד של הימנעות מהרשעה; 4. ככלל, הימנעות מהרשעה היא חריג, והכלל הוא, כי יש להרשיע נאשם בגין עבירה שביצע. במקרה הנוכחי, אין בסיס עובדתי או משפטי לנקיטה בצעד החריג של הימנעות מהרשעה. ב"כ המשיב טען, כי בית משפט קמא איזן נכונה את אינטרס המדינה מול אינטרס המשיב, שעל כן אין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בפסק הדין. עובדתית הפנה ב"כ המשיב את תשומת לבנו לכך, כי המשיב הושעה על ידי נציב שירות המדינה, לאחר הגשת כתב האישום. לאחר מתן פסק הדין הוחזר לעבודה במשרד הבטחון, אם כי לא באותו מקום שבו שרת לפני כן. קבלת הערעור כרגע, תביא לכך שעבודתו של המשיב במשרד הבטחון תופסק כליל. עוד טוען ב"כ המשיב, כי בגדר העבירה של הפרת אמונים, הרי מדובר ב"הפרת אמונים בדרגה נמוכה" (עמ' 4 שורה 17 לפרוטוקול). סך הכל, מדובר בהפרת נהלים ולא מעבר לכך. לא יתכן, כך לטענת ב"כ המשיב, כי כל אימת שמדובר בעובד ציבור לא ניתן יהיה לסיים הליך ללא הרשעה, בעוד שחלקים אחרים מן הציבור, בנסיבות דומות, יתכן ויזכו "ליהנות" מן האפשרות של הימנעות מהרשעה. ב"כ המשיב חוזר על הטיעונים באשר למיהותו של המשיב, תפקודו החיובי לאורך השנים, תרומתו למדינה; שעל כן הוא עותר, כי בית משפט זה לא ישנה את פסק דינו של בית משפט קמא. ג. נראה לי, כי יש ממש בערעור זה ואציע לחבריי לקבלו. אתחיל בנושא משמעות תפקידו של המשיב. המשיב היה ממונה על החלטות בנושא רכישת רכב עבור נכי צה"ל. אין צורך להכביר מילים באשר למשמעותה הכלכלית של כל החלטה בנושא, עבור סוכנויות הרכב המספקות את כלי הרכב שבנידון. החלטה של המשיב משמעותה היתה רווח כספי גדול לסוכנות זו או אחרת. מי שמחזיק בידיו סמכות הכרעה בנושא מסוג זה צריך להקפיד הקפדת יתר, כי החלטותיו לא תושפענה מכל נימוק שאיננו נימוק ענייני המתייחס לגופו של רכב, ולא לגופה של טובת הנאה כזו או אחרת, שיקבל מן הצדדים האמורים ליהנות מהחלטתו. לא רק המשיב (או כל אדם אחר הנושא במשרה זו) צריך להקפיד על כך, אלא גם ציבור הנזקקים צריך להיות משוכנע בכך, כי ההחלטה בדבר פניה לחברה זו או אחרת נעשתה אך ורק משיקולים ענייניים ולא שיקולים אחרים. המשיב, כאמור, קיבל חבילת אביזרים מחברת "מאיר", שהיתה אחת מן החברות עמן היה בקשרי עבודה מתוקף תפקידו. במילים אחרות, אחת החברות מהן רוכשים נכי צה"ל את כלי הרכב שלהם. לא ניתן להתייחס לקבלת החבילה הנ"ל אך ורק כאל הפרת נהלים, כהגדרתו של ב"כ המשיב. צודקת התביעה כאשר היא טוענת, כי קבלת האביזרים במקרה זה "נושקת" לעבירת השוחד. כאשר מדובר בחברה התלויה בהחלטתו של המשיב, וכאשר מדובר באביזרים לרכבו הפרטי של המשיב, אותם לא היה המשיב אמור לקבל, הרי שהצירוף, לכאורה, מצביע על כך שמתן האביזרים נעשה במטרה לקנות את רצונו הטוב של המשיב. לא צריך דמיון רב כדי להבין כיצד מתפרש צעד זה על ידי חברה אחרת, המתחרה עם החברה אשר העניקה למשיב את האביזרים. גם "למראית העין", ככל שהדבר מדובר בעובד ציבור, שציבור רב של נזקקים תלוי בהחלטותיו - יש חשיבות. אומר יותר מכך. שופט, בשר ודם, אינו יכול כמובן לחדור אל נבכי מחשבתו ושיקוליו של נאשם, מעבר למה שמוצג בפניו במהלך הדיון. אולם, בגדר תובנה סבירה, נראה לי, כי ספק אם המשיב עצמו יכול לומר בודאות, כי קבלת טובת הנאה מעין זו שקיבל במקרה הנוכחי, לא היתה "מרחפת" מעל כל החלטה עתידית שהיה עליו לקבל, והנוגעת גם לחברה שבנידון (העסקה שאותה "טרפד" המשיב עם חברת מאיר, כפי שטוען הסנגור (ראה עמ' 5 לפרוטוקול הדיון בפנינו) היתה בשנת 1994, לפחות 3 שנים לפני המעשה נושא האישום, ולכן אין בכך מענה באשר להחלטות עתידיות). מכל מקום, כאשר מדובר בעובד ציבור, שכאמור, מרכז בידיו סמכויות רחבות היקף מעין אלה, לא יתכן, כי קבלת פריטים ששוויים הכולל 2,500 ש"ח תחשב כהפרת נהלים בלבד. כפי שצויין בפיסקה א' לעיל, בגדר העובדות שבהן ראתה המדינה הפרת אמונים מצויה גם העובדה, כי המשיב קיבל משתי חברות כלי רכב שונים לנסיעות מבחן הכרוכות בתפקידו, במהלך סופי השבוע דווקא, מבלי שעדכן את הממונה עליו. בית משפט קמא אמר ביחס לפריט אישום זה, כי "אין ספק כי באותם סופי שבוע השתמש הנאשם בכלי הרכב גם למטרות אישיות, אך אלמנט זה הושמט מכתב האישום המתוקן ונותר למעשה פגם טכני של אי דיווח" (עמ' 35 פיסקה 5 לפסק הדין). בטיעון בפנינו, טען ב"כ המשיב, כי אמירה זו חורגת למעשה מן האמור בכתב האישום המתוקן, שכן בכתב האישום נאמר במפורש שהנסיעות הן לצורך תפקידו ואלה העובדות בהן הודה המשיב. אכן, סעיף 2 לכתב האישום מייחס למשיב, בענין זה, רק סטייה מנהלים (כפי שנאמר גם על ידי כב' השופטת קמא) בכך, שנסע ברכב במהלך סופי השבוע מבלי שעדכן את הממונים עליו. יחד עם זאת, הסטייה מהנהלים במקרה זה היתה משמעותית ואי אפשר להתעלם מכך. המשמעות המעשית היא, שלרשות המשיב עמד רכב בסופי שבוע, גם אם נסע בו לנסיעות מבחן הכרוכות בתפקידו. מקובל עלי, כי במדרג החומרה, כאשר מדובר במעשים שונים היכולים להיחשב כהפרת אמונים, עובדה זו לא תמצא את מקומה ברף העליון, אולם בהחלט לא ניתן למקם אותה גם ברף התחתון. ד. באשר למיהותו של המשיב, דרך חייו ותפקודו לאורך כל שנותיו, כפי שהם עולים, הן מתסקיר שירות המבחן, הן ממכתבי ההמלצה הרבים שצורפו לתיק והן מעדויות האופי. בית משפט קמא קבע, כי המשיב הוא "אדם נורמטיבי שתרם רבות למערכת הבטחון בתפקידו האחרון ובעשייתו הקודמת". על קביעה זו גם המדינה אינה חולקת. עיינתי בכל החומר המתייחס לאורח חייו של המשיב, ואכן התמונה המצטיירת היא, כי מדובר באדם שבנסיבות אחרות היה זוכה להגדרה "מלח הארץ", מי ששרת את המדינה הן בצבא והן בתפקידו האחר וזכה להערכה רבה. אל מול המשיב הנוכח באולם ואשר הפגיעה בו ממשית ונראית לעין, עומדת מן הצד השני המדינה, שאיננה בשר ודם ואשר יכולה להביא את דברה רק באמצעות נציגי התביעה הטוענים בשמה. המדינה היא גוף ערטילאי שלכאורה לא יגרע ממנו מאום, אם אכן יסתיים תיק זה או אחר בלא הרשעה. נקל על כן להבין את התלבטותה של כב' השופטת קמא, כפי שהיא עצמה נתנה לה ביטוי בפסק הדין, ואת החלטתה הסופית להעדיף את האינטרס של המשיב על פני האינטרס של אותו גוף ערטילאי - הציבור במדינת ישראל. אולם, נראה לי, כי ראוי אותו ציבור שלא יתעלמו מהאינטרס שלו, גם כאשר הפגיעה בו איננה ניתנת למישוש ולראיה בעין. כל ויתור בנושא של טוהר המידות יש בו משום כרסום בדרך לקיום ממשל תקין ובאמון הציבור בכך שהחלטות אכן מתקבלות משיקולים ענייניים בלבד. כאשר מדובר במי שמחזיק בידו משרה בעלת אופי כלכלי, כאמור לעיל, הרי ההקפדה צריכה להיות דווקא במישור הכלכלי. למותר לציין, כי קבלת האביזרים במקרה זה איננה עולה בקנה אחד עם הקפדה מעין זו. ה. הכלל העובר כחוט השני בכל הפסיקה הינו, כי בגין עבירה יש להרשיע ורק במקרים חריגים ניתן לסיים את ההליך בלא הרשעה (וראה לענין זה ע"פ 2085/96 תמר כתב נ' מ"י, פ"ד נב(3) 337). בענין תמר כתב הנ"ל נדונה האפשרות לסיים את עניינה של המערערת, שהיתה מפקחת במס הכנסה, לאחר שהודתה בכך, כי קיבלה הלוואה מסוכן שייצג נישומים שעליהם היתה מופקדת מכוח תפקידה. הגם שבאותו ענין דובר על עבירת שוחד, הנה באופיין מזכירות הנסיבות באותו ענין את הנסיבות בתיק שבפנינו. בהתייחסו לאפשרות לסיים את עניינה של המערערת ללא הרשעה, אמר בית המשפט העליון, כי "מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשה העבירה...כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.". דברים שנאמרו שם יפים גם לעניינו. ונראה לי, כי אכן שגתה כב' השופטת קמא כאשר העדיפה במקרה זה את שיקולי שיקומו של המשיב על פני הצורך בהקפדה על נורמות ראויות ו"בהוקעת מעשי עבירה". ו. לא התעלמתי מטיעונו של ב"כ המשיב באשר לכך, כי תלוי ועומד נגד המשיב גם הליך משמעתי שממתין לתוצאות ההליך בפנינו. ב"כ המשיב טען, כי המשיב יפוטר מעבודתו במשרד הבטחון כליל אם יתקבל ערעור המדינה והמשיב יורשע בעבירה שיוחסה לו. אין לי ספק, כי זוהי תוצאה קשה מבחינתו של המשיב, אשר עובד במשרד הבטחון שנים רבות. יחד עם זאת, נראה לי, כי שיקול זה בפני עצמו אינו יכול להוות משקל נגד לכל שאר הנימוקים, במיוחד כאשר מדובר בעבירה הנוגעת ישירות לתפקידו ותפקודו של המשיב במשרד הבטחון. אין בכך משום אמירה, כי מעולם ובשום מקרה לא יסתיים הליך כנגד עובד ציבור ללא הרשעה. אינני מוציאה מכלל אפשרות, כי במקרים הולמים יסתיים הליך גם כנגד עובד ציבור ללא הרשעה. אולם, לא נראה לי, כי המקרה הנוכחי הוא מקרה הולם לענין זה. אני רואה לנכון להדגיש, כי מדובר בשני אירועים, האחד כאמור קבלת האביזרים, והשני קבלת כלי רכב לנסיעות מבחן בסופי שבוע מספר פעמים. במילים אחרות אין מדובר במעידה חד פעמית, כתוצאה מהפעלת שיקול דעת שגוי. התוצאה היא, כי אציע לחברי ,כאמור לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירה שיוחסה לו. משום שהמשיב כבר סיים לבצע את השירות לתועלת הציבור, בהיקף שהוחלט לגביו, ומשום שהוא צפוי גם להליך משמעתי, אציע לחבריי שלא להתערב בעונש ולהשאיר את החלטתה של כב' השופטת קמא בענין זה על כנה. ד' ברלינר, שופטת אב"ד השופט ז' המר: אני מסכים. ז' המר, שופט השופטת י' שטופמן: אני מסכימה. י' שטופמן, שופטת לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של השופטת ד' ברלינר, אב"ד, לקבל את הערעור. אנו מרשיעים את המערער בעבירה של הפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז1977-.משפט פליליצבאהפרת אמוניםמשרד הביטחון