רישיון עסק נגריות - פסקי דין   א. הרקע לתובענה ועיקר טענות הצדדים 1. ביום 18.1.59 נחתם בין התובע מזה ובין ה"ה חיים הררי ומשה ארדנבוים הסכם שכירות (להלן:נ"ההסכם") לפיו השכיר להם התובע מבנה הבנוי על מגרש ברח' הראשונים 14 ברמת גן (להלן:ב"המושכר"). לימים פינה הררי את המושכר והעבירו למשה ארדנבוים אשר נפטר לבית עולמו ביום 11.10.99 (להלן:ו"המנוח).   2. ע"פ ההסכם שבין הצדדים הותנה כי המטרה היחידה של השכירות הינה נגריה.   3. אין חולק כי נתבע מס' 1 שהינו בנו של המנוח החל להשתמש במושכר למטרת נגריה לפני שנים רבות (סעיף 6 לכתב התביעה).   4. יחסי השכירות בין הצדדים לא התנהלו על מי מנוחות והתובע הגיש נגד המנוח והנתבע 1 תביעות פינוי אשר לא צלחו, כדלקמן :   תביעה בת.א. 61885/91 שנמחקה ע"פ בקשתו של התובע. תביעה בת.א. 74525/95 אשר נידונה לגופה ונדחתה אף היא.   5. בכתב התביעה הנוכחי טוען התובע כי המנוח היפר את ההסכם בהפרה יסודית שכן לא שילם לתובע את דמי השימוש המצטברים בסכום כולל של 63,000 ₪ לתקופה שמאז חודש יוני 1991 ועד לתאריך הגשת התביעה. כמו כן טוען התובע כי בניגוד להסכם השכירות, התירו המנוח והנתבע 1 לנתבע מס' 2 לנהל במושכר החל משנת 1996 עסק למכירת פורמאיקה וזאת ללא הסכמת התובע.   6. התובע ממשיך וטוען כי עירית רמת גן סירבה לחדש את רישיון העסק לנתבע מס' 1 בשל אי עמידתו של העסק בתנאי הרישוי וכי הוגש כנגד הנתבע 1 כתב אישום בגין הפעלת עסק ללא רישיון. בנוסף, נטען כי המנוח לא שילם חיובי ארנונה לעירית רמת גן בסכום כולל של 25,459 ₪. כנטען גם בכך היפר הנתבע 1 את ההסכם בהפרה יסודית.   7. אשר לנתבע 2 נטען כי זה עושה שימוש שלא ברשות במושכר ולהלן נטען כי "התובע זכאי להגיש תביעה כספית ראויה (כך!) כנגד הנתבע 1,2,3 יחד ולחוד לתשלום סך של 500 דולר לחודש ובסה"כ 100,000 ₪ בגין 48 חדשי שימוש במושכר". בסעיף 17 לכתב התביעה סיכם התובע עתירותיו כדלקמן :   7.1 ליתן פסק דין לפינוי כנגד הנתבעים 1 - 3 . 7.2 לחייב נתבעים 1 ו- 3 בתשלום סך 262,080 ₪. 7.3 לחייב את כל הנתבעים יחד ולחוד בתשלום סך של 100,800 ₪.   8. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים נטען כי מאז מתן פסק הדין בתיק אזרחי 74525/95 לא פנה התובע ולו פעם אחת אל מי מן הנתבעים בדרישה כי יחזרו וישלמו לו דמי שכירות.   9. אשר לנתבע 2 טוען כי הוא מועסק כעובד שכיר של הנתבע בנגריה, כמו כן נטען כי מכירת פורמאיקה הינה בבחינת חלק אינטגרלי מפעילותה של נגריה. בהמשך הדברים טענו הנתבעים כי הוצאת רישיון עסק כמוה כאי תשלום דמי ארנונה אין בהם כדי ליצור עילת פינוי.   10. כטענה חילופית העלו הנתבעים את הגנת סעד מן הצדק וטענו כי אם ינתן פסק דין לפינוי, תקופח פרנסתם.   ב. דיון וממצאים 1. לסוגיית תשלום דמי השכירות 1.1 הנתבע צרף לתצהירו את פסק הדין ב- ת.א. 74525/95 שניתן ביום 12.9.97 ואשר בגידרו נקבעו עיקרי הממצאים כדלקמן : א) המנוח והנתבע 1 שילמו לתובע את דמי השכירות כסידרם במזומן במהלך של שיגרה לפיה הופיע התובע למושכר לקבל את דמי השכירות. ב) החל משנת 1991 חדל התובע להופיע על מנת לגבות את דמי השכירות. ג) הנתבע פנה אל התובע בע"פ ובכתב על מנת שיבוא ויטול את דמי השימוש וכן לאחר שנענה בסירוב שלח התובע את דמי השימוש בשיקים. ד) התובע היה מודע לעובדה כי הוא מסרב לקבל את דמי השימוש מאז 1991. אני פוסק כי ממצאים אלו שנקבעו בפסק דין סופי וחלוט מהווים השתק פלוגתא.   1.2 בתצהיר עדותו הראשית טען התובע : "...גם לאחר מתן פסק הדין בת.א. 74525/95 לא פנה אלי הנתבע 1 ו/או אביו כדי לשלם לי את דמי השכירות ולא עשו כל מאמץ כדי לשלם לי את דמי השכירות". גירסה דומה מעלה גם מר בנימין קרסיק בנו של התובע.   1.3 בתצהיר עדותו הראשי טען הנתבע : "אכן אינני משלם לתובע את דמי השכירות בגין הנכס". להלן הוסיף הנתבע כי התובע לא פנה אליו בבקשה כי יחזור וישלם לו דמי שכירות מאז פסק הדין בת.א. 74525/95, וכן כי התובע התעלם ממכתב ב"כ הנתבע מיום 15.9.97 ששוגר בדואר רשום לפרקליטו של התובע דאז (עו"ד ע. דוברנובסקי) בו נאמר : "לנוכח פסק הדין בתיק שבנדון שניתן ביום 12.9.97 נא הודיעני למי להעביר את דמי השכירות בגין המושכר".   1.4 בעדותו בפני לא עלה בידי התובע להוכיח כי דרש בכתב מן הנתבע לשלם דמי שכירות (פרוטוקול מיום 7.2.02 עמ' 3). יתר על כן, בנימין קרסיק בנו של התובע ומי שהביא בשמו את גירסת התביעה העיד "אני מסכים כי מאז שניתן פסק הדין בשנת 1997 לא פניתי בכתב לארדנבוים בדרישה לקבל את דמי השכירות (פרוטוקול עמ' 4).   1.5 קרסיק טען כי ביקש את דמי השכירות בע"פ אולם בעדותו טען הנתבע כי התובע התמיד בסרובו לקבל דמי שכירות מאז שנת 1991 ואילך חרף פניות חוזרות ונשנות (עמ' 7 - 9 לפרוטוקול).   1.6 הממצא המתבקש מחומר הראיות הינו איפוא כי התובע סירב בעקשנות לקבל את דמי השכירות מן המנוח, ולאחר מכן, מן הנתבע לפחות עד סוף שנת 1997 וזאת בהתבסס על הממצאים שנקבעו בתובענה בת.א. 74525/95 ואף התעלם לחלוטין ממכתב ב"כ הנתבע מיום 12.9.97 וכי לא עלה בידיו להוכיח (ובענין זה נטל הראיה המלא מוטל עליו) כי חזר ודרש את דמי השכירות בכל מועד מאוחר יותר. להסרת ספק אטעים כי דרישת דמי שכירות במסגרת תביעה לפינוי אינה דרישה ענינית ובתום לב של דמי שכירות. 1.7 הלכה פסוקה היא ואין עוררין עליה כי משסיכל בעה"ב (התובע) את אפשרות הדייר לשלם דמי שכירות, אין הוא יכול לבסס עילת פינוי על סמך העובדה שלא קיבל דמי שכירות. ראו: השופט בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר עמ' 12- 14 ולקט האסמכתאות שם וכן השוו: רע"א 6655/96 תר חן נגד אתדג'י, בה חזר בית המשפט העליון ואישר תוקפה של הלכה זו, וכך נפסק : "ההלכה היא שסרובו של בעל הבית לקבל מן הדייר את דמי השכירות אינה מקימה עילת פינוי לפי סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר... הדייר ממשיך להנות מהגנת החוק ואין הוא חייב לשלם את דמי השכירות עד שלא יגלה בעל הבית את דעתו כי הוא חוזר בו מסרובו".   1.8 מכאן שאני פוסק כי לא עלה בידי התובע להוכיח עילת פינוי המתבססת על אי תשלום דמי שכירות.   2. מתן זכות שימוש לאחר 2.1 בעדותו טען הנתבע כי הכניס את נתבע 2 (להלן:נפואד) לנגריה בתור עובד שכיר עם תלוש משכורת (פרוטוקול עמ' 9). גרסה זו נתמכת גם בתעוד אובייקטיבי (אישור על ניכוי מס הכנסה ממשכורת) של פואד - נספח ז' לתצהיר הנתבע.   2.2 פואד אשר נחקר קצרות הודה כי בעבר היה לו עסק למכירת פורמאיקה בגבעתיים ובתצהירו מיום 1.2.01 טען כי מאז שנת 1995 ועד שנת 2000 עבד בנגריה כפועל שכיר וכל זמנו הוקדש לעבודתו כפועל שכיר.     2.3 כזכור טען התובע בהקשר לעבודתו של פואד, כי הנתבעים היפרו את הוראת סעיף 5(א) להסכם הקובעת קשת רחבה של איסורי מתן שימוש או הנאה במושכר.   2.4 ספק בעיני אם העסקתו של עובד שכיר בעסק באה בגדר האיסורים שנקבעו בסעיף 5(א) להסכם כאשר לכאורה לפחות מתקבל הרושם כי ביסוד הסעיף הכוונה לאסור השכרת משנה בצורותיה השונות, אולם גם אם טעיתי במסקנתי זו, הרי שלנוכח סעיף 131(2) של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב 1972 (להלן:ב"החוק") עילת פינוי בגין קיומו (או הפרתו) של תנאי מסויים בהסכם קמה רק אם הותנה במפורש שאי קיומו של אותו תנאי מהווה עילת פינוי. השוו: בר אופיר שם בעמ' 22-23 ולקט האסמכתאות שם). אין חולק כי בהסכם נשוא התביעה לא נקבע שהפרת סעיף 5 לו - מקנה עילת פינוי.   2.5 אשר על כן אני פוסק כי לא עלה בידי התובע לבסס עילת פינוי שעילתה העסקתו של פואד במושכר.   3. שינוי מטרת השכירות 3.1 התובע טען כי מכירת פורמאיקה בנגריה, מגלמת בחובה שינוי מטרת השכירות; כאמור לעיל לא הוכחה בפני הטענה לפיה פואד מנהל עסק עצמאי של מכירת פורמאיקה.   3.2 בתצהירו גרס פואד כי מכר לעיתים רחוקות כמויות מועטות של פורמאיקה שנותרה בידו מאז חדל לקיים עסק עצמאי וכי מאז שנת 1999 הפסיק גם מכירה מצומצמת זו. גירסה זו לא נסתרה בחקירתו.   3.3 הממצא העולה מחומר הראיות הינו איפוא מכירה איזוטרית של יתרת מלאי עסקי שהיה שייך לעובד שכיר שיותר ממה שהיא באה לספק פרנסה - נועדה להתפטר ממלאי מת של לוחות פורמאיקה שכבר לא היו אטרקטיביים לרוכשם (עדותו של פואד).   3.4 אוסיף כי טענתו של ב"כ הנתבע לפיה מכירה של לוחות פורמאיקה אינה זרה לנהול עסק של נגריה נראית בעיני כנכונה,אולם גם אם יטען הטוען כי מכירת פורמאיקה חורגת מן התנאי שהותנה בהסכם ולפיו "המטרה הבלעדית של השכירות הינה נגריה". אין לדעתי בפעילות האקראית של מכירת פורמאיקה ע"י עובד שכיר של הנתבע משום הפקת "הנאה יתרה" מן המושכר במובן סעיף 426 למג'לה אשר חלה על ההסכם שבין הצדדים (השוו: בר אופיר שם בעמ' 41 - 43).   3.5 מעבר לדרוש אטעים כי הפרת התניה בדבר מטרת השכירות היא לכשעצמה אינה מקיימת עילת פינוי עצמאית אלא אם כן הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר כי הפרתה מעניקה לבעה"ב זכות לדרוש את פינוי המושכר. (השוו : בר אופיר שם בעמ' 41). בהסכם שבפני לא נכללה תניה כאמור.   4. עילות פינוי שיורית 4.1 התובע טען כי אי תשלום ארנונה והעדר רישיון עסק בר תוקף בידי הנתבע מקיימות עילת פינוי. טענה זו לא בוססה בפני באשר "מחדלים" אלו אינם באם במסגרת סעיף 131 לחוק אשר בפתיח לו נאמר: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם מבלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר אלה בלבד הן עילות הפינוי". (ההדגשה שלי - מ.ב.ח). 4.2 יתר על כן בפיסקה (4) של אותו סעיף נאמר : "(4) הדייר או אדם אחר ברשות הדייר דרכו שהשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית. אולם שימוש במושכר ללא רישיון הדרוש לכך ע"פ דין אין בו לכשעצמו משום שימוש למטרה בלתי חוקית". (ההדגשה שלי - מ.ב.ח).   4.3 התובע זנח את הטענה שענינה הטרדת שכנים ולא נדרש אליה כלל ועיקר בסיכום טענותיו.   4.4 אשר על כן אני דחה את טענות התובע גם לגבי עילות הפינוי השיוריות להן טען כמפורט לעיל.   5. הסעדים הכספיים 5.1 התובע עתר לחיוב עזבון המנוח ואת הנתבע בתשלום דמי שכירות החל מיוני 1991 ועד למועד הגשת התביעה בסך כולל של 63,000 ₪ ובתוספת מע"מ כדין. כמו כן תבע התובע לחייב את הנתבעים 1 - 3 בשכר ראוי בגין שימוש שעשה הנתבע 2 (פואד) במושכר. בכתב ההגנה נמנעו הנתבעים, מטעמים השמורים עימם, מלהכחיש את הסעדים לגופם והסתפקו בהכחשה כללית שבסיסה כפירה בעילת הפינוי. קרסיק צירף לתצהירו (נספח ב') מכתב של עו"ד סרוב ב"כ הנתבע מיום 7.7.93 ממנו עולה הודאה בדבר גובה דמי שכירות החדשיים לחדשים יוני - אוגוסט 1993 בסך של 232 ₪ לחודש.   5.2 בהעדר ראיה לסתור את השיעור הנ"ל מצד הנתבע ובהעדר טעון או ראיה באשר להגדלת דמי שכירות ע"פ דין מצד התובע אני פוסק כי הוכח בפני כי התובע זכאי לגבות מן הנתבע דמי שכירות בסכום של 232 ₪ לחודש בעבור 103 חודשי שכירות (מחודש יוני 1991 ועד ליום הגשת התביעה) ובסה"כ סכום של 23,896 ₪ ובתוספת מע"מ כדין.   5.3 על יסוד המקובץ עד כאן - תביעת התובע נגד נתבע 2 לשכר ראוי ולפינוי נדחית בזה בהעדר עילת פינוי נגד נתבע זה כמו גם מפאת חוסר ביסוסה של העילה לשכר ראוי בראיות כלשהן.     5.4 התביעה נגד עזבון המנוח ארדנבוים (נתבע 3) אינה מגלה עילה לאור הממצאים שקבעתי השוללים את טענת התובע לפיה איבד המנוח את זכותו כדייר מוגן. מה גם שעיזבון המנוח אינו בגדר אישיות משפטית היכול לעמוד בדין בתור שכזה. יתר על כן התובע לא כפר בפני בתסיבת זכות הדיירות המוגנת לנתבע 1 - ובהיותו בנו של המנוח, אשר לא הסתלק מבעלותו על עסק הנגריה - הוסבה אליו (אל נתבע 1) הזכות של הדיירות המוגנת. (השוו: בר אופיר שם בעמ' 221, 225,224.   6. סוף דבר אני דוחה את התביעה כנגד כל הנתבעים בכל הנוגע לעתירות למתן פסק דין של פינוי.   אני מקבל בחלקה את תביעת התובע לחייב את הנתבע בתשלום דמי השכירות ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 23,896 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל וכן מע"מ כדין.   יתר העתירות לסעדים כספיים שבכתב התביעה נדחות.   לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לעובדה שעיקר משקלה של התביעה היה בעתירות למתן פסק דין לפינוי - אשר נדחו - אני מחייב את התובע בתשלום הוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד הנתבע בסכום של 5,000 ₪.   הודעה זכות הערעור.  רישיון עסק