העותרים שבפני, אזרחי מדינות זרות העושים במדינת ישראל מתוקף אשרת תייר אשר הוצאה להם עם בואם, עותרים למען יבוטל צו ההרחקה אשר הוצא נגדם, והכל כפי שיפורט להלן.   העובדות שאינן שנויות במחלוקת: העותרים הינם אזרחי אנגליה, ארצות הברית ויפן, בהתאמה. השלושה נכנסו בסוף חודש מאי השנה באשרת תייר (סוג אשרה ב/2), המעניקה להם הזכות לשהות בארץ למשך 3 חודשים מיום כניסתם - כלומר, שהייתם בארץ בעת התקיימות האירועים הרלוונטיים לדיון זה, היתה כדין.   בתאריך 31.5.02 נכנסו העותרים למחנה הפליטים בלטה, שבסמוך לשכם, תוך שהם עוברים בגלוי מחסומי צבא וחיילים המאפשרים להם כניסה בלא שייאמר להם כי קיים צו מפקד צבאי המכריז על השטח כשטח צבאי סגור. בתאריך 1.6.02 נעצרו השלושה בנסיבות השנויות במחלוקת: לפי גרסת המשיב, הוצג לעותרים צו המפקד הצבאי האוסר שהייתם במקום, ותוכנו הוסבר להם באנגלית. העותרים סרבו לשתף פעולה עם החיילים, והאחרונים נאלצו להפעיל כח סביר ולכפות על העותרים יציאתם מן השטח. העותרים טוענים כי לא הוצג להם כל צו, וכי לא הוסבר להם כלל כי שהייתם במקום אסורה, או כי סירוב לעזוב את המקום יגרור הטלת סנקציות.   עם מעצרם הושמו השלושה במשמורת, תוך שהם מסרבים לשתף פעולה עם בית הדין למשמורת ועומדים על זכותם להיות מיוצגים על ידי עורך דין. קביעת בית הדין למשמורת היתה כי יש להוציא נגדם צווי הרחקה.   ביום 2.6.02 ניתן צו משמורת על פי סעיף 13א(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"); וביום 3.6.02 בוטל רשיון הישיבה של העותרים. מן הראוי לציין שעל פי הפרוטוקולים הקיימים מבית הדין למשמורת, ניתנה לעותרים האפשרות לטעון טענות, אולם האחרונים סרבו לכך בתוקף ועמדו על אי-מתן תגובה טרם פגישתם עם עורך דין.   סופו של דבר התאפשרה פגישתם של העותרים עם עורך דין. בעקבות פגישה זו ערער בא כוחם של העותרים בפני שר הפנים על החלטת בית הדין למשמורת. ככל הנראה, הערעור, אשר נשלח לשר הפנים באמצעות פקס והעתקו בפני - לא הגיע למענו, ומשום כך לא התקבלה בתחילה כל התייחסות מצדו של השר.   רק בעקבות פתיחת ההליכים, נודע לסגן ראש הממשלה ושר הפנים, מר אלי ישי, דבר הערעור על החלטת בית הדין למשמורת. בתגובה, התקבלה החלטה על ידי שר הפנים, לפיה אשרות הכניסה שבידי העותרים בטלות, ובהתאם לכך - עליהם לצאת את הארץ. השר אפשר לעותרים, על פי הצעת בית המשפט, לצאת את הארץ מרצונם, ובמקרה זה יבוטלו צווי ההרחקה.   העותרים סרבו להצעת השר, ובקשו לקיים דיון לגופם של צווי ההרחקה.   איסור הכניסה לשטח צבאי סגור סעיף 90 לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378), תש"ל-1970 (להלן: "הצו בדבר הוראות בטחון") קובע כי מפקד צבאי רשאי להכריז על כל שטח כשטח סגור, ובמקרה כזה - אסור להכנס ולשהות באותו שטח. הפרת הוראת המפקד הצבאי גוררת בעקבותיה אפשרות לחייל או לשוטר להוציא את השוהה בשטח הצבאי הסגור בניגוד לצו.   בעת כניסת העותרים לשטח האסור בכניסה, עמד בתוקף צו אלוף פיקוד מרכז המכריז על כלל שטחי A, ובכללם - שטח מחנה בלטה, שטח צבאי סגור (להלן: "צו האלוף"). בנוסף על כך, ובתוקף סמכותו לפי סעיף 90 דלעיל, הכריז מפקד חטיבת שומרון ביום 1.6.02 על השטח בו שהו העותרים באופן ספציפי - שטח צבאי סגור לכניסה או לשהייה (להלן: "צו המח"ט"). ב"כ העותרים, עו"ד ג'בארין, טען בשפה רפה נגד אמינותו ותוקפו של הצו, בין היתר, לאור קיומו של צו האלוף. לא השתכנעתי כי נפל פגם כלשהו בהליך הוצאת צו המח"ט או בתוקפו.   סמכות ביטול אישור השהייה והוצאת צווי ההרחקה כאמור, אין חולק כי העותרים שהו בארץ כדין ובהיות ברשותם אשרות שהייה בנות תוקף במועד בו נעצרו.   בתמצית, מתחלק הליך הגירוש של אזרחים זרים השוהים בארץ כדין לשני חלקים: ראשית, יש לבטל את אשרת השהייה. משבוטלה האשרה, משנים אותם אזרחים את מעמדם משוהים חוקיים לשוהים בלתי חוקיים. ככאלה ורק ככאלה - רשאי שר הפנים להוציא נגדם צווי הרחקה.   שלב ביטול האשרה: סעיף 11 לחוק הכניסה לישראל קובע כדלקמן:   ”11. ביטול אשרות (א) שר הפנים רשאי, לפי שיקול-דעתו - (1) לבטל אשרה שניתנה לפי חוק זה, בין לפני בואו של בעל האשרה לישראל ובין בשעת בואו; (2) לבטל רשיון ישיבה שניתן לפי חוק זה. (ב) שר הפנים רשאי בהחלטה מנומקת לבטל אשרת-עולה ותעודת-עולה שניתנו לפי חוק השבות, תש"י-1950, אם הושגו על ידי מתן ידיעות כוזבות”.   באי כוח הצדדים הכבירו מלים הן בסיכומיהם בעל פה והן בסיכומיהם בכתב על דבר חובת ההנמקה של שר הפנים בבואו לבטל אשרת שוהה כדין בישראל בהתאם לסעיף 11 לחוק הכניסה לישראל, ועל המשמעויות העולות מחובה זו.   לצערי, חלה טעות במאגר המשפטי הממוחשב בהוצאת "תקדין", עליו הסתמכו הצדדים ואף אנוכי. התברר כי בתיקון תש"מ (תיקון מס' 4) לחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (ס"ח 984 תש"מ, 227), בסעיף 15 נקבע כדלהלן:   ”בסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, אחרי "רשאי" יבוא "בהחלטה מנומקת” (ההדגשה איננה במקור - מ.ש.א.).   במאגר המשפטי הממוחשב הנ"ל הוכנסה "ההחלטה המנומקת" לסעיף 11(א) במקום לסעיף 11(ב) וכתוצאה מכך סברו כל הצדדים, ואף אנוכי כי חובת ההנמקה מתייחסת לבטול האשרה או רשיון הישיבה.   אולם בפועל, חובת ההנמקה יוחדה לביטול אשרת עולה ותעודת עולה - כאמור בסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל. המחוקק נתן דעתו לצמצום שקול הדעת של שר הפנים בביטול אשרת שוהה וצמצם אותו אך ורק בתנאי סעיף קטן זה.   פטור ממתן הנמקה, במצבים בהם נדרש שר הפנים להורות על ביטול אשרת שוהה - איננו שולל את שבט ביקורתו של בית משפט זה. (ור' לעניין זה בג"ץ 3403/97 אנקין ורה ואח' נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4)522, 524); עם זאת יש בפטור זה כדי להצביע על המשקל הרב שהעניק המחוקק לשיקול דעת השר, ועל יכולת הביקורת המצומצמת על שיקול דעת זה. עמד על כך כב' השופט ברנזון בבג"ץ 482/71 קלרק ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד כז(1)113, 116-117:   ”בעניין זה, כמו בשאר העניינים לפי חוק זה (חוק הכניסה לישראל - מ.ש.א.), שיקול דעתו של השר (ושל מי שפועל על פי העברת סמכויות מהשר) הוא מוחלט, כי סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), תשי"ט-1958, קובע שחובת ההנמקה אינה חלה על החלטות לפי חוק הכניסה לישראל. כוח בלתי רגיל זה נובע כנראה מתוך כך שלדעת המחוקק אדם אשר אינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, אין לו זכות כניסה לארץ או זכות שהיה בה אלא ברשות, ואף כשהוא נכנס אליה או יושב בה כדין, רשאי שר הפנים בכל עת, לפי סעיפים 11 ו- 13 לחוק, לבטל את האשרה או רשיון הישיבה שניתן לו - גם זאת ללא מתן נימוקים... הדבר נתון, כאמור, לשיקול דעתו המוחלט של שר הפנים, וכל עוד שאינו מנמק... אין החלטותיו השונות יכולות לשמש נושא לבקרתו של בית משפט זה, מלבד אם מוכח שהוא פעל מתוך שחיתות, מרמה, חוסר תום לב וכיוצא בזה מן הדברים העשויים לפסול כל פעולה שלטונית” (ור' לעניין שיקול דעתו הרחב של שר הפנים והיקף ההתערבות המצומצם גם בג"ץ 1810/96 מסנקאי נ' שר הפנים, דינים עליון כרך מג, 121; בג"ץ 137/95 גדעון בן ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2)45; וכן בג"ץ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים, דינים עליון כרך לט, 466).   אמנם החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 (להלן: "חוק ההנמקות") שונה לאחר מתן פ"ד קלרק, בתשנ"ה, ובסעיף 9 שבו נקבע כי חובת ההנמקה בהתאם לחוק לא תחול "על החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, למעט החלטה על ביטול רשיון ישיבה של מי ששוהה בישראל כדין". דא-עקא, אין המקרה שבפני נופל לגדרי חוק ההנמקות, שכן אין המדובר בתשובה של השר לבקשה כלשהי לעשות שימוש בסמכותו (סעיף 2 לחוק ההנמקות), אלא בהפעלת סמכות וולונטרית מצדו. ממילא לא נדרש שר הפנים מלכתחילה לנמק את החלטתו לביטול אשרת השהייה. עם זאת, ומשנימק שר הפנים החלטתו - גוברת יכולתו של בית המשפט לעמוד על הטעמים שעמדו ביסוד ביטול אשרות השהייה, וממילא - מתחזק כוחו לבקר צעד זה.   שלב הוצאת צווי ההרחקה: סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל קובע כדלקמן:   ”13. הרחקה מישראל (א)     מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, התש"י- 1950ונמצא בישראל, בלי רשיון ישיבה (בחוק זה - שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן. (ב)     הרחקתו מישראל של שוהה שלא כדין תהיה על פי צו הרחקה שניתן עליו בידי שר הפנים; בצו הרחקה ניתן לקבוע כי הוצאות ההרחקה, לרבות הוצאות ההחזקה במשמורת, יחולו על האדם שעליו ניתן הצו או על המעביד שהעסיק אותו בישראל בלא היתר מאת שר הפנים או תוך הפרת תנאי ההיתר ובלבד שלא תעוכב הרחקתו של שוהה שלא כדין רק מהטעם שאין בידו לשאת בהוצאות ההרחקה. (ג)      מי שניתן עליו צו הרחקה חייב לצאת מישראל ולא לשוב אליה כל עוד לא בוטל הצו. (ד)     מי שניתן עליו צו הרחקה יימסר לו הצו בכתב והוא לא יורחק לפני תום שלושה ימים ממסירת הצו לידיו אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן...”   אם כן, תנאי מקדמי העומד ביסודו של צו ההרחקה - הוא היות האזרח מושא צו ההרחקה שוהה בארץ בעת הוצאת הצו באופן בלתי חוקי (ור' גם בג"ץ 282/88 מוברק עווד נ' יצחק שמיר, פ"ד מב(2)424, פסקה 11). יש שהסיבה לשהות הבלתי חוקית נובעת כתוצאה מכניסה שלא ברשות; ויש - כבענייננו - שהשהות הבלתי חוקית נגרמת כתוצאה מפקיעת האשרה שניתנה לכתחילה. לשון אחרת: תייר השוהה כדין בישראל, יכול שיוצא נגדו צו הרחקה אך ורק אם בוטלה אשרת התייר שלו קודם לכן (סעיף 13(א) סיפא לחוק הכניסה לישראל).   מן הכלל אל הפרט: כפי שפרטתי לעיל, הרחקת העותרים מותנית בביטול אשרת השהייה שלהם בארץ. נבחן האם מלאו הרשויות תנאים אלה בהתאם לדין.   כאמור, הובאו העותרים עם מעצרם בפני בית הדין למשמורת. ב"פרוטוקול שמיעת טענות שוהים בלתי חוקיים" מיום 2.6.02 צויין כי העותרים נעצרו בגין הפרת צו אלוף, וכי הם מסרבים לשתף פעולה. לסיכום הומלץ להוציא נגד העותרים צו הרחקה.   בעקבות זאת, הוצא עוד באותו היום צו משמורת נגד העותרים המאפשר החזקתם במשמורת עד לגירושם. ביום 3.6.02 הוצא נגד העותרים צו הרחקה. ביום 4.6.02 הובאו העותרות מס' 1 ו- 2 בפני בית דין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין אשר האריך את תוקף צו המשמורת. בכותרת הפרוטוקול מצויין: "נעצרה בגין: שב"ח והפרת צו אלוף". העותרות, אשר פרוטוקול בית הדין לביקורת משמורת שבעניינן מונח בפני - שבו וטענו בעד זכותן להיות מיוצגות על ידי עורך דין, וסרבו לכל שיתוף פעולה קודם לפגישה עם עורך דינן. כאמור, מסקנת בית הדין היתה להאריך את צו המשמורת בלא שינויים. נראה כי כבר מרגע מעצרם של העותרים, ההתייחסות כלפיהם היתה כאל שוהים בלתי חוקיים. למעשה, העדות הראשונה לביטול האשרה של העותרים, אשר בעקבותיו הפך מעמדם לשוהים בלתי חוקיים, מצויה בצו ההרחקה (שניתן כאמור ביום 3.6.02), ואשר בסעיף 1ב שבו קובע ביטול רשיון הישיבה של העותרים כתנאי להוצאת צו ההרחקה.   החזקתם במשמורת של העותרים עד לרגע ביטול אשרות השהיה שלהם והוצאת צווי ההרחקה היתה שלא כדין, ובניגוד לסעיף 13א(ב) לחוק הכניסה לישראל. עם זאת, אין בכך כדי לפגום בתקפם של צווי ההרחקה המקוריים אשר הוצאו, כאמור, תוך ביטול אשרות השהייה של העותרים.   ככל שהדברים נוגעים לטענות העותרים בדבר פגיעה בזכותם הטבעית של מרשיהם להשמיע טענות במסגרת הליך ההרחקה באמצעות באי כוח: אין חובה על פי חוק לשמוע את טענותיו של המורחק אשר בוטלה אשרת שהייתו. יחד עם זאת, במקרה שלפני ובסופו של דבר, שמע שר הפנים את טענת העותרים והחליט את שהחליט - כאשר כל טנותיהם מונחות בפניו הן במכתב שנשלח אליו והן בכתב טענותיהם.   מכל מקום, בנסיבות אשר נוצרו לאחר מעצרם של העותרים, היה ראוי לאפשר להם בכל שלב שהוא להתראות עם עורכי דינם, לפחות כדי שהללו יוכלו להעמידם על זכויותיהם, ובכללן - האפשרות לשחררם מן המעצר בו היו נתונים בעת שיכלו להפקיד ערובה נאותה, והאפשרות לפעול לביטול ההחלטה בפני שר הפנים. הדבר מתיישב גם עם הוראת סעיף 13א(ה) לחוק הכניסה לישראל, לפיה:   ” (ה) ניתן צו משמורת, יימסר לאדם המוחזק במשמורת, בכתב או בעל פה, ככל האפשר, בשפה המובנת לו, מידע על זכויותיו לפי חוק זה, וכן על זכותו שתימסר הודעה על החזקתו במשמורת לאדם קרוב לו, לעורך דין ולנציגות של מדינת אזרחותו” (ההדגשה אינה במקור).   החלטת שר הפנים: כאמור, בין העותרים והמשיב התגלעה מחלוקת באשר לשאלה העובדתית - כיצד נאמר והוסבר לעותרים דבר שהייתם במחנה הפליטים שלא כחוק. למול גרסת העותרים הציב המשיב את גרסת קצין הצבא שהיה אחראי להודיע לעותרים על איסור שהייתם במחנה, ועל פינויים מן המקום (להלן: "הקצין").   במסגרת הליך זה לא ראיתי כל צורך להכריע בשאלה עובדתית זו, שכן העובדה שבית המשפט עשוי היה להגיע למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע השר - אין בה כדי לשנות דבר. על בית המשפט לשאול עצמו האם בנסיבות הרלוונטיות, ולאור הנתונים שעמדו בפני השר, ההחלטה שקבל השר היא בין ההחלטות הסבירות שיכול היה לקבל (בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון פ"ד נ(3)441, 470-471; וכן בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית פ"ד מה(3)678, 687-688). ועל שאלה זו יש להשיב בחיוב.   העותרים לא השכילו להראות כיצד חרגה החלטתו של שר הפנים ממסגרת סמכותו, והאם לקתה החלטתו בחוסר סבירות קיצונית אשר תאפשר התערבותו של בית משפט זה - ובלשונו של כב' השופט אלון: ”מקובלנו כי בית-משפט זה לא יתערב בשיקול דעת המסור לרשות מנהלית ולא ישים עצמו במקומה של רשות זו אלא אם כן חוסר הסבירות יורד לשורשו של ענין וקרוב לוודאי הוא כי על-פי מידה נכונה של סבירות לא יכולה היתה הרשות להגיע להחלטה מעין זו” בג"צ 558/79 משה ג'מל נ' הסוכנות היהודית ואח' פ"ד לד(1)424, 429-430.   משהעדיף שר הפנים את גרסת הקצין על פני גרסת העותרים והחליט את שהחליט, הרי שעשה זאת בסמכות, ומבלי שהחלטה זו חורגת מתחומי הסבירות.   אציין במאמר מוסגר, כי כפי שכבר ציינתי לעיל, יכול היה שר הפנים לקבוע את שקבע גם מטעמים אחרים; אף בהתעלם לחלוטין מן האירוע הנדון במחנה הפליטים בלטה; וכי מכל מקום, כלל לא נדרש לנמק החלטה זו. אולם משנמק השר הטעמים להחלטתו, נראה כי שקל שיקוליו כראוי וכי עשה שימוש בסמכותו כדין ובסבירות.   בסעיף 1 להחלטתו קובע השר בהתאם לסמכותו ולשיקול דעתו כי יש לבטל את אשרת השהייה של העותרים (סעיף 1(ז) להחלטה).   בשלב זה רשאים היו העותרים בהתאם להסכמתו של שר הפנים בסעיף 2(ב) להחלטתו, לעזוב את הארץ מרצונם, ומבלי שצו ההרחקה נגדם ייכנס לתוקף - וזאת למרות שמעמדם הפך למעמד של שוהים בלתי חוקיים עם ביטול אשרת השהייה שלהם. משסרבו העותרים לצאת את הארץ מרצונם (כפי שהביעו זאת בפני בדיון מיום 18.6.02), השתכללה החלטתו של שר הפנים בסעיף 2(א) להוציא נגדם צו הרחקה.     בשולי הדברים: באי כוח העותרים העלו בפני מספר טענות אליהן אתייחס בקצרה:   ב"כ העותרים, עו"ד לסקי, טוענת כי צווי הגירוש נגד מרשיה הוצאו בשל העבירה הפלילית שעברו - עם סירובם לצאת את השטח הצבאי הסגור. משכך, טוענת עו"ד לסקי, אין לגרש את העותרים בטרם הוכחו מעשים אלה במידת ההוכחה הנהוגה בדין הפלילי.   ראשית, יש לציין כי נטל ההוכחה גם במישור הפלילי מוטל דווקא על כתפי העותרים (ר' סעיף 94 לצו בדבר הוראות בטחון). מכל מקום, וכפי שכבר ציינתי, אין לעותרים כל זכות מוקנית להכנס או לשהות בישראל. בידי שר הפנים הסמכות להורות על ביטול אשרת השהייה שלהם גם מבלי לנמק סיבת הביטול, ומבלי שניתנה לעותרים האפשרות להתגונן נגד ההרחקה.   עוד טוענת עו"ד לסקי כי המדינה מושתקת מלטעון להיות העותרים בשטח צבאי סגור, וזאת משום שבעת כניסתם לשטח לא נמנע מהם הדבר על ידי החיילים שהיו במקום. כן נטען כי משהורשו העותרים להכנס, לא יכולה המדינה עוד למנוע את השהייה מהם.   אין ספק כי טעו החיילים משהתירו לעותרים להכנס לשטח הצבאי הסגור, וכי עשו זאת בשגגה. שגגת חיילי המחסום איננה מכשירה את המעשה. כך או כך, רשאית המדינה להביא את הדברים לידיעת העותרים - גם אם בשלב מאוחר יותר, ואף לשנות את הסטטוס המשפטי של המקום תוך כדי שהיית העותרים במקום - והכל בהתאם להוראות כל דין.     סיכומו של דבר: גם אם נפל פגם בהליך המעצר הראשוני שבוצע נגד העותרים, הרי שבהחלטת הממונה על בקורת הגבולות לבטל את רשיון הישיבה ובעקבות ביטול זה להוציא צווי הרחקה מיום 3.6.02; ולאחר מכן אישור ההחלטה על ידי שר הפנים מיום 21.6.02 יש כדי למלא אחר כל הדרישות שבבסיס הליכי הרחקה מהארץ, קרי: ביטול אשרת השהיה של העותרים; מתן אופציה לעזיבה מרצון (אופציה שניתנה לפנים משורת הדין); ובהיעדר רצון - הוצאת צו הרחקה על רקע שהיה שלא כדין.   אשר על כן אני דוחה את עתירת העותרים. העותר מספר 3 יצא כבר את הארץ. העותרות מספר 1 ו- 2 תעזובנה את הארץ תוך 7 ימים. עד מועד צאתן מן הארץ יישארו הערבויות בתוקפן. עם צאתן של העותרות 1ו-2 מן הארץ יוחזר הפקדון שהפקידו במזכירות ביהמ"ש לידי עו"ד ג'אברין, והוא יעביר להן.   לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.  אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת תיירתייר