נפילה בסניף בנק - תביעת פיצויים כתבי הטענות 1. התובע, יליד 1972, טכנאי וסוכן ביטוח במקצועו, מבקש לחייב הנתבעות לפצותו בגין פגיעה שנפגע, לטענתו, בעת ביקורו בסניף הנתבע 1 (להלן: "הבנק"). 2. התובע טוען כי ב - 03.03.96 נכנס לבנק והצטרף לתור ארוך של אנשים שהשתרך מול האשנבים, אלא שלאחר זמן החליט כי אין ברצונו להמתין וביקש לצאת מהבנק. מאחר והתור היה ארוך וצפוף, כך טוען התובע בכתב התביעה, נאלץ לצאת ממנו דרך החבל המפריד בין האנשים העומדים בתור לבין נתיב היציאה והכניסה אל הבנק, ובעת שניסה לעבור מעל החבל נתפסה בו רגלו והוא נפל ונפצע בברכו הימנית (להלן: "התאונה"). 3. התובע טוען כי התאונה ארעה עקב רשלנותו ו/או חוסר זהירותו ו/או מחדלו של הבנק ו/או מי מעובדיו ו/או שלוחיו שהתבטאו בין היתר, בכך שלא סיפק לתובע חצרים בטוחים, התרשל כמחזיק מקרקעין כלפי מוזמן, לא סיפק לתובע דרכי גישה נאותות ובטוחות, לא תכנן הכניסה לתור באופן בטוח, יעיל והגיוני, תכנן הכניסה לתור באופן גרוע ולקוי, לא דאג למנוע מעבר מעל החבלים, לא דאג לסדר החבלים בגובה הנכון, הנהיג בשטח הבנק סדר המתנה לקוי, הציב מכשולים בפני הבאים אל הבנק והיוצאים ממנו ולא דאג לאכיפת סדר ההמתנה הרצוי. עוד טען התובע, לחילופין, כי אין הוא יודע וכי לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות הממשיות לקרות התאונה, וכי זו ארעה בשל נכס שהיה בשליטת ו/או ביכולת שליטתו הבלעדית של הבנק, כי נסיבות התאונה מתיישבות יותר עם קיום רשלנות מצד הבנק, ועל כן - על הבנק נטל הראיה והשכנוע כי לא היתה מצדו התרשלות בגינה יחוב. עוד טען התובע, לחילופין, כי התאונה והנזק נגרמו לו ע"י דבר מסוכן שהבנק היה בעליו ו/או הממונה עליו, ולפיכך - על הבנק נטל הראיה שלא היתה בדבר המסוכן התרשלות בגינה יחוב. על שתי הטענות החילופיות הנ"ל לא חזר התובע בסיכומיו ומכאן יש להסיק כי זנח אותן. 4. הנתבעות הכחישו טענות התובע, טענו בתמצית כי התאונה לא ארעה כטענתו, כי במעשיו ו/או במחדליו שלו גרם לקרות התאונה המוכחשת, ו/או לחילופין - תרם לה תרומה מכרעת, וכי הסתכן מרצונו ביודעו ו/או בעת שהיה עליו לדעת, ו/או בנסיבות בהן אדם סביר ונבון היה יודע תוצאות מעשיו ו/או מחדליו. דיון 5. הדיון פוצל כך שתחילה נידונה שאלת החבות. התובע העיד בעצמו, ומטעם הנתבעות העיד מר ניסים מטלון, ששימש בעת הרלבנטית, כמנהל סניף הבנק. מטעם התובע ניתנה חוות דעתו של מר בנימין שטיין, ומטעם הנתבעת ניתנה חוות דעתו של מר צחי פרידמן , וב"כ בעלי הדין הסכימו, מבלי לוותר על טענותיהם ועל חוות הדעת שניתנו - כי לא תעשנה חקירות נגדיות לעורכיהן. 6. כבר עתה אומר, והדברים יפורטו להלן, כי אחר עיון בטענות בעלי הדין, בעדויות ובראיות שניתנו, בחוות הדעת ובסיכומים, ובמיוחד אחר בחינת ושיקול עדות התובע עצמו - אני מוצאת לדחות התביעה, הן מאחר ולשיטתי לא עמד התובע בנטל המונח עליו, והן מאחר שמתוך מה שהובא - לא ניתן לחייב. 7. אומר עוד, וגם עתה, כי רק בשל ריבוי גרסאותיו של התובע אודות התאונה - ניתן היה להורות על דחיית התביעה, במיוחד אחר שלא בא חיזוק לגרסה כלשהי שנתן, ולציין כי התובע לא העיד אחר בנוסף לו, לאחר שמסר כי אין עדים לארוע התאונה (אף שלפי גרסתו בעת שנפל היה הבנק מלא אנשים מפה לפה, ורק בשל ריבויים קרה את שקרה לו), וכפי עדותו:- "לשאלתך אם עדים מסויימים לארוע אין לי, אין לי רשימת עדים, למרות שאני מתאר שבסיטואציה הזו הבנק היה עמוס באנשים, אני אומר שהבנק היה עמוס. אין לי עדים" (עמ' 14 לפרוטוקול). עדות התובע היא עדות בעל דין שיש להתייחס אליה בזהירות הראויה, וכידוע - אם מוצא ביהמ"ש לסמוך הכרעתו על פיה, עליו לנמק הכרעתו זו נימוק מיוחד - וכאן לא מצאתי כי כך ניתן לעשות. 8. כאמור לעיל - גרסתו של התובע בכתב התביעה ובעדותו הראשית, היא כי בעת שעמד בתור שהשתרך מול אשנבי הבנק החליט, שלב מסויים, כי אין ברצונו להמתין עוד, ובעת שנאלץ (ההדגשה שלי - ט.ש.) לצאת מהתור דרך החבל המפריד (מאחר והתור היה ארוך וצפוף), נתפסה רגלו בחבל והוא נפל ונפצע. והנה מצאנו כי בהודעת התובע שניתנה במל"ל (נ/ 5), מוסר התובע כי התאונה ארעה לו בעת ש - "ניסיתי לצאת מסניף בנק והחלקתי". כשנתבקש התובע להתייחס לדברים שמסר בנ/ 5, טען תחילה כי גרסתו היא אחת ובה דבק מלכתחילה, ולאחר מכן ענה כי אין לו הסבר אודות המצויין בנ/5, וכפי עדותו לאחר מכן:- "לא שמתי לב בניירות, אלא התמקדתי בגרסה האמיתית שלי, שנתקלתי בחבל. עם זה התחלתי ועם זה אני ממשיך בעצם." (עמ' 16). והנה מוצאים אנו גרסה נוספת של התובע אודות הארוע, בתביעה שהגיש במל"ל לקצבת נכות כללית (נ/6), שם מסר כי: "קפצתי מעל אחד החבלים שתוחמים את התור לאשנבים ונפלתי על הברך הימנית". בפני העיד התובע: - "...לא קפצתי, לא דילגתי, עברתי מעל החבל" (עמ' 17 לפרוטוקול)- כך, כשהוא מאשר כי הכתוב בנ/ 6 הנ"ל - נכתב בכתב ידו. כאשר מציגים בפני התובע את נ/7 (תביעה שהגיש במל"ל לתשלום דמי תאונה), שם תאר שוב הארוע, כשגרסתו הפעם היא:- "נדחפתי ע"י אחד הלקוחות שעמדו בטור לפקידה (בלי כוונה) ונפלתי על ברך ימין לאחר שנכשלתי בחבלים אשר מסדירים את הטור" (כך במקור - ט.ש.), והנה לנו גרסה נוספת לארוע - נותן התובע מענה שאין בו מענה, וכך כאשר מבקשים ממנו לאשר כי נ/7 נעשה בכתב ידו, משתהה הוא בזיהוי, וסופו שאינו שולל כי אכן כתב ידו שם. לציין עוד כי בנ/6 הנ"ל מציין התובע מקום אחר כי נפל "בתוך סניף הבנק". כאשר מתבקש התובע לבחור גרסתו בין כלל אלה שהציג, עונה הוא כי :- "קפצתי מעל החבל, הנעל נתפסה ונפלתי, אני עברתי מעל החבל, דילגתי, קפצתי" (עמ' 19 לפרוטוקול). ב"כ התובע מבקש ללמוד מהמסמכים ת/2 ו-ת/3 (אישור הבנק אודות התאונה ופניית התובע לבנק) כי התובע דבק בגרסתו אודות נסיבות התאונה, וכי לא ראויה היתה הכחשתן הגורפת של הנתבעות, אף שהבנק ידע היטב כי התאונה ארעה, אך עיון במסמכים הללו דווקא מלמד אחרת, שהרי בפניית התובע לבנק מ- 26.3.96 (ת/3) אין הוא מדבר כלל על נפילה כתוצאה מהתקלות בחבל שתחם התור, והוא מסתפק באמירה כי ארעה לו תאונה בתוך כותלי הבנק "עקב נפילה", ותשובת הבנק היתה כי בירור שנעשה העלה כי התאונה ארעה כתוצאה מאשמו הבלעדי של התובע ומתוך התנהגות שהיתה בה הסתכנות מרצון - ואכן כך. ודאי לא ניתן ללמוד מהם כי יש בהם לחזק גרסת התובע כי נפילתו ארעה כפי אחד מתאוריו הרבים, כשבכוונתו לגרום באמצעות מי מהם לחיוב הנתבעות. 9. כפי שנאמר לעיל, שלל הגרסאות שהציג התובע אינו מותיר אפשרות לקבוע מהי הגרסה שתהא מקובלת עלי, ואין מנוס מלקבוע, מתוך עיון בעדויות ובמסמכים שהוצגו (לרבות בעניינים צדדיים הקשורים בתובע שהועלו בחקירה הנגדית) כי התובע לא עורר אמוני. זאת כאשר עלינו לזכור כי נטל ההוכחה היה ונותר על כתפי התובע להוכיח את נסיבות הארוע, כמו גם להוכיח את הדרך בה נקט הבנק, ולהראות כי הבנק, שחב חובת זהירות כלפיו, הן מושגית והן קונקרטית, הפר אותה חובה. 10. בעניינו של התובע, יש לקבוע כפי שנקבע בע"א 169/89 רחל בלייכפלד נ' אוניברסיטת בר אילן, כי יש להסיק ממערכת היחסים בין בעלי הדין על קיומה של חובת זהירות מושגית, וכי אין ספק כי התובע נמנה על אותם אנשים גביהם חב הבנק חובת זהירות כמי שבא לקבל ממנו שירות, אך כאשר בוחנים את חובת הזהירות הקונקרטית, מתוך שברי הוא כי אין על הבנק חובה אבסולוטית גבי כל אדם המחליק בחצריו, וכאשר, כפי שיאמר להלן, לא הוכח כי הבנק התרשל בהצבת החבלים שתחמו התור, או כי טמון היה באותם חבלים סיכון מעל הסביר - הנה יש להגיע למסקנה כי הבנק אינו חב כלפי התובע. 11. בעלי הדין הציגו חוות דעת, מי לשיטתו, ואחר עיון בהן, הנה אינני מוצאת לקבל חוות דעתו של מר שטיין מטעם התובע, שלא יכול היה להצביע על חובה, חוקית או אחרת, אותה הפר הבנק בדרך הצבת החבלים שתחמו התור לאשנבים, וכל שיכול היה להציע הוא בגדר הצעות לייעול. בשום אופן לא ניתן ללמוד ממנו כי הבנק התרשל באופן כלשהו. מר שטיין קובע כי סדר התור בהמתנה כפי שהיה קיים במועד הרלבנטי היה מסורבל ביותר, ובניגוד לשכל הישר משום שגרם לעומסים תנועתיים מיותרים והעמיד בפני הלקוחות פיתוי לקיצורי דרך בהם היה טמון סיכון גופני, כפי שהיה כאן, אך את גישתו אינני יכולה לקבל. תחימת התור בחבלים באה למטרה אחת, והיא כי האנשים הממתינים ימתינו בתור, ולא כל מי החפץ יוכל להכנס ולצאת ממנו. התובע נכנס לתור בעת שראה כי הוא עמוס באנשים, ואם החליט, במהלך המתנתו, לצאת אותו ולא לקבל השירות אותו ביקש לקבל, יכול היה לסוב אחוריו ולצאת בדרך בה נכנס אל התור ואם בחר, בהיותו אדם מבוגר, אחראי למעשיו, שעיניו בראשו, לקצר דרך , ולדלג מעבר לחבל (ואינני מתייחסת עתה לגרסאות השונות שנתן התובע וביניהן כי נדחף) הרי אין לו להלין אלא על עצמו, ובוודאי שאין לחייב הבנק בגין דרך הפעולה שבחר התובע לנקוט. שיטתו ועמדתו של מר פרידמן, המומחה מטעם הנתבעות, שבתמצית קבע כי מערך התיחום של התור בבנק בעזרת חבלים ועמודים אינו מהווה מפגע ואין בו כשל בטיחותי וזאת אחר בחינת התיחום לפי מס' המשתמשים, לפי העומס, ואחר בחינת חוות דעתו של מר שטיין - מקובלת עלי, לאחר שאף אני סבורה כי בשיטה שהוצעה ע"י מר שטיין מטעם התובע - אין עדיין אמצעי מניעה נגד פעולה לא סבירה כפי שבוצעה ע"י התובע כאן. 12. ענייננו בתובע שהתנהג באופן פזיז ורשלני, שביקש לקצר דרכו ולחסוך מזמנו, ובמקום לנקוט בדרך הראויה, פעל כפי שפעל, ובתוצאות פעולתו מבקש הוא עתה לחייב הנתבעות, ולציין כי התובע עצמו בחקירתו הנגדית העיד כי:- "...הייתי יכול לומר סליחה ויוצא מהתור ולמנוע מעצמי את כל הסיטואציה. אני לא הדגשתי (צ"ל: "הקדשתי" - ט.ש.) לזה זמן למחשבה. אני רציתי לצאת מהתור. לא יכולתי להגיע לחבלים, לתופסנים שמחברים בין החבל לעמוד כי היו אנשים מימין ומשמאל. התור היה צפוף, באתי ויצאתי בצורה אינסטנקטיבית... ... אם אתה אומר לי שבאותו יום הייתי פונה לאנשים, מבקש סליחה, הם היו שמחים לפנות לי, כי התור יתקצר, אני אומר שלא פניתי לאנשים..." (עמ' 20 לפרוטוקול). ובאלה ובכל אחד מאלה די לנו לקבוע כי התובע לא הרים הנטל המונח עליו להוכיח כי הבנק הפר חובת הזהירות שחב כלפיו. 13. בעדותו של מר ניסים מטלון, מי ששימש במועד הרלבנטי כמנהל סניף הבנק, יש כדי למצות הדרך בה יש להתייחס לחובת הבנק ואי הפרתה, ודבריו הם הנותנים:- "מטרת החבלים היא לשמור על סדר, כך שאנשים יעמדו בתור, לא ידחפו ולא יעשו קיצורי דרך. כמובן שאין איש מטעם הבנק אשר עומד ליד כל אחד ואחד מהלקוחות, אין כל אפשרות למנוע פעולה לא צפויה של לקוחות הבנק כמו מעבר מעל החבלים או כל פעולה אחרת בלתי צפויה, לשם כך נועדו החבלים, תוך הנחה שאנשים יפעלו בצורה סבירה ויעשו בהם שימוש נכון" - וכך היא שיטתי, וכאמור לעיל יש לקבוע כי התובע הוא שנהג בחוסר זהירות, כאשר יכול היה לנקוט בדרך אחרת, ובנוקטו כפי שנקט - חשף עצמו למצב הדברים שגרם לנזק - מרצונו. 14. למעלה מכך - התובע לא הצליח להפנות להוראת חוק , תקנה או אפילו נוהל, מהם ניתן היה ללמוד כי חל איסור על הצבת חבלים כפי אלה שהועמדו בבנק. 15. לא למותר יהא לומר שוב את הדברים שנקבעו בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126:- "חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת . סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... ...ענין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים... ... אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היום יום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה, והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה...", וכפי שנאמר שם עוד, הנה כאשר אנו דנים בקיומה או בהעדרה של חובת הזהירות הקונקרטית, יש לשאול האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו - אם סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו, וכאן, ומתוך המקובץ והאמור לעיל - יש להשיב לשאלה זו בשלילה. כפי שנאמר שם עוד - הנה בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי) - "אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש". ובענין זה ראה עוד בע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם, פ"ד מט (1) 102, שם נקבעו דברים היפים גם לכאן, דהיינו - כי עצם קרות ארוע אין בו עדיין להטיל חבות. ובתמצית הנה אסכם כי לפי התשתית הראיתית ומה שהונח בפני - לא מצאתי כי מוטלת על הבנק חובת זהירות קונקרטית מאחר ולא היה עליו לצפות את אשר קרה. 16. סוף דבר - אין לי אלא להורות על דחיית התביעה, כשיש לומר לתובע, כפי שנאמר בע"א 169/89 הנ"ל - כי מצערת הפגיעה שנפגע, אך לא הוכחה עוולה בת תביעה, זאת כאמור בין משום שלא הונחה תשתית עליה ניתן לבסס, בין משום שלא הוכח קשר סיבתי בין הפגיעה הנטענת לתנאי המקום, ובין משום שלא הוכחה הפרת אחריות ו/או חבות ו/או רשלנות כלשהי - לאחר שהתובע לא עמד, במידה הדרושה, בנטל להוכיח. 17. התובע ישא בהוצאות הנתבעות ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנקפיצוייםנפילה