פסק דין ערעור על החלטת וועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז-1957, לפיה נדחה עררו של המערער כנגד הרשות המוסמכת - חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: "המשיבה"). הוועדה דחתה בהחלטתה את עררו של המערער על החלטת המשיבה אשר דחתה את פנייתו להכיר בפגימת חירשות באוזנו השמאלית. בהחלטה נקבע כי המערער "אכן סבל מבעיה באזנו עוד בתקופת השואה, אך אין כל קשר בין הפגימה לבין אירוע הנרדפות בגינו הוא מוכר, הגירוש מפרומושיקה לבוטושאן". המערער טען בפני הוועדה כי בעת הגירוש מפרומושיקה לבוטושאן הוא הוכה על ידי חייל בקת רובה וכתוצאה מכך אין הוא שומע באוזן שמאל. הוועדה דנה בעניינו של המערער פעמיים. בפעם השניה - שלאחריה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור - נדרשה הוועדה לעניינו של המערער לאחר שבערעור על החלטתה הראשונה הגיעו הצדדים להסכמה שהותוותה על ידי כב' השופטת גרסטל כדלקמן: "מאחר שמסתבר שטרם הדיון בוועדה ניתנו שני תצהירים של עדים אשר על פי הנטען נכחו בעת האירוע שלגביו טוען המערער, ועדים אלה לא העידו לפני הוועדה, תבוטל ההחלטה, הצדדים יחזרו לוועדה לצורך שמיעת העדים הנוספים בהקדם האפשרי בהתחשב בגילם, כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו". לציין שבהחלטה הראשונה דחתה הוועדה את עררו של המערער וקבעה שגירסתו כי הוכה על ידי חייל בקת רובה וכתוצאה מכך אינו שומע, סתרה באופן מובהק את האמור בפנייתו לרשות, שכן טען במפורש, כי אין הוא שומע באוזן שמאל כתוצאה מהתקררות והזנחה בעקבותיה קיבל דלקת כרונית מוגלתית. בהחלטה זו (הראשונה) אף קבעה הוועדה כי באותה פנייה תיאר המערער גם מכות שספג אותן לא קישר לפגיעה באוזן ומכל מקום, טען כי את המכות קיבל בעת שביצע עבודות כפייה. על פי הסכמות הצדדים כמתואר לעיל, שמעה הוועדה את עדי המערער אך גם הפעם - תוך שהיא מתייחסת לגירסות השונות שהוצבו לפניה - לא שוכנעה באמינות טענתו של המערער. בערעור דנן שב המערער ומבקש כי נקבל את טענתו שנדחתה. ביחס לגירסותיו הסותרות טען המערער בפנינו בכתב כי תצהיר שנתן בעבר לא שיקף את האמת היות והוא לא כתב את הנטען בתצהיר ולא ידע מה רשום בו כי אם "אני רק חתמתי אצל העורך דין". לא נדרש לטענה זו בערכאתנו. כעולה מעיקרי הטיעון שהגישה המשיבה, המערער הינו "נרדף" בשל גירושו מפרומושיקה שברומניה לבוטושאן בתקופה הרלבנטית. בשל נרדפותו הוכר כ"נכה" על פי החוק ונקבעו לו 25% נכות בגין תגובה נפשית. תביעתו המאוחרת להכיר גם בפגימה באוזנו שנגרמה במהלך הגירוש נדחתה כמפורט לעיל. אין חולק כי המערער סובל מפגימות אוזניים אך כמוסבר בהחלטה ואף בעיקרי הטיעון של המשיבה (ולכך ככל הנראה מסכים גם המערער), בגירסתו הראשונה למשיבה טען כי אינו שומע באוזן שמאל כתוצאה מהתקררות והזנחה שגררה דלקת כרונית. כמו כן טען כי ספג מכות במהלך עבודות כפיה, אם כי לא קשר את הפגימה באוזן למכות שקיבל. לציין שהטענה לביצוע עבודות כפיה נדחתה עוד בשנת 1974. הוועדה ישבה פעמיים על המדוכה; היא זו ששמעה את העדים ובחנה את כלל הגירסות שבפניה ואת מלוא החומר שהועמד לרשותה. הוועדה קבעה ממצאיה והגיעה למסקנה בדבר דחיית הערר לאחר שהתרשמה מדברי העדים, והמערער בכללם, באופן ישיר. על פי החוק, ערעור על החלטת הוועדה מוגבל ל"נקודה משפטית" בלבד, והנה בענייננו הערעור סב על שאלות בעובדה. עם כל הצער על מצבו האישי של המערער כפי שפרש לפנינו באריכות ועם כל הבנתנו את מצוקתו וקשייו השונים, גם אם היה בידנו על פי החוק להתערב בממצאי עובדה של הוועדה לא נעשה כן. ממצאים אלה של הוועדה נטועים היטב בחומר הראיות שהיה בפניה ואף הונח בפנינו ונדרשנו לו בקפידה. אשר על כן, הערעור נדחה. איננו רואות מקום בנסיבות תיק זה ליתן צו להוצאות. ערעורניצולי שואה