פיצויים בגין שבר בגוף חוליה שהתרפא מבוא 1. התובעת, ילידת 1951, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 3.7.01 (להלן: "התאונה"). הנתבעים, הכחישו את חבותם וטענו כי הרכב בו ארעה התאונה, שימש כזירה בלבד. בסיכומיהם, חזרו בהם הנתבעים, מטענה זו והודו באירוע התאונה, בהיותה תאונת דרכים ובחבותם לפצות את התובעת, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") - וטוב שכך. נותרה, על כן,מחלוקת, בשאלת גובה הנזק בלבד.   הפגיעה והנכות הרפואית 2. התובעת, מורה ומחנכת, בבית הספר ע"ש בורוכוב בגבעתיים (להלן:"בית הספר"),נפגעה בגבה, במהלך נסיעה בג'יפ, במסגרת טיול שנערך לציון סיום שנת הלימודים. ממקום התאונה, הועברה התובעת, לחדר המיון בבי"ח הלל יפה שם אובחנה כסובלת משבר בחוליה 1L .לבקשתה, הועברה התובעת, לבי"ח שיבא,שם אושפזה והושמה במחוך גבס. הגבס הוסר,לאחר כשלושה חודשים. בנוסף, טופלה התובעת, בתרופות ובפיזיותרפיה. 3. ד"ר איתמר אבנטוב שמונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום האורטופדי, קבע בחוות דעתו מיום 24.11.02, כי השבר בחוליה 1 L הותיר הגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני. ד"ר אבנטוב, העריך את נכותה של התובעת, בשיעור של 5% בגין השבר בחוליה, על פי סעיף 37(8) א', לתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956, (להלן: "התקנות") ו- 10% נכות, בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני, בהתאם לסעיף 37(7)א' לתקנות. 4. לטענת ב"כ הנתבעים, קביעת הנכות הן בגין השבר בחוליה והן בגין ההגבלה בתנועות, הנובעת מתוצאותיו של אותו שבר, בטעות יסודה ויש בה משום קביעת כפל נכות. בתשובות לשאלות הבהרה שהופנו, בענין זה, על ידי הנתבעים, השיב ד"ר אבנטוב כי בקביעתו זו, הינו מסתמך, על פסק דינו של כב' השופט פורת, בע"א(מחוזי ת"א) 801/81 גאון אורי נ' קצין התגמולים (לא פורסם, להלן: "פרשת גאון"), שם נפסק כי בנוסף לקיבוע עמוד השדרה וקביעת אחוזי נכות בגין אותו קיבוע , יש להוסיף דרגת נכות, בגין מצב אחרי שבר של כל חוליה. כן ציין ד"ר אבנטוב כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה, נדחתה. 5. בכדי לייתר את הצורך, בחקירתו של ד"ר אבנטוב, הסכימו ב"כ הצדדים לטעון טענותיהם, בעניין זה, במסגרת הסיכומים וללא צורך בחקירת המומחה, (עמ' 12 לפרוטוקול). 6. ב"כ התובעת טוען כי קביעת המומחה, בדין יסודה, וזאת בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת גאון. כן מוסיף ב"כ התובעת וטוען כי פסק הדין בפרשת גאון, אושר על ידי בית המשפט העליון, בבר"ע 322/86 קצין התגמולים נ' גאון, (לא פורסם), כך שמדובר בהלכה מחייבת שאין לסטות ממנה. טענתו הנוספת של ב"כ התובעת כי בהימנעות מלחקור את ד"ר אבנטוב, יש כדי לחזק את מסקנותיו,מתעלמת מהסכמה הדיונית כפי שנרשמה מפי ב"כ הצדדים, בפרוטוקול ישיבת יום 7.6.04 (עמ' 12 לפרוטוקול), לפיכך, ראיתי להתעלם ממנה. 7. ב"כ הנתבעים טוען כי בקביעת נכות לפי סעיף 37(8) לתקנות הדן בשבר בחוליה שהתרפא ללא תזוזה וללא הגבלה בתנועות בנוסף להענקת נכות לפי סעיף 37(7)א' לתקנות, הדן בהגבלה בתנועות, יש משום סתירה פנימית וקביעת כפל נכות שכן ההגבלה בתנועות עמוד השדרה, היא סימפטום הנובע מהשבר בחוליה. עוד מוסיף ב"כ הנתבעים וטוען כי פסק הדין בפרשת גאון, אינו בגדר הלכה מחייבת שכן בית המשפט העליון, בדחותו את בקשת הרשות לערער, לא דן בקביעות פסק הדין לגופן אלא אך קבע כי "ואילו בשאלת קביעת שיעורי נכות נפרדים בגין הפגיעה בחוליות לא מצאנו כי זו שאלה מהסוג שמן הראוי להרשות ערעור נוסף לבית משפט זה". 8. לאחר שבחנתי ושקלתי טענות ב"כ הצדדים, ראיתי לקבל את קביעתו של ד"ר אבנטוב, באשר לדרגת הנכות הרפואית. איני סבורה שפרשנות תכליתית של סעיף 37 (8) א' לתקנות הדן ב; "שבר של גוף חוליה שהתרפא: א. בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו", שוללת תחולתו, במקרה של שבר בחוליה שהתרפא והותיר הגבלה בתנועות. תכליתו של סעיף 37 (8) א', לתקנות הינה קביעת נכות, בגין עצם קיומו של שבר בחוליה גם מקום שהשבר התרפא ללא תזוזה ניכרת וללא הגבלה בתנועות וזאת להבדיל משברים אחרים, שהחלמתם המלאה, אינה מקנה, על פי התקנות, נכות צמיתה. אמנם נכון כי השימוש בוו החיבור משמעו, בדרך כלל, קביעת תנאים מצטברים ולא חלופיים אלא שבהעדר קביעה מפורשת לגבי קביעת דרגת הנכות, מקום בו שבר בחוליה, הותיר הגבלה בתנועות, דוגמת הוראת סעיף 37 (10) לתקנות ולאור תכליתו של סעיף 37 (8) א' לתקנות, נראה כי אין לשלול הענקת נכות, בגין שבר בחוליה שהתרפא ללא תזוזה אך עם הגבלה בתנועות וזאת, בנוסף לקביעת נכות בגין ההגבלה בתנועות, על פי מידתה. וכדברי כב' השופט פורת, (כתוארו אז), בפרשת גאון; " מבחינה משפטית כל פגימה זכאית להערכה, אם יש לה זכות קיום משל עצמה. רק פגימות שהן סימפטומים של מחלה בסיסית שזוכה בהערכה, אינן זכאיות להערכה נפרדת, כך עולה מהפסיקה". ובענייננו, עצם קיומו של שבר בחוליה, גם אם התרפא ללא תזוזה ניכרת וללא הגבלה בתנועות, הוכר, על פי סעיף 37 (8) א' כמקנה נכות, גם הגבלה בתנועות עמוד השדרה, מקנה, היא לכשעצמה, נכות בהתאם לסעיף 37 (7). לכל אחת מהפגימות האמורות, קיום עצמאי, ודוק- יש שנגרמת הגבלה בתנועות כתוצאה מפגיעה בעמוד השדרה שאינה כרוכה בשבר בחוליה ויש ששבר בחוליה אינו מותיר הגבלה בתנועות, על כן, אין לאמר, בהכרח כי ההגבלה בתנועות עמוד השדרה, הינה סימפטום של השבר שאין לה קיום נפרד משל עצמה. כפי שיובהר, לקביעת דרגת הנכות הרפואית, יש בענייננו, משמעות רק לצורך פסיקת הפיצוי בגין כאב וסבל. לפיכך ומהטעמים האמורים, ראיתי לקבל את חוות דעתו של ד"ר אבנטוב ולקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת, הינה בשיעור של 14.5% נכות. הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות 9. נכותה הרפואית של התובעת, נקבעה כאמור, בשיעור של 14.5% נכות. אשר לנכות התפקודית, סבורה אני כי זו מתבטאת, בהגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני, שכן השבר בחוליה, התרפא כאמור, ללא תזוזה ניכרת וללא הפרעות, מעבר לאותה הגבלה בתנועות, שהוערכה על ידי ד"ר אבנטוב כהגבלה קלה, המקנה 10% נכות. לפיכך, ראיתי להעריך את נכותה התפקודית של התובעת, בשיעור של 10%. 10. התובעת, מורה ומחנכת,בעלת ותק של 28 שנות הוראה, שבה לעבודתה, לאחר תקופת אי הכושר והינה עובדת, מאז ועד עתה, באותו היקף ובמשרה מלאה. זאת ועוד, התובעת, אף קודמה, לאחר התאונה ומונתה לסגנית מנהלת וזאת, בנוסף להיותה מחנכת כיתות ז'- ח'. מעדותה של הגב' שמעוני, חברתה לעבודה של התובעת,עולה כי תפקיד סגנית המנהלת, כרוך במטלות ותחומי אחריות נוספים, כגון מילוי מקומה של המנהלת ביומה החופשי ובזמן היעדרותה ,אחריות על מערכת השעות ומילוי מקום, שחרור תלמידים וטיפול בבעיות משמעת, (עמ' 5 לפרוטוקול). מתלושי השכר שצורפו לתעודת עובד הציבור, נ/1, עולה כי שכרה של התובעת, עלה והושבח לאחר התאונה שכן החל מדצמבר 2001, התווספה לשכרה, תוספת ניהול. אכן סביר כי לו היתה התובעת, מתקשה בביצוע עבודתה כמורה וכמחנכת, לא היתה מקבלת על עצמה, תפקידים ותחומי אחריות נוספים. כן יצויין כי התובעת עצמה, לא טענה ולא העידה כי בכוונתה לפרוש, פרישה מוקדמת או לצמצם את היקף משרתה והטענות שנטענו, בענין זה, בסיכומים מטעמה, הינן תאורטיות בלבד. בנסיבות אלה, כשהתובעת ממשיכה בעבודתה ואף קודמה בתפקיד, לאחר התאונה, סבורה אני כי השפעת הנכות, על כושר ההשתכרות של התובעת, נופלת משיעור הנכות התפקודית ולהבחנה בין המושגים, "נכות רפואית", "נכות תפקודית" ו-"הפסד כושר ההשתכרות", ראה, ע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב (3) 792. הפסד השתכרות והפסד כושר השתכרות 11. בתקופת אי הכושר לעבודה, משך כשלושה חודשים, קיבלה התובעת, את מלוא שכרה, על חשבון דמי פגיעה ששולמו, באמצעות המעביד. כאמור, מאז שובה לעבודה, לא נגרמו לתובעת, הפסדי שכר כלשהם והיא אף לא טוענת לקיומם. נוכח העובדה שהתובעת ממשיכה בעבודתה כמורה וכמחנכת ואף קודמה לתפקיד סגנית מנהלת, מה שהביא גם להשבחת שכרה מחד ומאידך, בהתחשב בגילה, גובה שכרה ונכותה התפקודית של התובעת שיתכן ותהא לה, השפעה כלשהי, על כושר עבודתה והשתכרותה של התובעת בעתיד ו/או בתקופה שלאחר צאתה לגמלאות, מעבודת ההוראה ועד לתום תוחלת חיי העבודה, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, בסך של 50,000 ₪, (לענין פסיקת פיצוי גלובלי,למורה, מקום בו לא נגרמים הפסדים בפועל, ראה: ע"א 252/88 אבו לטיפה נ' סגן עמית ואח', תק- על 90 (4) 160). עזרת הזולת בתקופת אי הכושר 12. כאמור, לאחר התאונה ובשל השבר בחוליה, היתה התובעת, נתונה, משך כשלושה חודשים, במחוך גבס. בתקופה זו, שכרה התובעת, מטפלת פיליפינית, לצורך סיעוד ועזרה. המטפלת, הועסקה במשך חודשיים, מיום 19.7.01 ועד 19.9.01 ובעלות כוללת של 7,607 ₪, כמפורט בסעיפים 14-15 לתצהיר התובעת. התובעת, עותרת לפסיקת פיצוי בגין הוצאות העסקת המטפלת, ובנוסף פיצוי בגין עזרה מוגברת של בני המשפחה, במשך יתרת התקופה, בת חודש ימים, בסך של 3,000 ₪. 13. מקובל וסביר כי בתקופת אי הכושר, בהיות התובעת, נתונה במחוך גבס, נזקקה היא לעזרה אישית צמודה ולעזרה באחזקת משק הבית. על כן, ראיתי, להכיר בהוצאות שהוצאו לצורך העסקת המטפלת הפיליפינית. כן סביר כי ביתר תקופת אי הכושר, נזקקה התובעת, לעזרה מוגברת, החורגת מהמצופה מבני משפחתה, אם כי לא הוכח כי למי מבני המשפחה, נגרם הפסד שכר כלשהו, בגין כך. בהתחשב בהוצאות העסקת המטפלת הפיליפינית כמפורט בסיכומי התובעת ובפיצוי בגין עזרה מוגברת של בני המשפחה, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בסכום כולל של 10,000 ₪, בגין עזרת הזולת, בתקופת אי הכושר. עזרת הזולת בעבר ובעתיד 14. אשר ליתרת התקופה, התובעת, העידה כי בעוד שעובר לתאונה, לא העסיקה עזרה בבית,למעט במקרים חריגים, הרי מאז התאונה, הינה מעסיקה עוזרת, בהיקף של שש שעות שבועיות ובעלות של 220 ₪ לשבוע.התובעת עותרת לפסיקת פיצוי בגין הוצאות העבר ובגין העסקת עזרה בעתיד, על בסיס של 12 שעות חודשיות. יצויין כי בניגוד לעדויות בעלה ושכנתה של התובעת, גב' סרבו כי התובעת לא תולה כביסה, העידה התובעת; "כביסה כבדה אני נעזרת בהם (בבני המשפחה -ב.ט.) אבל כמה שאני יכולה אני משתדלת לעשות לבד",(עמ' 10 לפרוטוקול) . בקלטת, המתעדת מעקב מיום 27.5.04, נ/3, נראית, התובעת כשהיא תולה ומורידה כבסים, לרבות מצעים ופרטי לבוש שונים, תוך התכופפות ורכינה אל חבלי הכביסה המרוחקים. 15. מקובל עלי כי בתקופת החודשים הראשונים שלאחר תקופת אי הכושר, נזקקה התובעת לעזרה מוגברת במשק הבית אך לאחר מכן, נראה כי בהתחשב במהות הפגיעה ובשיעור הנכות התפקודית מחד ובגילה של התובעת ושעות עבודתה מחוץ לביתה מאידך, אין ליחס את הצורך בהעסקת עזרה, באופן בלעדי, לתוצאות התאונה. בנסיבות אלה, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי, בסך של 40,000 ₪, בגין הצורך בתוספת עזרה במשק הבית, בעבר ובעתיד. הוצאות והוצאות רפואיות 16. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), כתאונת עבודה. לפיכך, מכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1994 והוראות תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) התשכ"ח-1968, זכאית התובעת, להחזר ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, מהמוסד לביטוח לאומי. יצויין כי בסיכומיה, לא חזרה התובעת על הטענה כי בגין תשלום לחדר מיון והוצאות ההעברה באמבולנס, אינה זכאית להחזר מהמל"ל. יחד עם זאת, סביר כי התובעת, נשאה בהוצאות נוספות, בגין פגיעתה ואשפוזה, כגון: שכירת טלויזיה בבית החולים, דמי חניה של בני המשפחה שביקרו אותה,שכירת מזרון מיוחד ורכישת מצעים, בלתי חדירים למים וכן תשלום דמי השתתפות בקבלת טיפול רפואי ורכישת תרופות. בהתחשב בהוצאות האמורות, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בגין הוצאות והוצאות רפואיות, בסך של 2,500 ₪ . הוצאות ניידות 17. כאמור, בהיות התאונה תאונת עבודה, זכאית התובעת להחזר הוצאות הנסיעה לטיפולים רפואיים מהמל"ל. מעבר לכך ובהתחשב במהות הפגיעה והנכות, לא מצאתי הצדקה, לפסיקת פיצוי בגין הוצאות נסיעה מוגברות. כאב וסבל 18. התובעת זכאית לפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני- כאב וסבל, בהתחשב בנכות הרפואית בשיעור של 14.5% ו-16 ימי אשפוז, בסך של 24,366 ₪. ניכויים 19. מסכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, יש לנכות את הסכומים שקיבלה התובעת כגימלת נכות זמנית,לתקופה שבין 4.10.01 ועד 1.1.02 ואת מענק הנכות, המסתכמים כאמור ב נ/2, בסך של 52,657 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד תשלומם 11/7/03 ועד ליום פסק הדין, סך של 55,239 ₪. סיכום 20. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעים, לפצות את התובעת, בגין נזקיה תולדת התאונה כדלקמן: א. בגין הפסד כושר השתכרות- 50,000 ₪ ב. בגין עזרת הזולת בתקופת אי הכושר- 10,000 ₪ ג. בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד- 40,000 ₪ ד. בגין הוצאות והוצאות רפואיות- 2,500 ₪ ה. בגין כאב וסבל- 24,366 ₪ ו. סה"כ- 126,866₪ ז. בניכוי תשלומי המל"ל- 55,239 ₪ ח. סכום פסק הדין- 71,627 ₪ על סכום פסק הדין, יתווספו הוצאות המשפט, לרבות שכרו של ד"ר אבנטוב בגין חוות הדעת וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק. הסכומים האמורים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מיום פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. עמוד השדרהפיצוייםשברחוליות