שיק - יריבות ישירה 1. התובעת הינה חברה המנהלת מוסך ומספקת שירותי תיקון לרכבים לחברות "פיאט", "לנציה" ו"אלפא רומיאו". נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה להשכרת רכבים ובמועד הרלוונטי לתביעה, היה בבעלותה רכב מסוג "פיאט פונטו" מס' רישוי 76-759-05 (להלן: "המכונית" או "הרכב"), אשר הושכר על דרך של "ליסינג" לנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע"). ביום 25.8.97 אירעה תאונת דרכים בה הייתה מעורבת המכונית ובסופו של דבר המכונית הוכנסה ע"י הנתבע למוסך התובעת לשם תיקונה. התובעת תיקנה את המכונית והוציאה חשבונית על סך 20,800 ש"ח והנתבע מסר לתובעת בעת קבלת המכונית שיק על הסכום האמור, שזמן פרעונו 5.11.97. שיק זה לא כובד. לפי טענת התובעת קיימת יריבות ישירה בינה לבין הנתבעת והנתבעים ביחד וכל אחד מהם לחוד הפרו את חובתם לשלם את תמורת התיקון. כמו כן נטען בכתב התביעה, כי הנתבעים או מי מהם הציגו מצג כוזב כלפי התובעת והוציאו את המכונית מהמוסך לאחר תיקונה בתמורה להפקדת שיק מבלי ששילמו את עלות התיקון במזומן. בנוסף על האמור, התובעת טענה לעילה נפרדת כנגד הנתבע לפיה הוא רימה במתכוון את התובעת במתן שיק משוך מתוך חשבון מוגבל בניגוד לחוק ובכך הפר את הוראות סעיף 4 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א 1981- וסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). כנגד הנתבעת טענה התובעת כי בהיותה בעלת המכונית, היא נהנתה מפרי עבודתה של התובעת ובכך היא התעשרה שלא כדין ועל כן היא חבה בהשבת תמורת העבודה עפ"י חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט 1979- (להלן: "חוק עשיית עושר"). 2. בכתב הגנתו, טען הנתבע כי הוא מסר את השיק הדחוי לתובעת, אולם הוא היה אמור למסור את קבלת התיקון ולהעבירה לתשלום לחברת הביטוח שביטחה את השימוש במכונית. לאחר קבלת התשלום מחברת הביטוח היה עליו להפקיד את התשלום בבנק שלו ובאופן האמור השיק הדחוי היה אמור להפרע. בהמשך כתב הגנתו ציין הנתבע, כי שכר את הרכב בליסינג מהנתבעת כשהבעלות על המכונית נשארה אצלה. הואיל וכך, פוליסת הביטוח הוצאה ע"ש הנתבעת. לאחר התאונה, פנה הנתבע לנתבעת ומנהלה ביקש ממנו להביא את המכונית לתיקון בירושלים. לנוכח הוראתו האחרונה של מנהל הנתבעת, הכניס הנתבע את המכונית לתיקון אצל התובעת. יתר על כן, לאחר שהנתבע הסב את תשומת ליבו של מנהל הנתבעת שעלות תיקון המכונית אינה מצדיקה את תיקונה והיא מבחינת "טוטל לוס", מנהל הנתבעת עמד על ביצוע התיקונים. עוד הטעים הנתבע, כי הואיל ופוליסת הביטוח היה על שמה של הנתבעת, זו היתה אמורה לקבל את התשלום מחברת הביטוח והייתה צריכה להעביר לאחר מכן את התשלום אליו, על מנת לכסות את הסכום שננקב על ידו בשיק הדחוי. הנתבע הטעים כי בעבר באחד המקרים כך היה, אולם בפעם הזאת טען, שהנתבעת לא העבירה את הכספים מפאת רצונה לשלשל את הכסף המיועד לתיקון לכיסה. 3. טענתה של הנתבעת בקליפת האגוז הייתה, שהיא לא קבלה שום שירות או טובת הנאה אחרת מהשירות שנתנה התובעת. לטענת הנתבעת היא חתמה על הסכם שכירות ארוך טווח עם הנתבע והבעלות על המכונית נשארה אצלה, אולם הנתבע הוא זה שביקש את שירותיה של התובעת על מנת שזו תתקן את המכונית, כאשר על פי המוסכם בין הנתבעים, חובת תיקון הרכב הינה של הנתבע. כן הטעימה הנתבעת, כי לא הודע לה כלל שאירעה תאונה ולו ידעה על כך מבעוד מועד הייתה מתנגדת לתיקון ולוודאי לפני שנתקבלה חוות דעת של שמאי מחברת הביטוח - כפי שקרה בפועל במקרה זה. לנוכח העובדה שנהיר היה לתובעת ולנתבעת גם יחד, שסיכויי גביית החוב תלויים בקבלת פסק דין נגד הנתבעת דווקא, ולא נגד הנתבע שמצוי בעת כתיבת שורות אלו כבול בכבלי המאסר, המערכה העיקרית נסובה סביב מחויבותה של הנתבעת לתשלום החוב. ולגופו של עניין. 4. בסיכומיו, הצביע ב"כ התובעת על שלוש עילות מכוחן חייבת הנתבעת לשלם את חובו של הנתבע לתובעת לשיטתו. ראשית נטען, כי התובעת הסכימה לתקן את המכונית על יסוד המצג שהוצג כלפיה על ידי הנתבעת, לפיו היא תשלם לה את חובו של הנתבע כפי שהיא נהגה לעשות בפעמים קודמות בהן השתמש הנתבע בשירותיה של התובעת. מכוח מצג זה נוצרו בין הנתבע לנתבעת יחסי שליחות מכוחם מחויבת הנתבעת לשאת בעלות התיקון. שנית, נטען כי על הנתבעת לשלם עבור החלפים שהותקנו ברכב ועבור העבודה שהושקעה בתיקונו, שכן על פי סעיף 4 לחוק המטלטלין, תשל"א - 1971 (להלן: "חוק המטלטלין") מקום בו נתערבבו מיטלטלין עד שאין אפשרות להפרידם, עוברת הבעלות בהם לידי בעל המטלטלין העיקריים (לאמור, הנתבעת, שהיא בעלת המכונית) והיא חייבת לשלם לבעל המטלטלין הטפלים (לאמור, התובעת אשר התקינה ברכב את החלפים) את שווים. בנוסף טען ב"כ התובעת, כי מאחר והנתבעת קיבלה לידיה את הרכב כשהוא מתוקן, עליה לשלם עבור התיקון מכוח חוק עשיית עושר. מנגד טענה ב"כ הנתבעת בסיכומיה, כי הטענה בדבר קיומם של יחסי שליחות בין הנתבעת לנתבע לא נטענה בכתב התביעה ועל כן אין להזקק לה, שכן היא מהווה שינוי חזית. לגופו של עניין נטען, שהנתבעת לא יצרה מצג כלפי התובעת מכוחו נוצרו יחסי שליחות, שכן מעדותו של מנהל התובעת עלה כי הנתבעת לא הבטיחה לו דבר, אלא הוא הסתמך על הדברים שנאמרו לו על ידי הנתבע בלבד. כמו כן טענה, כי לא ברור על מה השתיתה התובעת את אמונתה שהנתבעת תשלם לה את עלות התיקון, שכן בכל הפעמים בהם השתמש הנתבע בשירותיה של התובעת, הוא זה ששילם עבור התיקון ולא הנתבעת. לחילופין טענה שגם אם אכן נוצרו יחסי שליחות, הרי שהנתבע פעל בחריגה מהרשאה ועל פי סעיף 6 לחוק השליחות, יכולה התובעת להפרע רק מהשלוח ולא מהשולח. באשר לטיעון הנסמך על חוק המטלטלין נטען, כי הנתבעת אינה מחויבת לשלם את שווים של החלפים אשר הותקנו ברכב, מאחר ועל פי הוראת סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר") הבעלות בנכס עוברת לקונה במסירתו. על כן משמסרה התובעת את המכונית לידיו של הנתבע חדלה התובעת מלשמש כבעליו של החלפים והיא אינה יכולה לטעון כי יש להשיב לה את שווים. בעניין חובת השבה מכוח חוק עשיית עושר נטען, כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת התעשרה כתוצאה מתיקון הרכב ואת שיעור ההתעשרות ואף לא הוכיחה כי לנתבעת לא הייתה ברירה אלא לבצע את התיקון אצל התובעת דווקא. כן נטען, כי לא קיימת תחולה לסעיף 5 לחוק עשיית עושר, מאחר ולא היה צורך חיוני או מיידי בתיקון הרכב ומאחר והתובעת לא פעלה בסבירות כאשר לא טרחה לברר עם הנתבעת אם אכן היא תישא בעלות התיקון, כפי שסיפר הנתבע לתובעת. 5. דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות וכנגד הנתבע להתקבל. כפי שמשתקף מהסכם ההתקשרות בין הנתבעים (נ1/), ביום 20.2.97 התחייב הנתבע כלפי הנתבעת לשאת בכל ההוצאות הכרוכות והקשורות למכונית בתקופת השכירות. הנתבע התחייב לשאת בעלויות ביטוח חובה וביטוח מקיף למכונית כשנקבע בין הצדדים שהמוטב בפוליסה תהיה הנתבעת. על פי סעיף .6.2.4 להסכם, במקרה של תאונה, התחייב הנתבע לדווח לנתבעת על המקרה ולתקן את המכונית ולהביאה למצב טוב כפי שקבלה בתחילת תקופת ההשכרה. הואיל והנתבעת הייתה (צריכה להיות) מוטבה בפוליסה, הוסכם גם שהתשלום אשר יגיע מהחברה המבטחת את השימוש במכונית יגיע ישירות לנתבעת. בד בבד, התחייבה הנתבעת להעביר לנתבע את הסכום שתקבל מהחברה המבטחת בניכוי עלויות וירידת ערך כפי שיקבעו בדו"ח השמאי שיבדוק את המכונית. בפועל פוליסת הביטוח שהוצאה ע"י הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ הוצאה ע"ש הנתבע (נ2/), אולם שועבדה לטובת בנק איגוד. הוסבר, כי לנוכח העובדה שהנתבעת רכשה את צי מכוניותיה באמצעות מימון של בנק איגוד, פוליסת הביטוח שועבדה דווקא לבנק זה, אולם אין לכך משמעות, שכן גם תשלום לבנק איגוד היה מאפשר לנתבעת להעביר את התמורה לנתבע על פי מה שסוכם ביניהם. מכל מקום, התברר שהנתבע באמצעות סוכן הביטוח שלו מר הירשפלד צבי פנה לחברה המבטחת (הפניקס) וביקש לקבל שיפוי על נזקיו. דרישתו זו נדחתה ביום 16.11.97 ע"י חברת הפניקס (נ3/). הנתבע העיד, כי הדרישה נדחתה בשל בעיות בכיסוי הביטוחי לנוכח העובדה שחברת הביטוח טענה שמי שנהג במכונית בעת התאונה נהג בחריגה מתנאי הפוליסה בכך שהסיע אנשים בשכר. מכאן אתה למד איפוא, שיש לשלול את טענת הנתבע לפיה הנתבעת שילשלה לכיסה את אשר קיבלה מהחברה המבטחת, שכן כאמור היא לא קיבלה דבר. כמו כן לא קיימת אפילו ראשית ראיה ממנה ניתן ללמוד שהנתבעת קבלה דבר מכל גורם שהוא. ועתה אעבור לדון בטענות שנטענו על ידי ב"כ הצדדים בסיכומיהם, כסדרן. קיומה של שליחות צודקת ב"כ הנתבעת בטענתה, כי הטענה בדבר קיומם של יחסי שליחות נטענה לראשונה בסיכומיה של התובעת ועל כן יש בכך משום שינוי חזית. יחד עם זאת ובבחינת למעלה מן הצריך אדון בטענה לגופה. שליחות נוצרת על ידי הסכם בכתב או בעל פה בין השולח לשלוח או על ידי התנהגות של השולח כלפי השלוח או צד ג' (סעיף 3 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965). הלכה פסוקה היא גם, כי השליחות הינה תופעה אובייקטיבית אשר אינה מותנית ברצונו של השולח, אלא קיומה נגזר מהמצג האובייקטיבי של הרשאת השלוח כלפי הצד השלישי (ע"א 1286/90 בנק הפועלים נ. ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, בעמ' 812). בחינת הנסיבות, במקרה זה מביאה לידי מסקנה כי לא נוצרו כל יחסי שליחות בין הנתבעת לנתבע מכוח הסכם או התנהגות. כאמור, בסעיף 6.2.4 להסכם שבין הנתבע לנתבעת (נ1/) התחייב הנתבע, במקרה של תאונה, לשאת בעלות תיקון הרכב ולהחזירו למצבו כפי שהיה בתחילת תקופת ההשכרה. מנגד, התחייבה הנתבעת, במסגרת יחסיה החוזיים עם הנתבע, לשפות אותו בעלות התיקון, אולם הדבר היה מותנה בכך שהיא תקבל פיצוי מאת חברת הביטוח. בחוזה לא קיימת כל תניה לפיה מתחייבת הנתבעת לשלם את עלות תיקון המכונית ישירות לצד ג' במקומו של הנתבע ועל כן המסקנה היא שהנתבעת לא יצרה מצג מכוח הסכם כלפי התובעת כי היא תישא בעלות תיקון המכונית. יתר על כן, מתוך עדותו של מר ניצן דרורי, מנהל המוסך שמופעל ע"י התובעת התברר, כי לא דיבר מעולם עם מי ממנהליה או עובדיה של הנתבעת. הקשרים שניהל היו עם הנתבע בלבד והוא חי מפיו של הנתבע. בסעיף 8 לתצהירו, הצהיר העד כי הנתבע טען בפניו, שהוא פועל כשלוחה של הנתבעת וכי במקרה של תאונה, חברת הביטוח תשלם את דמי הביטוח לנתבעת והנתבעת תעביר את סכום הפיצוי לנתבע לשם כיסוי הוצאות תיקון הרכב. העד הצביע בתצהירו על כך שבמספר פעמים הביא הנתבע רכבים לתיקון כאשר התשלום היה מתבצע באמצעות שיק דחוי שלו עד לקבלת החזר מאת הנתבעת. בעדותו אישר העד, כי התשלום בפועל היה מתבצע ע"י גביית השיק הדחוי ולא באמצעות תשלום אחר כלשהו, לאמר לא באמצעות שיק מטעם הנתבעת ולא באמצעות שיק שהגיע מחברת הביטוח. העד גם אישר בחקירתו כי כל ההבטחות וההצהרות שניתנו לו, ניתנו ע"י הנתבע ולא ע"י הנתבעת. כמו כן העד אישר דווקא לשאלותיו של הנתבע, שהנתבע לא אמר לו שהוא יקבל את התשלום ישירות מהנתבעת אלא הוא זה אשר התחייב לשלם עבור התיקון. נכון הוא ציין העד, שנאמר לו שמי שיממן בסופו של דבר את התיקון יהיה הנתבעת, אולם ביצוע התשלום היה ע"י הנתבע דווקא. מכל האמור אתה למד, כי הנתבעת לא יצרה בהתנהגותה מצג כל שהוא כלפי התובעת, שכן היא לא ניהלה מגעים כלשהם עימה. התובעת ניזונה רק מפיו של הנתבע, אשר יצג מצג שווא כלפיה, לפיו הנתבעת מתחייבת לשלם עבור תיקון הרכב. בעניין זה נכונה גם טענתה של ב"כ הנתבעת בסיכומיה, כי לא הוכח קיומו של נוהג בין הצדדים לפיו הנתבעת שילמה לתובעת עבור רכבים שנמסרו לתיקון אצל התובעת. ההיפך הוא הנכון, שכן מעדותו של מר דרורי עלה, שהנתבע נהג תמיד לשלם לתובעת בשיקים דחויים שלו והוא מעולם לא הבטיח לתובעת כי היא תקבל ישירות את התשלום מהנתבעת. לנוכח האמור ניתן לקבוע, כי לא היו קיימים יחסי שליחות בין הנתבע לנתבעת ועל כן אין הנתבעת מחויבת לשאת בתיקון מכוח עילה זו. חוק המטלטלין בעניין זה, אני דוחה את טענת ב"כ התובעת על הסף. מלשון סעיף 4 לחוק המטלטלין ברור, כי הוא מקנה זכויות לבעלי הנכסים שעורבבו או חוברו ולא למי שביצע את מלאכת הערבוב או החיבור. סעיף 33 לחוק המכר קובע, כי הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו. על כן משמסרה התובעת את הרכב לידיו של הנתבע והנתבע שילם עבור תיקון הרכב, עברה הבעלות בחלפים שהוכנסו לרכב לידיו של הנתבע (או לידיה של הנתבעת) והתובעת אינה יכולה לתבוע להשיב את שווים, שכן היא אינה משמשת עוד כבעלים של המטלטלים הטפלים. העובדה גם שהנתבע שילם עבור התיקון בשיק דחוי אשר לא כובד, אינה מעלה או מורידה לעניין הבעלות בחלפי הרכב, שכן הבעלות בנכס מתהווה בשעת המסירה ואינה תלויה בתנאי התשלום, כל עוד לא נקבע אחרת בין הצדדים. זאת ועוד. העובדה שהשיק אשר ניתן לתובעת לא כובד מהווה הפרת חוזה מצידו של הנתבע ומשבחרה התובעת לתבוע סעד של אכיפת החוזה, לאמור שהנתבע יישא בעלות תיקון המכונית, אין היא יכולה לתבוע את השבת החלפים או שווים, שהוא סעד הנגזר מביטול החוזה ולא מאכיפתו. חוק עשיית עושר ולא במשפט סעיף 1 לחוק עשיית עושר קובע, כי מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס או שירות חייב להשיב למזכה את הזכיה. במקרה דנן סבורני, כי יסודות הסעיף לא התקיימו ועל הנתבעת לא מוטלת חובת השבה בשיעור עלות התיקון שביצעה התובעת ברכב, כפי שטענה התובעת. על פי ההסכם בין הנתבע לנתבעת (נ1/) הייתה מוטלת על הנתבע חובה לתקן את הרכב, במקרה של תאונה ולהשיבו למצבו הקודם. לפיכך, הייתה זכאית הנתבעת מכוח החוזה שכרתה עם הנתבע לקבל את הרכב כשהוא מתוקן. זכות זו, הנובעת מן החוזה, הינה בגדר זכות שבדין ועל כן לא קמה לנתבעת חובת השבה כלפי התובעת. ובבחינת למעלה מן הצריך, אף אם הייתי סבור כי נתקיימו כל יסודות סעיף 1 לחוק האמור והנתבעת התעשרה שלא כדין, כתוצאה מהפרת החוזה של הנתבע עם התובעת, הרי שעומדת לה הגנה מכוח סעיף 2 לחוק, לפיו רשאי בית המשפט לפטור את הזוכה מחובת השבה, אם ראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה לבלתי צודקת. הלכה פסוקה היא, שכשדנים בשאלה אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת, מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים שונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה, ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה על הנתבע היא "יותר" בלתי צודקת מאשר אי אכיפתה, פוטרים את הנתבע מהשבה, כולה או מקצתה (ע" 588/87 א' כהן ואח' נ. שמש וערעור שכנגד, פ"ד מה(5) 297, בעמ' 325). הדין מגן על הזוכה בפני תשלום בגין שירות שנכפה עליו וזאת אם השירות לא הוזמן על ידו ואם הוא לא גרם בדרך כלשהיא לפעולת המזכה. הטעם להלכה זו נעוץ בכך, שייתכן שלזוכה לא היה עניין בקבלת העבודה וגם אם נהנה ממנה ייתכן והיה בוחר לבצע אותה בדרך אחרת, שהינה כדאית יותר עבורו. יחד עם זאת, במקום בו ברור בתכלית כי הזוכה הפיק תועלת של ממש מן הפעולה או כי היה לו בה עניין של ממש וכי זו נעשתה על ידי המזכה עקב טעות יסודית, יידרש הזוכה להשיב למזכה את התעשרותו (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב', מהדורה שנייה, 1998, בעמ' 887 - 888). במקרה זה, על פי המוסכם בין הנתבע לנתבעת בהסכם (נ1/), נקבע שלאחר קרות הנזק התאונתי, יובא הרכב להערכתו המיידית של שמאי שיוזמן ע"י חברת הביטוח. נקבע גם שהערכת השמאי תועבר לנתבעת. ברם, כפי שהוכח, לא ניתנה לנתבעת כל אפשרות לעמוד על התיקון הדרוש ולהביע את עמדתה על נחיצות התיקון, הואיל ולית מאן דפליג שהנתבע לא דאג לעריכת חוות דעת מטעם שמאי. לאחר קבלת דו"ח השמאי ועל פי המוסכם, יכלה הנתבעת לנכות מהתשלום עלויות שונות וירידת ערך. במצב שנוצר, נבצר ממנה לפעול ולממש את זכויותיה על פי ההסכם. באופן האמור, הנתבעת שינתה את מצבה לרעה באופן בלתי הפיך, ומה גם, שמתקבל הרושם שבנסיבות אלו, התיקון למעשה (באופן שבוצע) נכפה עליה. לנוכח האמור, עומדת לנתבעת הגנת תום הלב המהווה עילה לפטור מחובת ההשבה (ע"א 588/87 אליעזר כהן ואח' נ' צבי שמש, פד"י מה(5), 297). כאמור, על פי ההסכם שהיה בין הנתבעת לנתבע הייתה זכאית הנתבעת לקבל את הרכב לידיה כשהוא מתוקן. כפי שעלה מעדותו של מר דרורי, בין התובעת לנתבעת לא היה קיים כל הסכם לפיו הנתבעת התחייבה לשאת בעלות התיקון ואף הנתבע לא התחייב כלפי התובעת שהנתבעת תפרע את חובו בצורה ישירה. מאחר ולא היה קיים הסכם בין הנתבעת לתובעת ומאחר והנתבעת קיבלה את טובת ההנאה שניתנה לנתבע בתום לב ובתמורה (המשתקפת ממכלול ההתחייבויות שלקחה הנתבעת על עצמה בהסכם שלה עם הנתבע), מבלי שידעה על כך שהנתבע התחייב בפני התובעת שהיא תממן את התיקון על ידי שתעביר כספים שיתקבלו על ידה מאת החברה המבטחת, אין היא נושאת בחובת השבה לתובעת (פרידמן, לעיל, בעמ' 205 וכן בעמ' 1138). לנוכח האמור, המסקנה הינה שדין התביעה להתקבל ככל שזו נוגעת לנתבע וזאת מכוח היחסים החוזיים שהיו בין הנתבע לתובעת והתחייבותו לשאת בעלות תיקון המכונית (וזאת בנוסף לעילה השטרית הישירה שיש לתובעת נגדו) כשמנגד, דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות. בשולי הדברים אעיר, כי ער אני לכך שתוצאת פסק הדין תגרום לכך שהתובעת תצטרך לגבות מן הנתבע את המגיע לה וספק גדול אם אכן תצליח לעשות זאת לנוכח העובדה שהנתבע נמצא כיום בין כותלי בית הסוהר, כאמור. יחד עם זאת, התוצאה ההפוכה הייתה גם מובילה למצב בו הנתבעת הייתה צריכה לרדוף אחרי הנתבע ומאזן הצדק והנוחיות מוביל למסקנה שיש להטיל על התובעת ולא על הנתבעת מטלה קשה זו. הנתבע ישלם את הוצאות התובעת לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק והתובעת תשלם את הוצאות הנתבעת בסכום זהה. שיקים