בבקשה זו מבקש המבקש לבטל באופן זמני את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו ולהורות על החזרת דרכונו: להלן החלטה בסוגיית עיכוב יציאה מהארץ עבירות מס: החלטה 1. בת"פ 3349/03 בבימ"ש השלום בחיפה, הורשע המבקש כי בתקופה שבין 12/98 עד 12/00 לא דיווח על עסקאותיו ומסר 22 דוחות הכוללים ידיעות לא נכונות - עבירות על פי סעיפים 117(א) ו- 119 לחוק מע"מ, תשל"ו-1975. בתאריך 5.9.05 נגזר על הנאשם עונש של 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצה בעבודות שירות וקנס (לכתב האישום אוחד כתב אישום נוסף בת"פ 2789/05 לפיו הורשע המבקש בעבירה של הוצאת חשבוניות מס בגינן לא שולם המס). 2. המבקש הגיש ערעור על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו. גזר הדין עוכב עד הכרעה בערעור. הדיון בערעור נקבע ליום 14.8.06. 3. בבקשה זו מבקש המבקש לבטל באופן זמני את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו ולהורות על החזרת דרכונו. לטענת המבקש, לאחר שהוא לא מצא עבודה במשך שנתיים, הוצעה לו לאחרונה עבודה בג'מאיקה, הוא כבר חתם על הסכם עבודה וזו אפשרותו היחידה להתפרנס בכבוד ולהשיב חובות שצבר. עוד טען כי קיימים לו סיכויים טובים בערעור באופן שעונש המאסר שהושת עליו יבוטל. המבקש מתחייב בבקשתו לשוב ארצה למועד הדיון וריצוי עונשו, במידה וערעורו ידחה והוא מוכן ליתן ערבויות המתאימות ליכולתו הכספית. 4. המשיבה מתנגדת לבקשה וטענה כי לאור העבירות בהן הורשע המבקש - אין הצדקה ליתן לו לצאת מן הארץ וכי לא היה מקום לחתימתו על הסכם עבודה בחו"ל לאחר שכבר נגזר דינו וידע על העונש הצפוי לו - שביצועו עוכב בלבד. לחילופין, במידה ובימ"ש יעתר לבקשת המבקש, מבקשת המשיבה להטיל על המבקש ערבויות כספיות שיבטיחו שובו לשם ריצוי העונש. 5. השיקולים הרלבנטיים לבקשת המבקש הינם חופש התנועה אל מול האינטרס הציבורי ואין לי אלא להביא דברי כבוד השופטת ע. ארבל בבש"פ 3120/06 , בש"פ 3217/06 מדינת ישראל נ. סמיון סניאורשווילי ( לא פורסם - החלטה מיום 27.4.06): "מקובלת עלי נקודת המוצא, לפיה לכל אדם הזכות לצאת מישראל. אכן, הכלל הוא השחרור ואיפשור היציאה מן הארץ, בעוד מניעת היציאה היא בבחינת החריג. כאשר בוחנים אנו הטלת מגבלות על בקשתו של אדם לצאת מן הארץ, עומדת לנגד עיננו זכותו הבסיסית לחופש התנועה שעוגנה בעבר כזכות יסוד ועתה קבועה בסעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע: "כל אדם חופשי לצאת מישראל" (ראו גם: בש"פ 6654/93 הנ"ל; בש"פ 5851/00 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 666). לפיכך יש לבחון ראשית אם לא קיימים אמצעים שחומרתם פחותה מזו הטבועה באיסור יציאה מן הארץ, כדי להבטיח התייצבות נאשם למשפטו. איסור יציאה מן הארץ לא יהא האמצעי הראשון אלא האמצעי האחרון, תוך שבית המשפט נותן עדיפות להטלת ערובה מתאימה כדי להקטין סיכויי אי החזרה וההתייצבות למשפט. יחד עם זאת, אל מול הזכות לחופש תנועה יש לבחון את חשיבותו ועוצמתו של האינטרס הציבורי להגביל זכות זו, כשהעיקרון המנחה הוא לצמצם ככל הניתן את מידת הפגיעה בזכות, בהתחשב בטיבו ובחשיבותו של האינטרס העומד מולה (בש"פ 5851/00 הנ"ל). כאשר קיים חשש סביר כי הנאשם לא יתייצב למשפטו תהיה הצדקה לאסור יציאתו מהארץ, ואפילו כך מחויבים אנו לבחון אם לא קיימים אמצעים חמורים פחות מאיסור יציאה כדי להבטיח התייצבותו, כגון הטלת ערובה מתאימה שעשויה להקטין סכויי אי החזרה". בענייננו - גובר משקלו של האינטרס הציבורי, לאחר שהמבקש כבר הורשע בדינו ומימוש הסכם העבודה עליו חתם אינו סביר - כאשר מדובר בתקופת עבודה של שנתיים מהיום מחד, וכאשר מועד שמיעת הערעור נקבע ליום 14.8.06. 6. גם אם הייתי סבורה כי יש להעתר לבקשת המבקש - היה הדבר מותנה בהפקדת ערובה כספית בסכום משמעותי, שישיג את מטרת הערובה - להבטיח התייצבותו של המבקש לדיון בערעור ולריצוי עונשו , במקרה של דחיית הערעור. המבקש ציין במפורש במעמד הדיון בעניינו כי אינו יכול ליתן ערובה כספית והלכה היא כי: "בעקרון, ראוי שייקבעו על-ידי בית המשפט תנאי שיחרור שהנאשם יכול לעמוד בהם, אולם אלה לא יבואו על חשבון השגת תכלית המעצר על ידי החלופה. תנאים שקל לעמוד בהם או שכדאי לעמוד בהם, כגון שחרור העורר כנגד פקדון נמוך, יכול ויניעו אותו לוותר על הפיקדון על מנת לזכות בחופש במחיר זול ולהימלט מאימת הדין" (בש"פ 7630 ,7629/02 - אהרון אוהב ציון נ' מדינת ישראל . תק-על 2002(3), 909 ,עמ' 910). 7. אשר על כן - אני דוחה את הבקשה. עיכוב יציאה מהארץעבירות מסמיסים