הסכם כופר

הסכם כופר הוא הסכם שנקשר, דרך כלל, בין רשות מס ובין נישום שנחשד בעבירה על חוק מס, כאשר כל יעודו, המרת כתב האישום שאמור היה להיות מוגש נגדו, בכופר כסף שהוא נדרש ומסכים לשלם לאוצר, על מנת שעניינו ייסגר מבלי העמדתו לדין. להלן פסק דין בנושא הסכם כופר: פסק - דין הקדמה 1. חילוקי הדעות בין הצדדים בתיק עמ"ה זה, הם מינוריים. עיקר הערעור נע סביב שאלות משפטיות, הכרוכות בפרשנות חוזה, הוא, הסכם הכופר מש/4 מיום 1.12.92 (להלן - הסכם הכופר) שנקשר בין חברתו של המערער דנא, ונטורה את שטרן בע"מ (להלן - החברה) ובין סגן פקיד השומה חקירות מס הכנסה תל-אביב. חברה זו, שהיתה בשליטת המערער ובניהולו, ביחד עם שותפו יוסף שטרן, עסקה באותם ימים בהספקת צרכי דפוס, וביבוא ושיווק של חומרים ומכונות נייר אותם רכשה בחו"ל. בשנים 87' - 88' היה המערער גם שותף בשותפות ונטורה את שטרן (להלן - השותפות) שעסקה גם היא בתחום הדפוס. 2. הסכם כופר, מיותר להזכיר, הוא הסכם שנקשר, דרך כלל, בין רשות מס ובין נישום שנחשד בעבירה על חוק מס, כאשר כל יעודו, המרת כתב האישום שאמור היה להיות מוגש נגדו, בכופר כסף שהוא נדרש ומסכים לשלם לאוצר, על מנת שעניינו ייסגר מבלי העמדתו לדין. כך קובע סעיף 221 לפקודת מס הכנסה (נ.ח.)(להלן - הפקודה) המסדיר את תשלום הכופר: "אדם שעבר עבירה לפי הסעיפים 215-220 רשאי הנציב, בהסכמתו של האדם, לקחת מידו כופר כסף... ואם עשה כן - ייפסק כל הליך נגדו על אותה עבירה...". עינינו הרואות, אין עניינו של מוסד הכופר בחוב אזרחי שחב נישום לרשות המס בשל אותן הכנסות שבגינן שולמו כספי הכופר על ידו, אלא, בעבירת מס שאותה מבקשים הצדדים לרפא על ידי הכופר, וזאת, מבלי כל השלכות בתחום האזרחי. פשיטא, גם מי שנדרש ושילם כופר בגין עבירות שעבר במישור המיסי, הפלילי, עדיין מחוייב הוא בפרעון חובותיו האזרחיים הנובעים מאותם מעשים. 3. על אף האמור, גורסים המערער ובאי כחו בעניננו, אין המשיב יכול לחייב המערער בתשלום חוב המס שהוא מייחס לו בשומותיו, וזאת, בשל המניעות שקמה כנגדו בענין זה, מכח אותו הסכם בו התחייב, אליבא דמערער, להימנע מחיובו במס בהקשר לכספים נשוא הכופר. ממילא, כך ב"כ המערער בסיכומיהם, אותם חובות אזרחיים שמייחס המשיב למערער בעניננו, לא אצלו נצמחו הם, אם בכלל, ולא הוא זה שאמור להישום בגינם, אלא החברה בניהולו, שעניינה מול המשיב הסתיים כאמור, עם תשלום הכופר. בין כך ובין כך, השאלה שהוצבה על ידי הצדדים במרכזו של הערעור דנא, היא, האם בדין הוציא המשיב צווים אישיים למערער לשנים 85'-88' (להלן - השנים שבערעור) על אף הסכם הכופר שכרת עם החברה, או, שמא עמדה אכן בפני המשיב, אותה מניעות דיונית ועניינית כאחד, שמקורה בהסכם הכופר, ואשר נטלה הסמכות מן המשיב להוצאת הצווים? 4. לשיטתו של המערער, פעל המשיב בעניננו זה, "בחוסר תום לב ובחוסר סבירות קיצוני, תוך הפרת הסכם והפרת התחייבות שילטונית" (ר', הפתיח לסיכומי המערער). לטענת המשיב, לא כך. הצווים שהוצאו למערער לשנים שבערעור, בדין הוצאו הם לדעתו, ומבלי הפרת ההסכם כלל. נהפוך הוא; אליבא דב"כ המשיב, נופלים הצווים לגדרו של סעיף מפורש בהסכם הכופר, הדן בחובותיו האזרחיים של המערער, שנבחנו ואושרו על בסיס נתונים בדוקים היטב, אותם קיבל המשיב לטענתו, בעיקר מן המערער עצמו. על מנת להכריע במחלוקת זו בין הצדדים, דרושה, בטרם כל דיון, התבוננות בשני מישורים מרכזיים בהם נע הערעור. האחד, המישור העובדתי שעליו בוססו עמדות הצדדים, זו לכאן וזה לכאן; והשני, המישור ההסכמי, קרי, שאלת פרשנות סעיפי הסכם הכופר והשלכותיהם על נושאי המחלוקת, ועל עצם אפשרות הדיון בה. שני עניינים אלה יידונו להלן, ראשון ראשון ואחרון אחרון. תחילה, לעובדות שברקע 5. על העובדות הניצבות בבסיסה של המחלוקת נשוא הערעור, ניתן ללמוד כאמור, בראש כל, מדברי המערער עצמו, אם בהודעתו במשטרה (מש/5); אם בהודעותיו בחקירות מס הכנסה (ר', הודעותיו מש/6-מש/9 וכן מע/1); ואם בעדותו בבית המשפט. בענין זה יש לומר, כאן ומיד, בטרם דיון בעובדות אלה לגופן, כי התמונה המצטיירת מדברי המערער, היא תמונה עגומה למדי של פעילות עבריינית שביצע, ואשר התמקדה בעיקרה, בתחום המס על היבטיו השונים, כולל, העמדת מצגי שווא בפני רשויות המס, העלמת הכנסות בדרכים לא דרכים, וביצוע מעשי מירמה ו"טיוח", שכל יעודם היה התחמקות ממס. האמנם בדין יוצא איפוא, המערער היום כנגד המשיב, תוך שהוא מטיח בו, כי פעל נגדו בשרירות ובהפרת הסכם, בשל דרישתו ממנו לשלם המס על הכנסותיו הכרוכות באותם מעשי מירמה בהם הודה בפועל? 6. תחילתה של הפרשה, יש לומר, היא בחקירת המשטרה שנפתחה באוגוסט 92', כנגד המערער אשר נחשד בהתחזות לאחר - הוא עובדו השכיר, יעקב גרינוולד - שעל שמו פתח חשבון בנק לצורך פעילותו שלו עצמו, בו. המדובר הוא בחשבון מס' 10505962 שנפתח על ידי המערער בבנק הפועלים, סניף הרצל 77 תל אביב (להלן - חשבון הבנק) - ביחד עם בעל החשבון או בלעדיו - ואשר בו קיבל, זכות חתימה. אל החשבון הזה, כך נטען ולא הוכחש, הזרים המערער כספים שלו עצמו ושל חברתו, בהם כספי ניפוח חשבוניות של החברה, הכל, במטרה להסתיר כספים אלה מעינא בישא של פקיד השומה. בין היתר, כך נטען ולא הוכחש, הפקיד המערער בחשבון הנ"ל (להלן - החשבון ע"ש גרינוולד) שיקים ומזומנים שלא נרשמו בספרי החברה, ואשר לא יכלו להרשם בהם, בהיותם מהווים כדברי המערער, "כסף שחור" שנבע מפעילות שוטפת של ניפוח חשבוניות החברה, אשר אותן הוציאה זו לספקיה בחו"ל, בנוקבה בהם מחירי קניה שיקריים, כפי שיפורט בהמשך. מחשבון זה - כך עולה מהודעות המערער במשטרה ובחקירות, בעיקר בהודעותיו מש/5 ומש/7 - גם משך הוא עצמו שיקים לזכותו ולזכות בני משפחתו, לצרכיו "הפרטיים" (ור', 20 השיקים במעטפה מש/15 המשוכים מן החשבון האמור, על שמו של המערער ועל שמות אחרים מבין קרוביו; ר' גם תשובותיו לב"כ המשיב בחקירתו הנגדית בה נשאל אודות כספים אלה - עמ' 14 סיפא לפרוט'). לטענת המשיב, הפקיד המערער בדרך המתוארת בחשבון על שם גרינוולד הנ"ל, סכומי כסף בהיקף של מאות אלפי שקלים. כך, הפקיד בו בשנת 85', סכום על סך 486,439 ₪; בשנת 86' הפקיד בו סכום על סך 377,744 ₪; בשנת 87' הפקיד סכום על סך 360,604 ₪, ובשנת 88' הפקיד סכום על סך 113,216 ₪. אלה הם, לדעת המשיב, כספי הכנסה חייבת מס שנפלה למערער בשנים האמורות, ואשר המס בגינם לא שולם על ידו עד היום. ומה מקורם של אותם כספים שהוזרמו אליבא דכולי עלמא לחשבון ע"ש גרינוולד? 7. בהודעתו במשטרה, מש/5, הסביר המערער, כך: "נכון אני פעלתי בחשבון 105050962 משנת 1985 עד 1988. הפקדתי לחשבון שיקים שלא יכולתי לרשום אותם בספרי חברת וונטורה את כחלון בע"מ והשתמשתי בשיקים לצרכים הפרטיים שלי". כאשר הציג החוקר בפניו צילומי השיקים, מש/15, שנמשכו מן החשבון הנ"ל כאשר חתימתו שלו מתנוססת עליהם, הגיב: "זה שיקים שהשתמשתי בהם עקב זכות החתימה שהיתה בידי, החתימה על גבי השיקים היא חתימה שלי ועובדה שהבנק כיבד את השיקים" (עמ' 2 להודעה). בהמשך הסביר לשאלות החוקר, כי כל שעשה בחשבונו של גרינוולד, עשה ללא ידיעתו של הנ"ל. לדבריו, דובר רק בסכום של כ-100,000 ₪ שבו שיחק במסגרת אותו חשבון, וזאת כדבריו על פי צרכיו האישיים. לשאלה החוקר, אל מי הופנו הכספים של החברה שהוזרמו כאמור לחשבון ע"ש גרינוולד, השיב: "בדרך כלל הפניתי את הכסף לעצמי" (עמ' 3 להודעה). דוק, על תשובתו זו, בענין השימוש שעשה בכספי החשבון ע"ש גרינוולד לצרכיו הפרטיים חזר המערער מספר פעמים בהודעתו זו ובאחרות. 8. בהתייחסו אל מקור הכספים בחשבון, הסביר המערער מבלי כל עכבות, כי אכן מדובר היה בכספי העלמה של חברתו, אשר ניצמחו לה בעקבות פעילותה בניפוח חשבוניות שהנפיקה לספקיה. וביתר פירוט, אליבא דידו, החליטה החברה בשלב כלשהו, להגדיל רווחיה, בדרך עקלקלה שהיתה כרוכה בהעלמות מס אשר בוצעו בסיוע ספקי חו"ל של החברה. לצורך ביצוע פעילות זו של ניפוח החשבוניות שהוציאה החברה לספקיה, כך בהודעותיו וכך בתצהירו, פנתה אל חלק מן הספקים בחו"ל, והכניסה אותם לסוד הפעילות העסקית המנופחת, שנועדה להונות את רשויות המס בארץ. בהתאם לשיטה זו שאימצה החברה, לדברי המערער, הוציאה זו לספקיה הנ"ל, חשבוניות קניה מנופחות בהן רשמה מחירים פיקטיביים של הסחורות שרכשה מהם, אשר היו גבוהים במכוון, ממחירי הקניה האמיתיים. בפועל, גם שילמה החברה לידי ספקיה אלה, את הסכומים המנופחים שהיו נקובים בחשבוניות, ואולם, אחת למספר חודשים, יצאו המערער ושותפו לחו"ל, על מנת להתחשבן עם אותם ספקים, ולקבל מידיהם את הפרש הסכום, בין זה הנקוב בחשבוניות ובין מחיר הקניה האמיתי שבו נרכשה הסחורה. הפרש זה, כך הסביר המערער בהודעתו מש/7 (עמ' 5, 6, שם) חולק בינו ובין שותפיו, על פי המוסכם ביניהם, ושימש לצרכיהם הפרטיים. בלשונו: "פעם בשנה, בסוף ינואר או פברואר היינו, רפי ואני, נוסעים לספקים, ומתחשבנים איתם, לוקחים את ההפרש וכאשר היינו גומרים את הסבב אצל שלושה ספקים בגרמניה היינו נוסעים לשוויץ, מחלקים כפי ראות עינינו מה שהחלטנו לחלק - כולל חלקו של יוסף שטרן, וכל אחד מאיתנו לקח את כספו הוא, והיתרה הוחזרה לארץ..." (ר', הודעה מש/7, עמ' 5). 9. מהמשך עדותו של המערער עולה, כי פירות אלה של ניפוח החשבוניות שנפלו לידיו ולידי שני שותפיו אשר פעלו עימו בענין זה בראש אחד, נצברו במהלך התקופה לכדי סכומים של מאות אלפי דולרים, אשר נכנסו לכיסיהם, מבלי שעינו של פקיד השומה שזפה כספים אלה. מן ההודעות מש/7 ומש/9 עולה, כי בסך הכל הגיעו סכומי ההעלמה, שנצמחו מניפוח החשבוניות, לסכום כולל של כ-500,000 $, ששליש ממנו לפחות, נפל לידי המערער. כספים אלה, הכניס המערער, גם אליבא דידו, לחשבון ע"ש גרינוולד, ובהמשך שימשו לו למטרות פרטיות שונות, כלשונו באותן הודעות, כשחלקם הלכו להשקעות בחו"ל, כולל השקעתו בחברת "דיוק" האנגלית אשר הוזכרה לעיל. ובלשונו: "בתחילת 1985 התחלנו גם דיוק. במהלך 1985, 1986 היינו בשותפות עם יוסי אפשטיין, הוא הקים את הפרוייקט ואנחנו המשכנו להזרים כספים לצורך השיפוצים. עד לסוף 1986 לא קיבלנו כל כספים מדיוק...". לדבריו, היה ברשותו, בבואו להשקיע כספיו ב"דיוק", סכום של 301,000 $ שהופנה לאותו פרויקט, "והשאר הלוואות". בסה"כ הגיעה לדבריו, השקעתו בחברת "דיוק", בשלב ראשון, לסכום כולל של 489,600 $..." (עמ' 3 רישא למש/7). את הכספים הללו, העביר לדבריו לחו"ל, מן החשבון על שם גרינוולד, בדרכים שונות, בהן, על ידי "בלדרים שהעבירו הכסף לציריך שם הופקדו בחשבון שלי..." (עמ' 3 להודעה מש/7). על רקע האמור הוסיף המשיב להכנסותיו החייבות של המערער לשנים הנדונות, הכנסה נוספת מעבר למוצהר בדוחותיו, בסך כולל של 167,666$, הוא, שליש ההכנסה הכוללת מניפוח החשבוניות שהוציאה החברה לספקיה האמורים, כחלקו של המערער בשותפות. 10. התמונה המתקבלת מסיפור העובדות שהובא לעיל בתמציתו, היא ברורה ופשוטה למדי. עולה ממנה, שהפרשה כולה התנהלה בשתי פאזות, או, בשני מישורים. האחד, מישור החברה, והשני, מישור אורגניה, בהם המערער, שפעל כיוזם, כמוביל וכמוציא לפועל של ענייני החברה ושל ענייניו הוא. החברה, היא שהנפיקה כאמור את החשבוניות המנופחות, והיא ששילמה לספקיה בחו"ל, אותו מחיר מנופח שנקבה בהן, במטרה לקבל את הפרש המחיר, בחו"ל, ולהעלימו בדרך זו מעיניהן של רשויות המס השונות בארץ, בהן, המשיב. המערער, הוא שדאג לקבל את הפרש הסכום כהחזר מן הספקים עימם נפגש בחו"ל, ביחד עם בעל המניות הנוסף בחברה; והוא גם שנהנה מכסף זה ביחד עם שותפיו, כאשר את חלקו בסכום הכולל, העביר כאמור לחשבון ע"ש גרינוולד. כסף זה, לצד כספים נוספים שלווה ממקורות עסקיים שונים, השקיע לדבריו בפרויקטים בחו"ל, ובעיקר, בחברת "דיוק" (עמ' 5, 6 להודעתו מש/7). זוהי תמציתה של התמונה הרלוונטית לערעור זה, כפי שבאה מפי המערער בחקירותיו במשטרה ובחקירות מס הכנסה, וזוהי גם הגירסה שאיש לא חלק עליה למעשה במסגרת הערעור דנא. 11. על רקע האמור עד כאן, אך מובן מאליו הוא שהמשיב ראה לשום את המערער - ולא את החברה - על הכנסותיו האישיות מפעילות ניפוח החשבוניות, הכנסות שהשתקפו מן החשבון ע"ש גרינוולד אשר אליו כאמור הוזרמו על ידו (ר', דפי הפקדות, מש/14). דא עקא, שלטענת המערער ובאי כחו, שגה המשיב ביחסו לו, אותן הכנסות שלטענתם היו בפועל הכנסותיה של החברה. לשיטתם, מי שפעל בחשבון ע"ש גרינוולד, היתה החברה, שגם נהנתה מפירותיהם של כספים אלה. היא, כך נטען, ולא הוא, משכה את הכספים מחשבון בנק זה; היא שהשקיעה אותם בפרויקט "דיוק", והיא שרשמה את הרווחים בספריה. יוצא, אליבא דב"כ המערער, שדרישת המס ממנו אישית בגין הכספים האמורים, נשוא החשבון ע"ש גרינוולד, אינה אלה היטפלות חסרת בסיס אליו, הנוגדת כל היגיון מיסי. וכי למה ימוסה בעל המניות, אליבא דבאי כוחו, על הכנסותיה של החברה בהחזקתו? מדוע יידרש הוא לשלם המס על רווחיה של החברה, שבשמה פעל כבעל מניות וכמנהל בה, הא ותו לא? 12. טיעון זה אינו נראה לי כלל. כבר הוסבר לעיל, כי יש בהשלכת החוב על החברה, כמו גם בייחוס הפעילות בחשבון ובהשקעות חו"ל, לה ולא לו עצמו, משום שינוי חזית מובהק מצד המערער, שאין לקבלו. צודקת עו"ד דה שליט בעיני, בטענה, כי המסר החד משמעי העולה מעיון בהודעות המערער, מש/5-מש/9, ובעיקר בהודעות מש/5 ומש/7, הוא, כי המערער, ולא החברה היה מי שפעל בחשבון הבנק אליו הזרים את חלקו שלו בפירות ההעלמה, וכי הוא זה שגם הפיק הנאה מכספים אלה, אותם משך לעצמו, תוך העלמתם מן המשיב (להלן - כספי ההעלמה). טענת המערער, כי רווחי ההשקעות בחברת "דיוק" נרשמו בחברה ומוסו אצלה, היא מגוחכת בעיני, שכן, אליבא דמערער עצמו, כלל לא נבעו באותה עת כל רווחים מהשקעות אלה, לא לחברה ולא למנהליה (ר', הודעה מש/7 בעמ' 3). מה היו איפוא הרווחים מ"דיוק", שנרשמו ומוסו בחברה על פי דבריו בפנינו? שאלה זו נותרה ללא מענה עד סוף הדיון בערעור. יתרה מזו, אילו אכן כדברי המערער בפנינו, שימשו הכספים בחשבון ע"ש גרינוולד להשקעותיה של החברה בחו"ל, מה ראה הוא לטעון בחקירותיו במשטרה ובמחלקת החקירות של מס הכנסה, שהכספים בחשבון זה, שימשו לו "למטרותיו הפרטיות", כמצוטט לעיל מפיו עצמו? ומה ראה להודיע כי כספי ההפרש שקיבל ביחד עם שותפיו מן הספקים בחו"ל, חולקו שווה בשווה ביניהם, כאשר את חלקו שלו העביר לחשבון ע"ש גרינוולד? והרי, אילו היו אלה כספי החברה, לא היו יכולים בעלי המניות לחלקם ביניהם ולפנות לדרכם. 13. יודגש, אין בהודעות המערער, כולל, בהודעה מש/7 בה פירט את דרכם של כספי ניפוח החשבוניות - מרגע הנפקתן של אלה על ידי החברה, עד החזרת הכספים העודפים לידי המערער ושותפיו - כל רמז למעורבות החברה בהם. נהפוך הוא; דבריו של המערער בחקירות, במיוחד אלה שבאו מפיו בהודעות מש/5 ומש/7, לבשו אופי אישי מובהק, ולא הותירו כאמור כל ספק לגבי העובדה כי הכספים שהוכנסו לחשבון ע"ש גרינוולד על ידו, יועדו לו אישית, ולא לחברה. כך בלשונו: "יעקב נתן לי יפוי כח למשוך מן החשבון כסף בע"מ. כאשר הוא נסע לחו"ל בשנת 1980 המשכתי לנצל את החשבון לצרכי האישיים. העברתי כספים שלא יכולתי להעביר אותם בחשבון של החברה…." (ר', הודעה מש/5 בעמ' 1). ובהמשך: "נכון. אני פעלתי בחשבון … משנת 1985 עד שנת 1988, הפקדתי לחשבון שיקים שלא יכולתי לרשום אותם בספרי החברה… והשתמשתי בשיקים לצרכים הפרטיים שלי" (שם, בעמ' 2). וכלום ניתן לפרש דבריו אלה, המפורשים, של המערער, שלא בהתאם למשמעות המיידית, הפשוטה, המתבקשת מהם? האם בכל זאת מעורבות החברה בכספים האמורים? 14. בסיכומיהם, טענו ב"כ המערער בנחרצות כי על אף דבריו הנ"ל של המערער בפני חוקריו, הוכח שהכספים נשוא השומה, אשר הוזרמו על ידו לחשבון של גרינוולד, היו אחרי הכל, כספי החברה שאותם לא יכול היה המשיב לייחס למערער, בשל התחיבותו כלפיו בהסכם הכופר. דא עקא, שב"כ המערער לא הבהירו בסיכומיהם, כיצד ומתי "הוכח" הדבר, וכיצד ניתן ליישב את דבריו המפורשים, המנתקים את הכספים האמורים מן החברה, וקושרים אותה אליו אישית. בנקודה זו, נראה לי פאתטי מאד ניסיונו של המערער לפרש את המלים "לצרכי האישיים", כאילו התכוון בנוקטו במטבע לשון זה, אל צרכי החברה, ולא אל צרכיו שלו. השאלה היא שוב, מדוע יעשה אדם שימוש במונח שמשמעותו שונה או הפוכה מן המשמעות שביקש לתת לה, כדבריו, לאחר מכן? בין כך ובין כך, אני רואה לציין, כי דבריו של המערער במשטרה, בהם הודה כי כל הכספים שנצברו בחשבון ע"ש גרינוולד, נועדו לענייניו הפרטיים, הם בעיני, הדברים האותנטיים שיצאו מפיו ללא הכנה וללא מניפולציות, כשאין מאחוריהם דבר לבד מן המסר המיידי שהם מעבירים, על פניהם. נדמה לי, כי ניסיונו של המערער לסגת היום מדבריו הנ"ל, ולפרשם בדרך עקלקלה המעוותת את הכתובים, אין בה כדי לעורר אמון בו כלל, וחבל. מוטב היה לו למערער אילו טרח להמציא ראיות של ממש לנטען על ידו, במקום לשוב ולהעמיד פרשנויות מפותלות למלים פשוטות שאמר, המציבות בפניו היום, מכשולים בניסיונו להתנער מחובותיו הברורים כלפי פקיד השומה. וכבר הובהר בפסיקה, כי גירסה מאוחרת המכחישה את שנטען קודם, ספונטנית, לעולם תהא חסרת יכולת עמידה מול זו הראשונה, שבאה מבלי תיכנון והכנה. 15. הסברו של המערער בתצהיר שהגיש לתיק בית המשפט, לפיו, אמר מה שאמר לחוקריו, משום שלא רצה לערב החברה בעניינו, לאו הסבר הוא בעיני. מעורבותה של החברה היתה ברורה מלכתחילה, ולו, באותו פרק שעסק בנושא ניפוח החשבוניות על ידה. מה, אם כן, ביקש המערער למנוע, על פי טענתו זו, בהכחישו בהודעותיו את מעורבותה של החברה בנושא העשייה בכספים, כולל, ההשקעות בחברת "דיוק" וכולל הפעילות בחשבון על שם גרינוולד, אותן ייחס לעצמו כאמור? תמיהה זו, בולטת במיוחד לאור העובדה שהמערער כלל לא טרח כאמור להסתיר את השקרים הבוטים שבאמצעותם ביקש להעלים הכנסותיו מן המשיב, כשהוא חוזר ומפרט בהודעותיו, כיצד פעל בחברה לניפוח חשבוניות חו"ל שהוציאה באמצעותו; כיצד העביר את כספי המירמה מחו"ל לחשבון של עובדו השכיר, בו פעל באופן חפשי מבלי ליידע את הנ"ל, וכיצד השתמש בכספים אלה ל"צרכיו האישיים". בנסיבות אלה, לא אוכל לאמץ את ניסיון הנסיגה של המערער מדברים מפורשים שאמר לחוקריו, העומדים היום בעוכריו. חזקה על אדם המצהיר בפני חוקרו כי פעל כפי שפעל מתוך רצון להשיג מטרות אישיות, כי לכך התכוון. פרשנות המעוותת משמעות פשוטה של מונח יום-יומי, לצורך הימלטות מחיוב הנצמח מן השימוש הראשוני באותו מונח, אין בה כדי להועיל למי שאינו עומד מאחורי דבריו שלו, כאשר הוא מגלה שאינם נוחים לו. חובות החברה וחובות המערער 16. נכונה בעיני, טענתם של ב"כ המערער, כי אין בעובדת היות המערער בעל מניות ו/או מנהל בתאגיד כדי לחייבו בחיוב כספי כל שהוא של התאגיד, אלא בנסיבות מיוחדות. דא עקא, שככל שנושא הדיון דנא הלך והתבהר לי, הלכה והתבהרה לי גם העובדה הפשוטה שחיובו של המערער בעניננו, במסגרת השומות שיצאו לו לשנים הנדונות, כלל לא התיחס כאמור, לחובות החברה, אלא לחובותיו האישיים, שלו עצמו. כפי שהוסבר לעיל, המדובר הוא אכן בכספים שיצאו מן החברה אל ספקיה בחו"ל, במסגרת החשבוניות המנופחות שהנפיקה להם, אלא שכספים אלה חזרו לידי המערער ושותפיו, ישירות, כל אחד לפי חלקו, כאשר אותו חלק שנפל לידי המערער הושקע בחשבון ע"ש גרינוולד ושימש לו לצרכיו הפרטיים. הווה אומר, חובות החברה, שסיימה עניניה עם המשיב בתשלום כופר, לחוד; וחובותיו של המערער בגין עשיותיו בכספים שהעביר לעצמו, לחוד. הווה אומר עוד, שלא בגין חובות החברה, נישום המערער במסגרת השומות נשוא דיון זה, אלא, בגין חובותיו שלו, הכל כפי שתואר לעיל. ממילא, אך מובן מאליו הוא, כי ניסיונו של המערער להתנער ממעורבותו הבלעדית בכספים שהזרים לחשבון לא-לו, תוך הטלת האחריות לעשיותיו בתחום זה, על החברה ששילמה כופר על חטאיה, הוא ניסיון הזועק על פניו, אי אמינות ואי יושרה. דומה, כי כשם שביקש המערער להבריח מעיני רשויות המס את פירות ניפוח החשבוניות שהגיעו לרשותו, על ידי השמת הכספים במקלט מס בצורת חשבון הבנק של עובדו, כך ניסה גם בערעורו זה, לסלף דברים ברורים שאמר, על מנת להרחיק עצמו מן העשייה הברורה שלו בכספי ההעלמה שקיבל, ואשר בהם עשה שימוש אישי מובהק, על פי הצהרתו הוא בפני חוקריו. בענין זה, אין גם בשתיקתו של המערער בחקירות בכל הנוגע לענייניו האישיים, על פי מצוות עורך דינו, כמו גם בשתיקתו במהלך השימוע שערך לו המשיב לקראת פתיחת שומותיו, כדי לתרום לחיזוק גירסתו, ולהיפך, השתיקה ככלל, ניצבת כנגדו ומצטרפת אל הראיות המצביעות על מעורבותו האישית בפרשה. יוער, כי חסד עשה המשיב עם החברה, כאשר איפשר לה לסיים את עניניה אצלו בדרך של תשלום כופר כסף, וזאת כאשר המערער עצמו יצא ללא פגע כלל, בתחום הפלילי. כל שהוא נדרש לו היום, הוא, פרעון חובותיו האזרחיים, שנצמחו מאותם כספים אותם הזרים לחשבון עובדו בו פעל במירמה, לצרכיו האישיים; ומה לו אם כן כי ילין? מכאן, אל הפן האחר, הכרוך בהסכם הכופר ובטענת המניעות 17. הסכם הכופר, לפיו שילמו המערער והחברה לרשויות המס, סך 400,000 ₪, בגין העבירות שביצעו על חוקי המס וחוק הפיקוח על המטבע, הועיד למשיב דנן, סכום כופר בסך 250,000 ₪ בגין עבירות מס הכנסה, שנדונו במסגרת ההסכם. עם תשלום הכופר על ידי המערער לידי המשיב, הגיע למעשה הסכסוך המיסי בינו ובין המשיב לסיומו, בתחום הפלילי, כמוסכם בין הצדדים (ר', סעיף "והואיל" הרביעי להסכם, מש/4; ור', תצהירו של עד המשיב מר בוברוב, סגן פקיד-שומה חקירות תל-אביב, אשר חתם על ההסכם בשם פקיד השומה). הסכם זה, לא הביא עם זאת כל בשורה למערער, במישור חובותיו האזרחיים. נהפוך הוא, במסגרת ההסכם נדרש המערער, ואף קיבל על עצמו, לספק לרשויות המס, מידע ומסמכים במספר רב של נושאי חקירה, שעדיין אמורה היתה להימשך גם אחרי החתימה על הסכם הכופר (ר' סעיף 2 להסכם). חקירה זו, אכן הניבה את השומה נשוא הצווים העומדים במרכזו של הערעור דנא, שבמסגרתם נדרש המערער כאמור, לפרוע למשיב את כל חוב המס שנצבר לו בגין הכנסותיו מניפוח החשבוניות, ואשר הגיעו לידיו כאמור, והוכנסו לחשבון ע"ש גרינוולד בו פעל. לטענת המשיב, לא היה מנוס מחזרה אל המערער אישית, לאחר חתימת הסכם הכופר, לצורך גביית חובותיו אשר לגביהם התחייב בכל מקרה, אם מכח הפקודה, ואם מכח התחיבותו על פי ההסכם שנסמך על הפקודה. שהרי, כך באת כחו המלומדת של המשיב, מן החקירה שנוהלה עובר לתשלום הכופר, עלה, כי המערער פעל במירמה בחשבון הנ"ל, לא למען החברה לבדה, אלא גם, ובעיקר, למען עצמו ולמען העשרת כיסיו שלו. משכך, ומשנמצא כי ברקע "התעשרותו" של המערער מפעילותו המתוארת במסגרת ניהול החברה, עמדו הכספים שנתגלו בחשבון בו פעל, על שם עובדו, מר גרינוולד, הודיעו המשיב כי החליט לפתוח שומותיו לשנים הנדונות, על מנת למסותו על הכנסותיו מאלה. פתיחה זו של השומות, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 21.2.01 התישבה היטב עם מסריו של סעיף 147 לפקודה, כניסוחו באותה עת. 18. לאחר שזומן אל המשיב לצורך ניהולו של השימוע בטרם פתיחת השומות, בהתאם למצוות סעיף 147, ולאחר שסירב להתיחס, במהלך שימוע זה, אל טענות המשיב כלפיו בענין מחדליו האישיים כנגד, כלפי פקיד השומה, לא נותר לו למשיב, אלא לפתוח השומות בפועל, ולהוציא לו צווים בהתאם (ר', הודעה על פתיחת שומות מיום 17.8.98, מש/3, ור', פירוט השתלשלות הארועים הכרוכים בחקירת המערער ובפתיחת שומותיו, שאין חולק עליה, סעיפים 2-4 בנימוקי השומה). צווים אלה, הם שעומדים במרכז הדיון דנא, כאשר לטענת המערער, הוצאו אלה כאמור, על ידי המשיב, בניגוד להסכם, בחוסר תום לב ותוך התעלמות מן המניעות הדיונית שניצבה בפניו, כנגד כל פניה אל המערער בענין מיסויו בשנות הערעור, נשוא הכופר. האמנם מניעות בענייננו? 19. טענת ב"כ המערער בבואם לתקוף את פתיחת השומות ואת הצווים שיצאו במסגרתה, הינה איפוא, כי גם אילו נכונות טענות המשיב בענין מעורבותו הישירה של המערער בכספי ניפוח החשבוניות ובשימוש בהם, הרי מנוע המשיב בכל מקרה, מדרישת המס ממנו בגין אלה, עקב המחסום הבלתי עביר שהציב הסכם הכופר על דרכו בענין זה. שהרי, כך באי כחו, משמעותו של סעיף 2ה' להסכם הכופר הינה, כי המשיב לא יוכל לשום את המערער אישית, מחדש, בגין הכנסותיו בשנים האמורות, אלא אם כן יתגלה מקור אחר להכנסותיו אלה, לבד מניהול החברה (ר', סעיף 2 לתצהירו של המערער מיום 31.3.02 על סעיפי המישנה שלו). לשון אחר, לטענת באי כח המערער, אף שאכן פעל זה במירמה בחשבון שפתח על שם עובדו, יעקב גרינוולד - שעל כך לא חלק כאמור גם הוא עצמו - ואף שאין חולק כי הזרים לחשבון זה כספים שנבעו מניפוח החשבוניות של החברה, כפי שהודה; והגם, שכספים אלה הופנו על ידו, כאמור בהודעותיו במשטרה ובחקירות, להשקעותיו שלו בחו"ל, עדיין, אין בידי המשיב לתבוע המס על הכספים האלה, ממנו, לאחר שהוצא, במסגרת הסכם הכופר, ממסגרת חיוב כלשהו בשנים האמורות, בהקשר לפעילותו בחברה. האומנם כך? דיון; סעיפי ההסכם ומשמעותם 20. ההסכם מש/4, שעליו חתמו, ביום 1.12.92, המערער מצד אחד וסגן-פקיד-שומה חקירות ת"א מצד שני, התיחס כאמור, לא רק לעבירות מס הכנסה שבצעו המערער והחברה בניהולו, אלא גם לעבירות אחרות, בהן, עבירות על חוק מע"מ, עבירות על חוק מס קניה ועבירות על חוקי הפיקוח על המטבע. תנאי מתנאי ההסכם היה, שהמערער ימסור הודאה שלימה ומפורטת, למשיב, בענין השימוש שעשה הוא, בחשבונות הבנק שהיו רשומים על שמות אחרים, ואשר בהם פעל לצורך העלמת הכנסות מרשויות המס, באמצעותם (סעיף 2.א.1. להסכם). תנאים נוספים עליהם הוסכם, פורטו בסעיפי המישנה של סעיף 2 להסכם, לפיהם, התחייב המערער למסור לרשויות המס מידעים, מסמכים וראיות בכל הנוגע לעבירות המס השונות שבוצעו על ידו ועל ידי החברה, בתקופה הרלוונטית, כולל, בנוגע למעורבותם של בעלי מניות, מנהלים ומיופי כח אחרים בעבירות אלה, וכולל, התייחסות לכספים בארץ ובחו"ל, שסביבם בוצעה פעילות פלילית מיסית כלשהי. לענייננו, חשוב במיוחד התנאי שקבעו הצדדים בהסכם, לפיו, התחייב המערער, לעמוד בכל חובותיו המיסיים כלפי המשיב בתחום האזרחי, בהקשר לאותה חקירה שהניבה את הסכם הכופר, ואשר קיבלה ביטויה בסעיף 2ה' להסכם, שכך נקבע בו: " ונטורה מתחייב בזאת לעמוד בכל חובות המס האזרחי שלו, שינבעו כתוצאה מחקירה זו…". כך, בעוד פקיד השומה מצידו התחייב, באותו סעיף עצמו: "שלא לייחס חובות החברה ופעילותה, לרבות גופים שפעלו כחלק אינטגרלי מהחברה לונטורה וישקול להתחשב בהפסדי החברה בעת עריכת השומה האזרחית של ונטורה, אם תיערך שומה מחודשת" . מקובל על הצדדים, כי סעיף זה הוסף להסכם הכופר על פי יוזמת המערער, אשר רשם בכתב ידו את סיפת הסעיף, "אם תיערך שומה מחודשת" (כל ההדגשות, שלי הן, ב.א.ת.). בסעיף הזה, ובעיקר בחלקו השני ובסיפא שלו, ביקש המערער להיתלות, בטענו כי המסר שהוא מעביר, דן בהתחייבותו של המשיב להימנע, מכל וכל, מהוצאת שומות מחודשות נגדו לשנים שבערעור. 21. ומה על המלים המפורשות שברישא, על פיהן התחייב המערער, מפורשות, "לעמוד בכל חובות המס האזרחי שלו", בהקשר לחקירה זו? על קושי זה שהציב הרישא לסעיף בפני עמדתו של המערער, הפוטרת אותו לטענתו מכל חוב מס בגין כספי ניפוח החשבוניות, ביקש המערער להתגבר, בעזרת באי כחו המלומדים, בדרך של פרשנות חוזה. לשיטתם, יש לחתור אל איתור הכוונה הנסתרת העומדת מאחורי הטקסט הכתוב, והמעניקה לו משמעות שונה מזו המשתמעת מן הדברים על פניהם. לפי גישה זו, משמעות ההתחייבות שקיבל המערער על עצמו בסעיף זה של ההסכם, הינה, שאם יתגלה כי נהנה בשנים האמורות מהכנסות נוספות שנבעו לו ממקור אחר אשר איננו קשור בחברה (כמו "מסעדה או קיוסק" וכיו"ב); או אז, ורק אז, יוכל המשיב לשומו בגין אלה. כל סיבה אחרת להוצאת שומה חדשה כנגדו, בטלה ומבוטלת היא על פי סעיף 2ה' להסכם, אליבא דידם. ומה אעשה, ופרשנות מפולפלת זו לסעיף, איננה עולה כלל מן ההסכם ומן הדברים המפורשים המובאים בו? עיון ועיון חוזר בהסכם, המנוסח במלים פשוטות ובהירות, מובילים למסקנה חד משמעית, שהאמור בסעיף 2ה' מדבר לעצמו ואינו טעון פרשנות, או השלמה כלל. אין בהסכם, כל רמז לכוונה נסתרת כלשהי שעמדה כביכול מאחורי הדברים הפשוטים שנקבעו בסעיף זה, כמו ביתר סעיפיו; ואין ההיגיון הפשוט מאפשר השתלתה של כוונה כאמור, בדיעבד, במוחותיהם של הצדדים להסכם, על פי ניסוחו. וכי על מה ולמה יסכים המשיב לפטור את המערער, אישית, במסגרת הסכם כופר שחתם עימו, לפנים משורת הדין, מחובות המס שנצמחו לו בגין פעילותו בחברה בשנים נשוא הכופר? מנין יטול פקיד השומה סמכות לעצמו "לוותר" למערער, בלא כל סיבה ובסיס, על חוב מס בו נתחייב על פי דין, בגין הכנסה חייבת שנצמחה לו, יהיה מקורה אשר יהיה? ממילא, אני סבורה, שהאמור בסעיף 2ה' להסכם, איננו מאפשר בשום מקרה, הוספת מלים שאינן בנמצא בסעיף, ואשר שום היגיון מסי או אחר, אינו מחייב קריאתם מתוכו. על מלאכת הפרשנות, ככלל, אומר הנשיא ברק ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282, 304): "נקודת המוצא לכל פרשנות - בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית - היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" - בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע - שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו...". אומר השופט ג'ובראן, בהתיחסו לפרשנות חוזה בע"א 8567/02, דינים עליון כרך סה, 176: "כידוע, בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד-דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים. אומד-דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתוכניות אשר הצדדים ביקשו להגשים במשותף. ניתן ללמוד על אומד-דעת זה, מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. בהעדר אומד דעת משותף, נבחן החוזה על-פי תכליתו האובייקטיבית. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת, נועד להגשים (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265, בעמ' 311, 314). תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על-מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 1991) בעמ' 490). בעניננו, נראה לי, מיותרת היא המחלוקת הפרשנית הקשה שנפלה בין הצדדים להסכם הכופר, בענין משמעותו של סעיף 2ה' בו, כשם שהניסיון להדביק לטקסט, כוונה שאינה עולה ממנו כלל, חסרת סיכוי היא, בנסיבות הענין. רוצה לומר, משחתם המערער על התחייבותו לעמוד "בכל חובות המס האזרחי שלו", נענה הוא בכך לדרישת המשיב, שטרח להזהירו אודות חובתו בחוק, לפרוע כל חובות המס בהם נתחייב על ההכנסות שנצמחו לו ושאותן העלים מרשות המס, עד אותו שלב כמוסבר לעיל. וכלום כיוון המערער בטענו למקורות הכנסה אחרים שעשוים להצדיק אליבא דידו, שומה מחודשת, לעוד הכנסות שאפשר והועלמו מן המשיב, לבד מאלה נשוא הערעור? האמנם התכוון להודיע בטעונו זה, שההנחה כי אפשר ועסק בעיסוקים עלומים נוספים שעליהם לא דיווח, היא הנחה ריאלית? 22. בין אם כך ובין אם אחרת, טענה זו של המערער, בענין הכוונה שעמדה בבסיס מיסויו מחדש אך ורק עם גילוי חובות אזרחיים שלו ממקורות אחרים, להבדיל מחובות הקשורים בחברה, טענת סרק היא בעיני, שאין לה כל אחיזה, לא בעובדות שעמדו ברקע ההסכם, כמפורט, גם לא בסעיפיו האחרים של ההסכם. פשיטא, אילו למקורות אחרים כיוונו הצדדים בעת חתימתם על ההסכם, מה מניעה עמדה בפניהם מאמירת דברים אלה כפשוטם? שאלה נוספת המתבקשת היא, מדוע מילא המערער פיו מים כאשר חתם על ההסכם, ובכלל זאת, על הסעיף שחייבו בפרעון חובותיו האזרחיים שנבעו מן החקירה, מבלי כל דרישה מסגן פקיד השומה לרשום בסעיף, כי לא יישום מחדש אם לא יתגלו מקורות הכנסה נוספים? מדוע הסכים להתחייב על פרעון החובות האזרחיים שינבעו "מחקירה זו", אם אכן הוסכם שלא יישום אלא בגין חובות, שלא ינבעו מ"חקירה זו"? מילות הסעיף מדברות, לכל הדעות לעצמן, בהודיען, לצד התוספת שהוסיף המערער בכתב ידו, על מודעותו המלאה לאפשרות הריאלית, כי תיפתח לו שומה בגין חובותיו האישיים למשיב, בהקשר לפעילותו בחברה; חובות, ששום כופר כסף לא יכול היה ממילא, לבטלם. 23. דוק, ניסיונו של המערער להתנער מאחריות לנאמר בהסכם, על ידי הכרזה כי חתם עליו על פי עצת עורך דינו, לא יוכל לעמוד גם הוא. והרי, המדובר הוא באיש עסקים ממולח, שניווט את עסקיו באמצעות החברה שהקים והשותפות שניהל, בתחכום ובערמומיות ראוים לציון. האם אפשר שאיש כזה לא ידע ולא הבין על מה חתם? במיוחד כך, כאשר הצדק עם עו"ד דה-שליט בהביעה תמיהה על אי הבאת עד כלשהו מטעם המערער לאישוש טענתו זו, כולל, תצהיר מטעם עורך הדין, בענין העצה שנתן למערער על פי טענתו, לחתום על ההסכם לפי ניסוחו האחרון (על אי זימונו של עד רלוונטי על ידי צד שאמור היה להיסמך על עדותו, ר', ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז(2) עמ' 607,608). 24. יוצא, בסופו של יום, כי אין בהסכם הכופר בו ניתלה המערער, כל סעיף היוצר מניעות בפני חיובו במס על ידי המשיב, בגין ההכנסות שנצמחו לו במהלך שנות הערעור, מכספי ההעלמה, כפי חישובם על ידי המשיב. יוזכר, כי עצם העשיה בכספים האמורים, כמו קביעת היקפם של כספים אלה, הינם פונקציה ישירה מדברי המערער עצמו, כפי שהביאם ישירות בפני חוקריו, תחילה במשטרה, ולאחר מכן בחקירות מס הכנסה. עדיפותה של הגירסה הראשונה, הספונטאנית, על פני גירסאות מאוחרות כמו אלה שהביא בפני בשפע, ברורה היא, ואינה צריכה הרחבה. משכך, ומשכבר קבעתי לעיל, כי אותן הכנסות שייחס המשיב למערער בהקשר לכספים שהזרים לחשבון ע"ש גרינוולד, היו כספיו שלו ולא של החברה, הרי הוא זה שחייב בתשלום המס עליהם. כפילות במיסוי 25. כל שנאמר עד כאן, בענין בסיס חיובו של המערער במס על הכנסותיו האמורות, במסגרת השומות נשוא הערעור דנא, יפה גם לענין טענתו בנושא כפילות המס. לפי טענה זו של המערער, מתיחסות השומות נשוא הערעור לאותם כספים "שהתקבלו" בידי החברה מניפוח החשבוניות ואשר כבר מוסו אצלה. כך, כאשר היום, דורש המשיב לשוב ולמסותם, והפעם, אצל המערער עצמו (עמ' 10 סיפא לסיכומי המערער). יוצא, כך טענת באי כחו המלומדים של המערער, שאותם כספים ימוסו פעמיים; פעם אצל החברה ופעם אצלו, דבר שלא יעלה על הדעת כלל. אודה, כי ככל שהתאמצתי, לא עלה בידי להבין מהותה של טענה זו. והרי, המערער עצמו חזר וטען בהודעותיו, כי כספי ניפוח החשבוניות לא נרשמו בספרי החברה כלל, וכי הועברו מטעמים ברורים של צורך בהעלמתם, לחשבון ע"ש גרינוולד, שם פעל הוא לצרכיו האישיים. כיצד אם כן, יוכל לטעון היום, כי הכספים נרשמו בספרי החברה ומוסו אצלה? והרי, אין להעלות על הדעת שהחברה גם העלימה כספים אלה מפקיד השומה, על ידי העברתם לחשבון על שם גרינוולד, וגם נישומה בגינם. אשר לפירות העשייה בכספים האמורים, גם לגבי אלה כבר קבעתי לעיל, כי הרווחים לא הגיעו לקופת החברה, ולא נרשמו בספריה; שאילו כך היה, מה צורך היה בפתיחת החשבון על שם גרינוולד ובהזרמת כספי המרמה אליו? על כורחך אתה אומר, כי לא בכפל מס עניננו, אלא, במיסויו של מי שנהנה מן ההכנסות שנפלו לו, או שנלקחו על ידו, מן החברה שבמסגרתה פעל להשגתן. 26. בנקודה זו, לא אוכל גם לקבל טענת המערער, כי המדובר הוא בחובות מס שהתישנו, בהיות תחילתה של הפעילות בחשבוניות המנופחות בשנת 82', על פי טענתו. אל טענת ההתישנות לעצמה, כבר התיחסתי בהחלטתי הנ"ל מיום 21.2.01 בה נדונו טענותיו המיקדמיות של המערער בסוגיה זו. בשלב זה, אומר עוד, כי אילו הצביע המערער על דרך אפשרית לייחוס כספי ניפוח החשבוניות לשנים מסוימות, ולא לאחרות, היה מקום להביא טענה זו בחשבון בניית שומותיו לשנים הנדונות. אלא שזאת לא עשה. הצהרתו בעלמא כי הפעילות ממנה נבעו הכספים נשוא השומות דנן, החלה בשנה שהתישנה, אין בה כל מאומה לביסוס הנטען. מה עוד, כאשר אין לדעת מדבריו, מה היו סכומי ההכנסות שנצמחו אליבא דגירסתו, מפעילות זו, בכל אחת מן השנים האמורות, ואיזה חלק התישן על רקע הנטען. יתרה מזו, הצדק בעיני עם עו"ד דה-שליט, בטענה כי ענין לנו כאן בטענה חדשה שעלתה לראשונה מפי המערער, במסגרת תצהירו, מבלי שנדונה קודם עם המשיב (על טענה חדשה המועלית לראשונה במסגרת הדיון עצמו, להבדיל משלבי הדיון הקודמים ולהבדיל מכתבי הטענות שאמורים לכלול את כל הטענות של הצד לדיון, ר', ע"א 376/76 - פ"ש ירושלים נ' ציון אריזדה, פ"ד לא(1) עמ' 438,439; וכן ר', ע"א 62/103 אברהם אלמוז נ' מהנא אל-עאצי, פ"ד טז 2867, 2871 מול ב ו-ג עמ' 444-442). 27. על רקע כל שנאמר עד כאן, אין מנוס בעיני, מדחיית הערעור והותרת שומותיו של המשיב, לשנים שבדיון, על כנן. המערער ישלם הוצאות המשפט בסך 15,000 ₪ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתום שבוע מהיום ועד לתשלום בפועל. חוזהכופר