1. התובעת הנה הבעלים של נכס מקרקעין המצוי בשדרות הנשיא 121ב בחיפה (להלן: המושכר) אשר ייעודו לעסק. בשנת 1993 השכירה התובעת את המושכר למכון לאורטופדיה אחוזה בע"מ, חברה מוגבלת במניות שהנתבע 2 (להלן: המכון לאורטופדיה וברק בהתאמה) היה בעל מניות בה ומנהלה. החוזה הוארך מידי שנה עד לשנת 2000. הצדדים הקפידו לחתום על חוזה חדש בתחילת כל שנת שכירות חדשה כאשר בשם החברה חתם ברק שגם ערב לחיוביה. עד שנת 1997 חתם ברק בשם משפחתו הקודם "מללי" והחל מאותה שנה חתם בשמו הנוכחי, ברק. 2. ביום 26.10.00 נכרת חוזה שכירות בין התובעת לבין י.י. שון מרכז לכף הרגל (1999) בע"מ (הנתבעת 1), חברה מוגבלת במניות בה שימש ברק כמנהלה אך לא החזיק במניות בה (להלן: חברת שון או החברה). בעלי המניות היו יגאל שני ומיכאל סתיו. 3. חוזה השכירות עם חברת שון נכרת לשנה אחת ועל כן עתיד היה להסתיים ביום 26.10.01 ברם נוכח דרישת התובעת אשר טענה כי החוזה הופר הפרה יסודית, נדרשה החברה לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 2.9.01. ממכתב עו"ד גבע, בא כח התובעת, מיום 13.9.01 עולה כי החזקה הוחזרה לידי התובעת קודם לכן אם כי נותרה פסולת שהחברה התחייבה לפנותה עד ליום 9.9.01 (ראה נספח ו' לתצהיר ת/1). 4. לטענת התובעת היו מותקנים במושכר שני מנעולים. ביום 9.9.01 קבלה מפתח לפתיחת מנעול אחד בלבד ועל כן ביום 16.9.01 פתחה את המושכר בעזרת מנעולן. משנכנסה פנימה מצאה את המושכר במצב הרוס כך שנאלצה להוציא סכומים נכבדים לשיפוצו. 5. על כן דרשה מהחברה וכן מברק, הערב לטענתה גם לחיוביה של חברת שון, פיצוי בסך 79,158 ₪. סכום זה מורכב מעלות תיקון הנזקים, הוצאות צילום לתיעוד מצב המושכר בעת קבלת החזקה בו, עלות פריצת המושכר כדי לתפוס בו חזקה, חובות דמי שכירות, לועד הבית ובגין שימוש בטלפון שהיה רשום על שם התובעת. כן נדרש הפיצוי המוסכם והקבוע מראש בחוזה בסך 100 דולר בגין כל יום של איחור בהחזרת החזקה עד ליום 15.10.01. משלא נענתה לדרישותיה הגישה את התובענה דנן נגד החברה ונגד ברק. 6. החברה לא התגוננה מפני התביעה ועל פי הנטען היא חדלת פרעון. הנתבע העלה שתי טענות, האחת, כי בניגוד לחוזים הקודמים בהם אמנם ערב לחיובי המכון לאורטופדיה, לא חתם על החוזה משנת 2000 בשם החברה וממילא לא ערב לחיוביה. עוד הוסיף כי משקבלה התובעת את החזקה במושכר החליפה מנעולים ולא אפשרה כניסה לאיש לצורך ניקויו. כמו כן במהלך כל השנים בהם החזיק המכון לאורטופדיה במושכר נעשו תיקונים לצורך תחזוקה שוטפת ומצב המושכר בעת החזרתו היה תוצאה של בלאי סביר לאחר שימוש בו במשך תקופה ארוכה. בנוסף, נעשו שיפורים במושכר, בין על ידי המכון לאורטופדיה ובין על ידי שוכר שקדם לו (התקנת מזגן ושטיח). לטענתו החליטה התובעת לשפץ את המושכר מן היסוד וכעת היא חפצה לחייב את החברה ואותו בגין השיפוץ. עוד טען כי היות שפוטר מעבודתו כמנהל העסק כחודשיים לפני החזרת החזקה במושכר אין הוא יודע האם נותרו חובות ומה גובהם. 7. שתי שאלות טעונות אפוא הכרעה - החבות אישית של ברק כערב לחיוביה של החברה והאם הופר החוזה ואם כן מהו גובה הפיצוי לו זכאית התובעת. ערבות ברק 8. לגרסת התובעת הקשר העסקי היה מאז ומתמיד עם ברק. בשלב מסוים שונה שם החברה מבלי שהדבר השפיע על מערכת היחסים משכיר-שוכר. מי שחתם מידי שנה על החוזים היה ברק והוא גם חתם על החוזה משנת 2000. ברק גם שילם לה מידי חודש את דמי השכירות ובשום שלב לא ידעה כי יש בעלי מניות אחרים בחברה החדשה. גרסת התובעת נתמכת בעדות עו"ד גבע, בא כחה של התובעת מזה שנים רבות שבמשרדו נחתמו החוזים. עו"ד גבע העיד כי בשנת 2000 כמו בכל שנה ישב ברק מולו במשרד, הוא אשר חתם על חוזה השכירות של אותה שנה וגם חתם כערב לחיובי החברה. על כן נכתב שמו של ברק במקום המיועד לחתימה. 9. ברק לעומת זאת העיד כי מי שחתם באותה שנה היה אחד מבעלי המניות של החברה החדשה וכי בשום שלב לא הסכים לערוב לחיוביה. המכון לאורטופדיה נקלע לקשיים כספיים, הוחלט על הפסקת פעילותו וברק החל לעבוד כשכיר במשביר לצרכן. אז פנו אליו שני וסתיו שראו את הפוטנציאל בענף האביזרים האורטופדים, החליטו להשקיע בו ורכשו את מניות המכון לאורטופדיה מברק (ומבעל המניות האחר). בהיות ברק אחד מבעלי המקצוע הבודדים בארץ לייצור נעלים אורטופדיות העסיקו אותו כשכיר, והוא זה שניהל בפועל את החנות. החוזה משנת 2000 נחתם על ידי אחד מבעלי המניות ולא על ידו. ברק גם הוסיף כי אין הוא אחראי למה שנרשם על ידי עו"ד גבע כך שאין לחייבו בשל העובדה ששמו מתנוסס מתחת לחתימת הערב. לא זו אף זו, לטענתו מאז ומעולם חתם בשמו המלא ואילו בחוזה מופיע שרבוט בתור חתימה. 10. בחוזה הודפס שמו של ברק כערב ומעליו מתנוססת חתימה משורבטת השונה מחתימתו ביתר החוזים שהוצגו כראיה בהם חתם ברק בשמו המלא (הנוכחי - ברק - או הקודם - מללי). ברק הכחיש כי חתם על המכתבים ת/3 ו-ת/8 שגם מופיע שרבוט במקום החתימה. 11. עם זאת, עו"ד גבע, אשר מייצג את התובעת מזה שנים רבות ובפניו נחתמו החוזים, העיד כי מלבד ברק איש לא ישב מולו בקשר לשכירות המושכר. התובעת, שהצטיירה בעדותה כאשה קפדנית, ונכחה בזמן חתימת החוזה העידה אף היא כי ברק הוא שחתם על החוזה. לו חתם מאן דהו אחר על החוזה משנת 2000 היה בכך משום חריג לעומת שנים עברו. אין זה מתקבל על הדעת שעו"ד גבע והתובעת לא ישימו לב לכך ולא יקפידו על רישום פרטי החותם. נכון כי עו"ד גבע רשם בחוזים קודמים וכן בחוזה דנן את שם משפחתו הקודם של ברק (מללי) אף כי ידע על שינוי השם. ברם, לא הרי רישום שם הערב כפי שהיה מוכר כמעט עשור כהרי זיהויו של החותם. 12. מעבר לכך, לא הוסבר מדוע על אף היות ברק שכיר בלבד שימש כדירקטור של החברה ואף היה בעל זכות חתימה בבנק. מכאן ניתן להסיק, שמערכת היחסים בין בעלי המניות לבין ברק היתה יותר מאשר של עובד מן המניין וכי הושגו בין הצדדים הסכמות אשר חרגו מיחסי עובד-מעביד. לא מן הנמנע כי במסגרת זו הוסכם כי ברק יערוב לחיוביה של החברה. 13. כמו כן, היות שלטענת ברק שני וסתיו היו בעלי הממון אך טבעי הוא כי התובעת ועו"ד גבע יהיו מעונינים דווקא בערבותם ולא בערבות ברק. לכן אין זה סביר שידרשו תשלום ממי שאינו הערב האמיתי. 14. התובעת הניחה אפוא תשתית עובדתית לכך שברק הוא מי שהתחייב כערב. על כן עבר הנטל להביא ראיות לסתור לכתפי ברק. פרט לעדותו לא הביא ברק ראיה כלשהי הסותרת את גרסת התובעת. הטענה כי שני וסתיו פטרו אותו ונותרו חייבים לו כספים ואין לא כיום כל קשר עמם אינה מצדיקה את אי-זימונם כעדים שהרי ניתן היה לזמנם באמצעות בית המשפט. למותר לציין כי ניתן היה לצפות מברק שיצרף את שני וסתיו כצדדים שלישיים ובדרך זו היתה גרסתם מובאת לבית המשפט. 15. אני קובעת אפוא כי התובעת הניחה תשתית עובדתית מספקת לביסוס גרסתה בדבר ערבותו של ברק. ברק מצדו לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הביא ראיות לסתור. לפיכך אני קובעת כי הוכח במידה הנדרשת בהליך אזרחי כי ברק ערב לחיובי החברה. הפרת החוזה 16. בנוסף לטענות בנוגע למצב המושכר בעת השבת החזקה בו לידיה טענה התובעת כי בניגוד למוסכם לא מסרה החברה ערבות בנקאית כנדרש, הפסיקה את תשלום דמי השכירות ולא שילמה חוב טלפון וועד בית. לעניין הערבות הבנקאית פרט לפיצוי הנתבע בגין עגמת נפש שנגרמה לתובעת עקב הפרת החוזה, לא נתבקש סעד מסוים בגין אי-מסירתה. מאחר שמעדות עו"ד גבע עולה כי בשלב כלשהו של הקשר החוזי לא עמד על קבלת כתב ערבות בנקאית ממילא אין לראות באי מסירתה הפרת החוזה. 17. ביחס לחובות בגין דמי שכירות, טלפון וועד בית לא העלה ברק טענה כלשהי מלבד טענתו כי פוטר מעבודתו. טענה זו אינה רלוונטית לחיובו כערב לחובות החברה. התובעת הוכיחה חוב בסך 1,821.37 ₪ בגין חודשי אוגוסט וספטמבר 2001 בעבור שימוש בקו טלפון שהיה מותקן במושכר. החשבון הונפק על שם התובעת ברם לטענתה, שלא נסתרה, המדובר בקו טלפון שהותקן במושכר. התובעת זכאית אפוא לתשלום סך של 1,821.37 ₪ נכון ליום 27.11.01 (יום הגשת כתב התביעה). 18. כמו כן הוכח חוב לועד הבית בסך 950 ₪ בגין התקופה החל מחודש מרס ועד דצמבר 2000 וכן בגין חודשים ינואר - ספטמבר 2001. התובעת זכאית אפוא לתשלום סך של 950 ₪ נכון ליום 27.11.01. 19. לטענת התובעת נותר חוב בגין דמי שכירות בעבור חודשים יולי - ספטמבר 2001 בסך 3,400 דולר והמגיע לסך של 16,986 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. לא זו בלבד שלא הועלתה טענה כלשהי כאמור לעיל אלא שעצם פינוי המושכר לפני תום תקופת השכירות בעקבות דרישת התובעת וללא כל הסתייגות תומכת במסקנה כי לא שולמו דמי שכירות כסדרם. התובעת זכאית אפוא לסך של 16,986 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (27.11.01). 20. עוד תבעה התובעת פיצוי מוסכם בסך 100 דולר לפי סעיף 12.3 לחוזה בגין כל יום של איחור בפינוי המושכר החל מיום 2.9.01 ועד 15.10.01. לתביעה זו אין יסוד שכן הפיצוי המוסכם לפי סעיף 12.3 מתייחס לאיחור בפינוי לפי סעיפים 12.1 ו-12.2 לחוזה, שעניינם איחור בפינוי בתום התקופה החוזית או במועד מוארך לאחריה. במקרה דנן אין חולק כי המושכר פונה לפני תום התקופה החוזית בעקבות דרישת התובעת. התובעת לא דרשה תשלום דמי שכירות עד תום התקופה החוזית כך שאין מקום לשקול האם בנסיבות היתה זכאית לתשלום זה. 21. לא הוכח כדבעי כי פריצת המושכר בעזרת מנעולן שעלותו 530 ₪ קשורה לנתבעים או מי מהם. המושכר נפרץ בעזרת מנעולן ביום 16.9.01. לפי מכתב עו"ד גבע הוחזרה החזקה במושכר לפני ה-9.9.01 תוך שהעלה טענות בנוגע למצב נקיונו. לא נטען כי התובעת לא קיבלה את כל המפתחות. נהפוך הוא. צוין כי התובעת קיבלה את המפתחות ועצם התייחסות למצב הפיזי של המושכר מתיישב עם המסקנה שהתובעת נכנסה לאחר שהוחזרה החזקה לידיה. בנסיבות אלו אין לקבל דרישת פיצוי זו. 22. עוד תבעה התובעת את עלות ביצוע תיקונים במושכר בסך 21,528 ₪. עיון בתמונות אשר הוצגו על ידה מראה כי המושכר הוחזר במצב של חוסר נקיון מוחלט אך קשה להבחין בפגמים או ליקויים שאינם נובעים מבלאי סביר לאחר שימוש של קרוב לעשור. לגרסת ברק הסיבה לחוסר נקיון נעוצה בתובעת עצמה אשר לא אפשרה כניסה למושכר לאחר שקיבלה את החזקה בו. בין אם טענה זו נכונה ובין אם לאו הרי היה על הנתבעים להחזיר את החזקה כשהמושכר נקי ובמצב בו קבלו אותו למעט בלאי סביר. משלא הוחזר כך יש לחייב את הנתבעים בהוצאות סבירות לניקויו. 23. אין לקבל את טענת התובעת כי הוצאותיה לשיפוץ המושכר היו דרושות בשל נזקים שגרמו הנתבעים. תביעת התובעת בעניין זה מוגזמת. למעשה הזמינה שיפוץ של המושכר החורג מעבודות סבירות הדרושות לתיקון נזקים אפשריים שנותרו. חשבונית המס עליה היא מסתמכת אינה יכולה לשמש בסיס לקביעה כלשהי, שהרי נרשמה על ידי התובעת עצמה. ערכה הראייתי, שממילא לא היה רב בהיותה בבחינת עדות שמיעה, שואף לאפס. למותר לציין שהתובעת גם דרשה פיצוי בגין הוצאות תיקון הרכוש המשותף אף כי לא הוכח כדבעי כי הנתבעים גרמו לנזק או כי עליהם לבדם לשאת בעלות התיקון (ראה תמונות נ/2). 24. אותו הדין ביחס לתיקוני חשמל בסך 2,282 ₪ שבוצעו במושכר לפי הזמנת התובעת וביחס להחלפת השטיח בעלות 1,521 ₪. בעניין זה ראוי לציין שהתובעת דרשה פיצוי בגין תיקון או החלפה של המזגן והשטיח אף כי אלה הוספו על ידי הנתבעת או שוכר שקדם למכון לאורטופדיה שרכש אותם ממנו. לפי סעיף 8 לחוזה כל תוספת או שיפור במושכר שלא נדרש לסלקם עוברים בבעלות התובעת. אין להסיק מכך שעל הנתבעים לשלם לה תמורת תיקונם אם בחרה לא לדרוש את סילוקם. 25. התובעת זכאית לפיצוי לצורך ניקוי המושכר וביצוע תקוני נזק אפשריים. בהעדר ראיה מה עלות עבודות אלו ייפסק סכום על פי הערכת בית המשפט. אני מעריכה את עלות נקיון המושכר, פינוי פסולת ותיקונים אפשריים בסך 2,500 ₪ נכון ליום הגשת כתב התביעה. 26. התובעת דרשה פיצוי בגין עגמת נפש שנגרם לה עקב הפרת החוזה על ידי החברה. נזק זה לא הוכח. בהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות פסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה אין לראות בעצם ההפרה עילה לפסיקת פיצוי בגין נזק בלתי ממוני. 27. הסך של 180 ₪ שנתבע בגין עלות צילום המושכר מהווה חלק מהוצאות משפט ויובא בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות אלו. סוף דבר 28. על יסוד האמור לעיל ישלמו הנתבעים לתובעת ביחד ולחוד סך 22,257 ₪ נכון ליום 27.11.01 פיצוי בגין הפרת החוזה על ידי הנתבעת 1 שהנתבע ערב לחיוביה. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהמועד האמור ועד התשלום המלא בפועל. כן ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בשיעור 10% מהסכום הפסוק ומע"מ כדין וכן אגרת משפט באופן יחסי לחיוב. פרט לכך יישא כל צד בהוצאותיו. בלאי סבירשכירות