התאבדות עובד בשב''ס 1. ערעור על החלטת וועדת הערעורים (להלן - "הוועדה") לפי חוק משפחות חיילים אשר נספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950 (להלן - "חוק המשפחות" או "החוק") שניתנה ביום 21.03.01, במסגרתה נדחתה בקשתה של המערערת להכיר בה כאלמנתו של נספה, כהגדרת המונח בחוק. 2. בעלה של המערערת, המנוח תת גונדר (בדימוס) (להלן - "המנוח"), שם קץ לחייו ביום 18.12.98, כשישה חודשים לאחר תום שירותו בשירות בתי הסוהר (להלן - השירות") וכשנה לאחר יציאתו לחופשת פרישה. המערערת תבעה מקצין התגמולים להכיר בזכויותיה כאלמנתו של נספה במסגרת חוק המשפחות, שכן -לטענתה - בעלה המנוח שלח יד בנפשו עקב תנאי השירות. המערערת טענה, כי מצבו הנפשי של המנוח החמיר עד לתוצאה הטראגית המובנית בהתאבדותו עקב אכזבה ותסכול ציפיותיו ממערכת שירות בתי הסוהר, כאשר האירוע המרכזי שגרם לתוצאה הטראגית היה אי קידומו לאחד משלושת התפקידים שאוישו במסגרת מינויים שערך נציב השב"ס. המשיב דחה את בקשתה של המערערת בהחלטה מיום 18.05.92. המערערת ערערה על החלטתו של קצין התגמולים לוועדת הערעורים וגם זאת דחתה את בקשתה בהחלטה מיום 11.05.95. המערערת השיגה על החלטת ועדת הערעורים בפני בית המשפט המחוזי בתל - אביב, אשר בפסק דינו מיום 30.10.97 דחה את הערעור. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון, ובהסכמת הצדדים הוחזר הדיון בערעור לוועדת הערעורים לצורך השלמת שמיעת ראיות ומתן החלטה מחדש. וועדת הערעורים דחתה את ערעורה של המערערת. מכאן הערעור שבפנינו. 3. הוועדה קמא קבעה, לאחר ששמעה את העדויות מטעם הצדדים, לרבות עדויות של מומחים רפואיים, כי לא הוכחה "זיקה משפטית סיבתית" בין התאבדותו של המנוח לבין השירות. במעשהו האובדני, כך נקבע, נתן המנוח פורקן לתחושותיו האישיות (תסכול מהמערכת ) ובחר לחלץ עצמו מכבלי מציאות אותה שפט בראייתו הסובייקטיבית כבלתי אפשרית מבחינתו. אקט זה, בשיפוט אובייקטיבי, על רקע קווי אישיותו של המנוח, לא היה מחוייב המציאות. עוד נקבע, כי המנוח, בהחלטתו לשם קץ לחייו, לא כיוון לפעול במסגרת תפקידיו, חובותיו המקצועיות ולמען האינטרסים של השירות, אלא ליתן ביטוי נחרץ וחד משמעי הן ליחסו כלפי המערכת והן לתסכוליו האישיים על רקע תחושת אובדן הדרך אליה נקלע. בנימוקי החלטתה, מציינת הוועדה קמא, כי בבחינת הקשר הסיבתי - "עקב השירות" - אין להסתפק במבחן עובדתי גרידא, אלא יש לשלב מבחן סיבתי משפטי ומבחן סיבתי עובדתי גם יחד. בכך דחתה הוועדה קמא את טענת המערערת, כי יש להקל בקביעת מבחני הזיקה הסיבתית ולהסתפק במבחן העובדתי גרידא. הוועדה מוסיפה, כי המבחן הסיבתי משפטי מתמקד בהוכחת אינטרס או זיקה לצרכי השירות ומוציא מגדר תחולתו תחושות סובייקטיביות למיניהן. הוועדה עומדת על כך כי המנוח שם קץ לחייו לאחר יציאתו לחופשת פרישה וכשישה חודשים לאחר פרישתו הסופית מהשב"ס, בהיותו אזרח לכל דבר ועניין. על כן, הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו מונח על כתפי המערערת. עוד צויין, כי המערערת, לא נתנה דעתה לסוגייה האם התסמונת הדכאונית ממנה סבל המנוח החלה בתקופת השירות או למצער החמירה בתקופה זו. למרות קביעה זו, ובשל היעדרו של טיעון מפורש של המשיב לדחיית הערעור בעטיו של חסר זה, בחנה הוועדה קמא האם מתקיים בנסיבות המקרה קשר סיבתי בין התאבדותו של המנוח לבין שירותו. הוועדה, מצאה, כאמור, כי הזיקה הסיבתית אינה מתקיימת. נציין, כי בפני הוועדה קמא העידו שני מומחים רפואיים, האחד מטעם המערערת (ד"ר וייל) והשני מטעם המשיב (פרופ' קוטלר). נקבע, כי אין בעדויות אלה משום סיוע או נקודת ציון לקביעת ממצאים בשאלת עיתוי תחילתה של התסמונת הדכאונית ממנה סבל המנוח או למצער החמרתה. כן, נשמעו עדויות נוספות. המערערת בחרה שלא להעיד בפני הוועדה. 4. המערערת טוענת, כי הוכיחה הן זיקה סיבתית עובדתית והן זיקה סיבתית משפטית בין התאבדותו של המנוח לבין השירות. הזיקה , כך נטען, הוכחה על ידי ממצאיהם הרפואיים / עובדתיים של המומחים הרפואיים. עוד נטען, כי מחומר הראיות עולה כי התנכלו למנוח, וכי המקור לאי קידומו נעוץ ב"תככים ובאינטריגות" במערכת שירות בתי הסוהר, ומכאן שהוכח אובייקטיבית כי השירות הוא שהביא את המנוח למעשהו האובדני. לחילופין טוענת המערערת כי טעתה הוועדה בפרשנות התיבה "עקב השירות". פרשנותה של הוועדה אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הקובעת כי יש להקל עם מי שמבקש הכרה במסגרת החוק. המערערת מדגישה, כי לא טענה כי התאבדותו של המנוח הייתה תוך כוונה לשרת את אינטרס השירות. עוד נטען, כי מפרשנות הוועדה את התיבה "עקב השירות" תוך זיקה לצרכי השירות ו/או לאינטרס השירות עולה, כי לא ייתכן מצב שבו זכויותיו של מגויס השולח יד בנפשו תוכרנה במסגרת החוק. לעניין הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו, טוענת המערערת, כי זה מוטל על שכמו של המשיב, משהביאה ראיות לכאורה כי מחלתו של המנוח החמירה בתקופת השירות. המשיב, כך נטען, לא הרים נטל הוכחה זה. המערערת משיגה על כך שהוועדה ייחסה חשיבות לפרק הזמן שחלף (שנה) מיום התפטרות המנוח מהשירות בשירות בתי הסוהר ועד ליום בו שלח המנוח יד בנפשו. לטענתה, אין לייחס משקל ראייתי לבחירתה שלא לתת עדות בפני הוועדה, שכן נטל ההוכחה מוטל במלואו על המשיב. 5. המשיב מדגיש כי המנוח שלח יד בנפשו כחצי שנה לאחר תום שירותו בשירות בתי הסוהר. על כן, החזקות המנויות בסעיף 2 לחוק אינן חלות על נסיבות המקרה והנטל להוכיח קשר בין מות המנוח לשירותו בשירות בתי הסוהר, מוטל במלואו על המערערת. לעניין מידת ההוכחה הנדרשת מתובע תגמולים, נטען, כי אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקשר סיבתי בין המוות ו/או פרוץ המחלה לבין השירות, אלא יש להראות כי מתקבל מאוד על הדעת כי קיים קשר כזה. המשיב מפנה לפסיקה לפיה על תובע התגמולים לשכנע את קצין התגמולים בהוכחות העונות על מבחן מאזן הסתברויות כי נתקיימו בו התנאים המזכים אותו להכרה במסגרת החוק. המערערת, כך נטען, לא הרימה את הנטל המוטל עליה. המשיב מדגיש, כי המערערת בחרה שלא להעיד בפני הוועדה קמא, למרות שיכלה לשפוך אור על התקופה בה היה המנוח משוחרר מהשירות ושבמהלכה התאבד. עוד נטען, כי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם המערערת מסתמכת בעיקר על פרטים שנמסרו למומחה על ידי המערערת. משלא העידה המערערת בפני הוועדה ומשלא נחקרה אודות הפרטים שמסרה, בסיסה של חוות הדעת הרפואית נשמט. המשיב טוען, כי מחוות דעתו ומחקירתו של המומחה הרפואי מטעם המערערת (ד"ר וייל) עולה, כי הסיבה להתאבדותו של המנוח הייתה קשיו למצוא עבודה מספקת אתה יכול היה להזדהות כפי שהזדהה עם עבודתו בשב"ס. המשיב ממשיך וטוען, גם אם היה קשר בין אכזבתו ותסכולו של המנוח כתוצאה מאי קבלת דרגה לבין המעשה האובדני, אין לראות בכך סיבה הקשורה לשירותו הצבאי. ציפיותיו של המנוח הן עניינו. המחוקק לא התכוון להכיר בנכה "עקב השירות" בכל חייל שצפיותיו במסגרת הצבאית לא התמלאו והוא חלה עקב כך. המשיב מפנה לחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעמו (ד"ר קוטלר) אשר שללה את הטענה כי המנוח היה במצב של דכאון פתולוגי או כי ביצע את מעשהו כתוצאה ממחלה. המשיב מדגיש, כי אי קידומו של המנוח לתפקיד לו ציפה אינו יכול להוות ארוע חריג. עוד מודגש, כי תגובת המנוח נבעה מאישיותו ופנימיותו ואין לקשרה לשירות. המשיב שולל את טענת המערערת כי המנוח לא קודם לאחד משלושת התפקידים בהם חפץ, כתוצאה מהתנכלות, אפליה וכיוצא בזה. דיון 6. השאלה העיקרית שעומדת במחלוקת בערעור זה הינה האם קיים קשר סיבתי בין שירותו של המנוח בשב"ס לבין התאבדותו. הלכה ידועה היא כי שאלת קיומו של קשר סיבתי במשפט מורכבת משניים. קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. כך גם התיבה המופיעה בחוק המשפחות - "עקב השירות" פורשה בפסיקה תוך התמקדות בשני המבחנים הללו. עוד נפסק כי המבחנים שנקבעו בהקשר זה לעניין חוק הנכים (תגמולים ושיקום) יפים גם לענין חוק המשפחות [ר' למשל ע"א 237/72 יעל ירובסקי נ' קצין התגמולים, פ"ד כז (1) 469, 472]. במסגרת בחינת הסיבתיות המשפטית יש להוכיח גם יסוד אובייקטיבי. אין די בתסכול או ציפייה של חייל כדי למלא אחר דרישת הקשר הסיבתי, אלא יש צורך בהוכחת גורם כלשהו החורג מהרגיל והמקובל: ע"א (ת"א) 978/95 יאיר עמיר נ' קצין התגמולים (טרם פורסם). במקרה שבא לאחרונה בפני בית המשפט העליון נידונה דרישת שוטר להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), לאחר שלקה בהתקף לב בעקבות ויכוח על שימוש ברכב משטרתי. על רקע התשתית הנורמטיבית שחלה במקרה של מחלקה קונסטיטוציונלית, קיבל בית המשפט את הטענה כי מנקודת מבטו של הניזוק הספציפי ותכונותיו המיוחדות - "גולגלתו הדקה" - קיים קשר סיבתי סובייקטיבי. אולם לא הוכח הרכיב האובייקטיבי הנדרש: "נסיבות המקרה מלמדות על תנאי שירותו של המערער כתנאים "רגילים" שאינם שונים באופן ממשי מחייו האזרחיים המשוערים.... כדבר שבשגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה הירארכי, ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעיתים תוך עימותים ומאבקי כוח. מאפיין זה אינו ייחודי - בהיעדר נסיבות אחרות שלא הובאו בפנינו - לשירות בצבא או במשטרה. ... אין כל מיוחדות וייחודיות בתנאי שירותו של המערער שהובילו - אובייקטיבית - לפריצת המחלה. אין המדובר באירוע "צבאי" או "משטרתי" אלא באירוע שהקשר בינו לבין השירות הצבאי או המשטרתי - ככזה - הוא רופף." רע"א 6270/98 צבי פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז (3) 721, 726. 7. מן הכלל אל הפרט: במקרה דנן, כפי שעולה מניתוחה של הוועדה, לא הוכח כי התסמונת הדכאונית ממנה סבל המנוח החלה בתקופת השירות או למצער החמירה בתקופה זו. לשון אחר - לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין שירותו של המערער לבין המעשה האובדני. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור. אולם, גם אם נניח, לטובת המערערת, כי קיים קשר סיבתי עובדתי, אין די בכך. וועדת הערעורים הוסיפה וקבעה, על יסוד החומר שבפניה, כי החלטתו של המנוח לשם קץ לחייו, היתה בבחינת תגובה סובייקטיבית, שלא היתה מחויבת המציאות. בבחינה אובייקטיבית של תנאי השירות נמצא על ידה, כי לא הוכחה טענת המערערת, כי המנוח לא קודם עקב התנכלות, אינטריגות או תככים וכי ההחלטה שלא למנות את המנוח לתפקיד בכיר יותר נבעה משיקולים מערכתיים לגיטימיים. בקביעה עובדתית זו אין יסוד להתערבותנו, שכן הערעור בפנינו מוגבל לשאלה משפטית בלבד (ס' 25 לחוק המשפחות). מכאן נגזרת המסקנה שאף אם נניח כי מנקודת מבטו של המנוח, תכונותיו המיוחדות ואישיותו, שירותו בשב"ס הוא שהוביל אותו לשים קץ לחייו, לא הוכח הרכיב האובייקטיבי. נסיבות המקרה מלמדות על תנאי שירותו של המנוח כתנאים "רגילים". בכל מקום עבודה "אזרחי" יתכן מצב של אכזבה עקב ציפייה לקידום שאינה מתגשמת. על פי התשתית העובדתית שנקבעה על ידי הועדה, אין כל מיוחדות וייחודיות בתנאי שירותו של המנוח, לעומת חיים אזרחיים משוערים. בנסיבות אלה, וכפי שנפסק גם בענין פוטשניק (בשינויים המחויבים), אין עילה להתערבות בקביעת הועדה כי לא הוכח הקשר הסיבתי המשפטי. 8. בשולי הדברים נציין, כי לא מצאנו להתערב בהחלטת הוועדה קמא כי הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו, מוטל היה על המערערת. סעיף 2 ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה, קובע חזקת מוות בשירות עקב השירות: "חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". בענייננו המנוח הלך לעולמו כשישה חודשים לאחר תום שירותו בשירות בתי הסוהר. ממילא אין תחולה לחזקה. (ר"ע 723/85 גביש נ' קצין התגמולים, פ"ד לט(4) 761). למעלה מן הצורך נעיר כי הועדה לא נדרשה להכריע על בסיס נטלים, שכן לא היה בפניה מצב של "כפות מאזניים מעויינות". גם אם היתה מתקבלת טענת המערערת בנושא זה, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה. 9. אשר על כן אנו מחליטים לדחות את הערעור. בנסיבות המקרה המיוחדות, אין אנו עושים צו להוצאות. בית סוהר / כלאמאסרשב"ס (שירות בתי הסוהר)התאבדות