האם ניתן לאכוף (בישראל) פסק דין שניתן באנגליה ? בבסיס אכיפת פסקי חוץ עומדות מספר תכליות עיקריות: - שאיפה להגברת היעילות על-ידי מניעת הליכי התדיינויות חוזרים בעניין שכבר ממילא הוכרע; - עשיית צדק עם תובע שזכה במשפט תוך שמוענקת לו אפשרות "ליהנות מפירות נצחונו בכל אתר ואתר", ולממש את פסק הדין בקלות יחסית כלפי נתבע שברח למדינת זרה; - הגנת נתבע שהתביעה נגדו נדחתה מפני תובע שעלול לגרור אותו לדיון מחודש במדינות זרות; - השגת וודאות, ויציבות, וזאת בעיקר כאשר המדובר בעניינים מתחום המעמד האישי, והקניין. (למטרות אלה ולמטרות אחרות העומדות בבסיס מכשיר אכיפת פסקי חוץ ר': ע' שפירא, "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ", עיוני משפט ד(3), 1975, 509, 510-511).   לאור תכליות אלה אבחן אפוא האם ראוי לאכוף כאן את פסה"ד שניתן באנגליה. תנאי סעיף 3 לחוק התנאים לאכיפת פסק חוץ קבועים בסעיף 3 לחוק בזו הלשון:   "בית-משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי-המשפט שלה היו מוסמכים לתתו; (2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור; (3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי-דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; (4) הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה הוא ניתן".   ככלל, חובת ההוכחה להתקיימות תנאי סעיף 3 מוטלת על כתפי המבקש לאכוף פסק חוץ. כעקרון, צירוף תצהיר מטעם המבקש המאמת את התקיימות תנאי סעיף זה מעביר את נטל ההוכחה למשיב. במידה ויכפור המשיב בטענת המבקש ויתמוך זאת בתצהיר, יחזור הנטל אל המבקש. יפים לעניין זה דברי השופטת א. פרוקצ'יה, ברע"א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א. חברה   שמושבה באיטליה משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4) 403, 407-408) שקבעה:   "נקודת המוצא בעניין זה הינה כי חובת ההוכחה בדבר קיומם של כל התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק רובצת על המבקש את אכיפת פסק-החוץ, ובין היתר עליו הנטל להוכיח כי הפסק אינו ניתן עוד לערעור (ראה ע"א 541/77 הנ"ל [2], בעמ' 705). בדרך-כלל עשוי המבקש אכיפה לצאת ידי חובת ההוכחה אם צירף תצהיר לאישור העובדות המבקשות לבסס את קיומם של כל התנאים שבסעיף 3 לחוק ואת המסמכים הנדרשים על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 בעניין אכיפת פסקי-חוץ. בעשותו כן עובר הנטל המשני להפריך קיומו של תנאי זה או אחר הנדרש לאכיפה לשכמו של המשיב, אם הוא מתנגד לבקשת האכיפה...עם זאת הדעת נותנת כי אם העלה כפירה כזו וטען והצהיר כי תנאי כלשהו האמור בסעיף 3 לא נתקיים, חוזר הנטל הראשוני לשכם המבקש לבסס את טענתו כי התנאי אכן התקיים. אם לא השכיל לבססה, נשמט היסוד מבקשת האכיפה".     להלן דוגמא לבקשה לאכיפת פסק חוץ:    א. מהות הבקשה זו בקשה לאכוף פסק דין בהתאם לאמנה בין ממשלת ישראל ובין ממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית, בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי-דין בעניינים אזרחיים (להלן: "האמנה"), ועפ"י חוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק").   ב. עובדות רלוונטיות המבקשת וחברת "בולוס-גד תיירות ומלונאות בע"מ" (להלן: "חברת בולוס-גד תיירות") נקשרו בחוזה ניהול לפיו הראשונה אמורה לספק לאחרונה צוות ספינה ושירותים אחרים על ספינת טיולים בשם “SERENADE”. המשיבה ערבה לחיובי חברת בולוס-גד תיירות שבחוזה האמור עם המבקשת. בתאריך 27.11.00 ביטלה חברת בולוס-גד תיירות באופן חד-צדדי את ההסכם עם המבקשת בטענה של סיכול לאור המצב הבטחוני הקשה אשר שרר בישראל באותה תקופה. בתאריך 7.12.00 הגישה המבקשת תביעה באנגליה כנגד המשיבה מכוח היותה ערבה של חברת בולוס-גד תיירות כאמור. בתאריך 4.5.01 ניתן פסק דין בבית משפט באנגליה כנגד המשיבה, ובה חויבה לשלם למבקשת סכום של 662,248.59 דולר, בתוספת 22,500 לירות שטרלינג (להלן: "פסק הדין"). ביום 18.5.01, הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין. בתאריך 5.3.02 בית המשפט לערעורים דחה את הערעור. לאור היות המשיבה חברה הרשומה בישראל, אשר מרבית נכסיה בישראל, פנתה המבקשת בתאריך 7/5/02 לביהמ"ש בבקשה לאכוף את פסק הדין בישראל. הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים, והגישו סיכומים. סיכומי תשובה הוגשו בתאריך 19/1/03. לאחר מכן, כתוצאה מבקשות שונות שהוגשו ואשר הדיון בהן הוא בסמכות הרשמים, הועבר התיק לצורך דיון בבקשות, ונכון לרגע זה, טרם אותר. לאור בקשת דחיפות שהוגשה, שיחזר ב"כ המבקשת, עפ"י החלטת ביהמ"ש, את מלוא התיק, דבר שאיפשר כתיבת פס"ד בו.   ג. דיון   המבקשת טוענת להתקיימות כל תנאי סעיף 3 לחוק. היא מבססת את טענותיה בשני תצהירים, וביניהם תצהיר של עורך דין אנגלי בשם Derek Hodgson. לעומת זאת המשיבה כופרת בשניים מהתנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק. ראשית, היא סבורה שפסק הדין אינו סופי וניתן לערער עליו באנגליה, ועל-כן לא מתקיים התנאי בסעיף 3(2). שנית, לטענתה, תוכנו של פסק הדין נוגד את תקנת הציבור, ולכן לא מתקיים התנאי שבסעיף 3(3). אבחן טענות אלה כסדרן.   פסק דין סופי: בענייננו, לטענת המבקשת, פסק הדין סופי וחלוט באנגליה שכן המשיבה לא ערערה על פסק הדין לבית הלורדים במועד הקצוב לכך בדין האנגלי. על מנת לתמוך ולהוכיח את טענתה זו, היא צירפה כאמור תצהיר של עורך דין אנגלי (ר' ס' 8 לתצהירו של Derek Hodgson). בעשותה כן, העבירה את הנטל להפריך את קיומו של התנאי הקבוע בסעיף 3(2) לשכמה של המשיבה. המשיבה אומנם טענה שפסק הדין איננו בחזקת פסק דין סופי. אולם, טענתה זו לא נתמכה בראיות משכנעות כלל. כך למשל, נעדר תצהיר של משפטן אנגלי התומך בגרסת המשיבה. בסעיף 12 לתשובה שהוגשה ביום 16/5/02 לבימ"ש נאמר כי יוגש ערעור לבית הלורדים תוך 10-7 ימים. עד ליום כתיבת פס"ד זה לא הודע לביהמ"ש שהדבר אכן נעשה בפועל. לאור נסיבות אלה, עדיפה בעיני עמדת המבקשת על עמדת המשיבה. תקנת הציבור תנאי מקדמי לאכיפת פסק חוץ בישראל, הוא שתוכנו אינו סותר את תקנת הציבור (סעיף 3(3) לחוק). לטענת המשיבה, תוכנו של פסק הדין נוגד את תקנת הציבור. לשיטתה, הסכנות הביטחוניות, הנובעות מפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, לא נשקלו כראוי על ידי בתי המשפט באנגליה בבואו לדחות את טענת הסיכול. כך למשל היא טוענת בסיכומיה:   "שגה בית המשפט ערעורים [כך במקור - ד' פ'] בלונדון בכך שלא לקח בחשבון כי הסיכונים הביטחוניים הנ"ל סותרים, הלכה למעשה, את תקנת הציבור [בישראל] באופן שסיכל את ביצוע ההסכם בין הצדדים" (עמ' 12 לסיכומים).   דין טענה זו של המשיבה להידחות. בבוא בית-המשפט לדון בשאלה האם לאכוף פסק חוץ, הוא אינו יושב כערכאת ערעור (ע"א 221/78 ז'ול עובדיה נ' סולומון כהן, פ"ד לג(1) 293, 296; ע"א 1137/93, גרטרוד (יעל) אשכר נ' טימון היימס, פ"ד מח(3) 641, 653). אי-אכיפת פסק חוץ בשל היותו סותר את תקנת הציבור ייעשה רק במקרים נדירים בהם פסק החוץ עומד בניגוד מוחלט לעקרונות, ואינטרסים של החברה ושל המדינה. ברי, ששימוש נמהר במכשיר 'תקנת הציבור' עלול לחתור תחת המטרות שבהסדר אכיפת פסקי חוץ, עליהם עמדנו לעיל. יפים דברי בית-המשפט, לעניין סעיף 3(3) לחוק נשוא דיוננו, בפסק דין אשכר לעיל, בעמ' 651:   "תקנת הציבור בהקשר זה שלפנינו היא "תקנה ציבורית חיצונית": ORDRE PUBLIC EXTERNE (INTERNATIONAL) ועניינה בעקרונות, בהשקפות ובאינטרסים של החברה ושל המדינה, שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שנראה לדחות מפניהם פסקי-חוץ מחייבים".   עוד קובע בית-המשפט שם באותה פרשה:   "מדברים אנו אפוא בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק-חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו… בתתנו דעתנו לתחום פרישתו זה של מושג תקנת הציבור בענייננו, מסקנה נגזרת היא כי רק לעתים נדירות נדחה מפניה פסק-חוץ, וטענה על דבר היותו של פסק-חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה" (ההדגשה שלי: ד' פ').   (לקטגוריות שונות בהן תתקבל טענה לפיה אין לאכוף פסק חוץ בשל דוקטרינת תקנת הציבור ר' ע' שפירא, הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ", עיוני משפט ד(3), 1975, 509, 528-541).   בענייננו, לא מצאתי כי דחיית טענת הסיכול בפסק הדין, וההנמקות שנלוו לדחייה זו, קוראות תיגר על ערכי היסוד המושרשים בישראל. אף אין בפסק הדין כדי לקומם את השקפת המוסר וחוש הצדק של החברה. יצוין שאף מגמת הדין הישראלי היא לדחות טענות סיכול בנסיבות הדומות לאלו שהתקיימו בענייננו. כותרת פרופ' ג' שלו, בספרה "דיני חוזים" (מהדורה שניה ירושלים, תשנ"ה, 501) כך:   "על אף שבמציאות הבטחונית והחברתית במדינת ישראל ניתן היה להצביע על נסיבות מסכלות במגזר הכלכלי-עסקי, כמו האינתיפדה או הסגר בשטחים, לא איפשרו בתי המשפט לטענת סיכול להתגבר על תנאי העדר הצפייה. מאורעות משבשים "קלסיים" כמו מלחמות, פגעי טכע, גיוס פתאומי ומצבי חירום שונים נחשבו אצלנו בגדר צפוי".   סיכומו של עניין, תנאי סעיף 3 לחוק התקימו בעניינו לרבות אלה הקבועים בסעיפים 3(2) ו-3(3). עתה, משהתקיימו תנאי סעיף 3 לחוק, אבחן כסדרן את טענות ההגנה העיקריות אשר העלתה המשיבה כנגד אישור הבקשה בענייננו: -          העדר הדדיות בין ישראל לבין אנגליה בניגוד לקבוע בסעיף 4 חוק; -          העדר אפשרות סבירה למשיבה לטעון טענות ולהביא ראיות לפני מתן הפסק, המקים טענת הגנה לפי סעיף 6; -          העדר סמכות עניינית לבית-המשפט המחוזי לדון בבקשה; -          העדר סמכות מקומית לבית-משפט בתל-אביב לדון בבקשה; -          העדר הוכחת המבקשת את אישרור האמנה בין אנגליה וישראל.   עקרון ההדדיות בסיכומיה, טוענת המשיבה, כי המבקשת לא הוכיחה את דרישת הדדיות בין הערכאות השיפוטיות באנגליה ובישראל. וביתר פירוט, לדידה, פסק הדין נוגד את תקנת הציבור בישראל, ולכן לצורך הוכחת ההדדיות היה על המבקשת להוכיח כי בתי המשפט באנגליה היו נוטים לאכוף פסק חוץ ישראלי אף אם תוכנו עומד בסתירה לתקנת הציבור באנגליה. טענה זו נסמכת על סעיף 4(א) לחוק הקובע בזו הלשון:   "4. הדדיות באכיפה (א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי-המשפט בישראל"   בעניינו, טענת המשיבה להעדר הדדיות נדחית משתי סיבות מצטברות. ראשית, לאור האמור לעיל פסק הדין האנגלי אינו נוגד את תקנת הציבור, ומכאן נשמט בסיס טענת המשיבה לפיה היה על המבקשת להוכיח כי בתי המשפט באנגליה נוטים לאכוף פסק חוץ ישראלי אף אם תוכנו עומד בסתירה לתקנת הציבור באנגליה. שנית, עקרון ההדדיות הכללי קיים בין אנגליה לבין ישראל. כך נקבע בהקדמה לאמנה:   "ממשלת ישראל וממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית; ברצותן להבטיח הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי דין בעניינים אזרחייים; הסכימו ביניהם לאמור:…".   יתירה מכך, ומעבר להצהרה האמורה באמנה, הרי שבאנגליה, הלכה למעשה, אוכפים פסקים של בתי-משפט בישראל (ר' ע"א 619/89 ש' קסון נ' ר' ד' קסון, פ"ד מה(2), 656, 658).   למעלה מן הצורך אוסיף, שהתנאי שבסעיף 4(א) לחוק מתייחס להדדיות הכללית, ולא להדדיות לגבי סוג פרטיקולרי של פסקי דין (ר' ע"א 619/89 ש' קסון נ' ר' ד' קסון, פ"ד מה(2), 656, 658; ר' בנוסף: ע"פ 7569/00 גנאדי יגודייב - חיזגיל פיסחוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 570). לכן, אף אם היתה מתקבלת טענת המשיבה כי פסק הדין נוגד את תקנת הציבור, אין משמעות, בכל הקשור לתנאי ההדדיות, לשאלה האם באנגליה אוכפים פסקי דין ישראליים אשר נוגדים את תקנת הציבור. אפשרות סבירה לטעון טענות ולהביא ראיות לפני מתן פסק הדין לטענת המשיבה, לא ניתנה לה אפשרות סבירה לטעון את כל טענותיה ולהביא את כל ראיותיה לפני בית המשפט האנגלי ביחס לסיכונים ולסכנות להם היה נחשף הציבור, אילמלא חברת בולוס-גד תיירות היתה מביאה להפסקת ביצוע ההסכם בינה לבין המבקשת. הסעיף הרלוונטי עליו נשענת טענה זו של המשיבה הינו סעיף 6(א)(2) לחוק אשר קובע:   "(א) פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה: ... (2) האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה;"   מסתבר שהטענה הינה בעצם שלא נחקרו עדים, אם כי הוגשו ע"י המשיבה ראיות למכביר. המבחן להתקיימות תנאי סעיף 6(א)(2) הוא מבחן אובייקטיבי (ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' GREB TSAE STROPMI CNI, נד(1) 697, 709; ע"א 802/89 אינדורקסיס נ' אינדורקסיס, מו(2) 366, 369; ס. ו. פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו, 1996, ירושלים, 17). ככלל, נדירים המקרים בהם יידחה בית-המשפט אכיפת פסק דין לאור סעיף 6(א)(2) לחוק. דוגמא קיצונית בה עשוי בית-המשפט לאכוף פסק חוץ היא כאשר פסק זה ינגוד את עיקרי הצדק הטבעי המקובלים (פסק דין אשכר, 645; ר' ע' שפירא, "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" (חלק שני), עיוני משפט ה(1), 1976, 38, 43). כך, למשל, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, תיתכן דחיית פסק חוץ, במקרים בהם לשופט הדן בסכסוך היה עניין אישי בסוגיה שלפניו.   בענייננו היתה למשיבה הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיה לפני פסק הדין באמצעות עורכי דינה. במסגרת ההליך היא גם הגישה כתבי טענות, תצהירים, חוות דעת, ומסמכים לגיבוי עמדתה. יתירה מכך, פסק הדין השתרע על 15 עמודים מנומקים מהם עולה כי נשקלו על-ידי בית-המשפט באנגליה טענות הצדדים. יצויין, שהמשיבה אף מימשה את זכותה לערער על פסק הדין. הנה כי כן, האפשרות שניתנה למשיבה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו היתה סבירה. העובדה שלא נחקרו עדים, אינה מובילה בהכרח למסקנה, שלצד לא היה יומו בביהמ"ש. סמכות מקומית המשיבה טוענת בסיכומיה כי בית המשפט המחוזי בתל-אביב נעדר סמכות מקומית לדון בבקשה הן לאור סעיף 7 לאמנה, והן לפי תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.   טענה זו נדחית ולו מן הטעם שהמבקשת לא טענה זאת בהזדמנות הראשונה, אלא לראשונה בסיכומיה (ר' א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, תל-אביב, 22). במחדלה האמור רואים בה כמי שהסכימה למקום השיפוט (ע"א 487/64 רוט נ' פישר, פ"ד יט(2), 148, 150).   סמכות עניינית המשיבה טוענת בסיכומיה שבית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בבקשה. גם כאן יש לדחות טענה זו.   ההלכה קובעת שהסמכות העניינית בתביעה לאכיפת פסק חוץ תיקבע לפי סכום החיוב שנפסק בו. בע"א 7551/00 יהויכין פוקס נ' אלברט קצנלנבוגן, פ"ד נו(1), 253, 257 נקבע:   "פסק החוץ שניתן בתביעה כספית מהווה אף הוא מקור חיוב כספי שכזה, ועל-כן הסמכות העניינית בתביעה לאכיפתו נקבעת על-פי סכום החיוב שנפסק בו". (ר' בנוסף, פסברג לעיל, 25).   בענייננו, המדובר בבקשה לאכיפת פסק דין אנגלי שניתן לטובת המבקשת כנגד המשיבה, אשר חייב את האחרונה לשלם לראשונה סכום של 662,284.59 דולר בתוספת 22,5000 לירות שטרלינג. שני הסכומים נושאי ריבית שנתית של 8% מיום מתן פסה"ד. סכום זה, בחישוב המותאם ליום הגשת הבקשה, הוא בסמכות בית-המשפט המחוזי.   על הבקשה לאכיפת פסק-החוף להתיחס למלוא פסה"ד, ולא לפורטו לפרוטות, כשאת הקיזוזים והחישובים הפנימיים, אם קיימים, יעשו הצדדים לאחר שפסה"ד ייאכף.   אישרור האמנה לטענת המשיבה, המבקשת לא הוכיחה את אישרור האמנה בפועל על ידי הממלכה המאוחדת ומדינת ישראל אשר מהווה תנאי הכרחי לכניסת האמנה לתוקפה. משקבעתי כי התקיימו תנאי החוק אינני נדרשת לבחון את התקיימות תנאי האמנה (ר' ס' 2(3) לאמנה; אודות התגברות החוק על אמנות לאכיפת פסקי חוץ ר': פסק-דין אשכר לעיל, 659). מכאן מתייתר הצורך בדיון בשאלת אישרור האמנה.   כללו של דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה להכרזה על אכיפת פסק הדין לפי החוק לאכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 מתקבלת. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 35,000 ש"ח + מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום החיוב ועד התשלום בפועל.משפט בינלאומיאכיפת פסק חוץ