1. התביעה שבפני עניינה בקשה למתן צו הריסה שהגישה התובעת, הבעלים במשותף עם בעלה, שלמה כוכבי, של בניין בן שתי קומות ברחוב עולי הגרדום 11 ברמת גן (להלן: "בית התובעת") כנגד הנתבע, בעל חנות ברחוב עולי הגרדום 9 פינת רחוב האצ"ל ברמת גן (להלן: "החנות"), להריסת מבנה המהווה תוספת לחנות ומשמש כמחסן (להלן: "המחסן").   גדר השטח המשותף של הבניין בו נמצאים החנות והמחסן גובל בגדר בית התובעת, והחנות (כולל המחסן) ובית התובעת משקיפים האחד על השני. 2. לטענת התובעת, עובר להקמת המחסן דנן, בנה הנתבע בשנת 1988 מבנה דומה ששימש אותו לאחסון, ללא היתר בניה. לטענתה, בעקבות שריפה שפרצה במבנה ביום 9.3.91 שבמהלכה נשרף גג המבנה ונגרמו לו נזקים, הרס הנתבע את המבנה שניזוק וביום 10.3.91 הקים במקומו מבנה גדול מקודמו וזאת ללא היתר בניה וללא הסכמת התובעת, הוא המחסן נשוא תביעה זו. לטענתה, בעקבות בנית המחסן החדש פנתה התובעת לעיריית רמת גן (להלן: "העירייה"), ואולם פקח שהגיע מטעם העירייה לא עשה דבר למעט מילוי דו"ח שכן המבנה כבר עמד על תילו.   לטענתה, הקיר הדרומי של המחסן מרוחק כמטר אחד בלבד מהגדר המשותפת בין שני הבתים ולפיכך נשאר מרווח צר מאוד בין המחסן לבניין התובעת וזאת בניגוד לתכנית בניין עיר המחייבת מרחק מינימלי של 3 מטר בין גדר גבול המגרש והבית הבנוי.   3. לטענת התובעת, בבניית המחסן ביום 10.3.91 ללא היתר, פעל הנתבע בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). המרווח הצר בין המבנים פוגע, לטענתה, בזכותה ליהנות מאור ואויר סבירים, וכן הוא פוגע בהנאתה מדירתה ומוריד את ערכה בהיותו מכוער.   לפיכך הוגשה התביעה, ביום 19.8.98, להוצאת צו הריסה למחסן בעילות של הפרת חובה חקוקה, רשלנות ומטרד ליחיד.   בהקשר זה יש לציין כי על אף שבפתח סיכומיו ציין ב"כ התובעת את עוולת הרשלנות, לא התייחס בהמשך לטענה זו, ודינה כדין טענה שנזנחה. כמו כן נזנחה הטענה בדבר הפרעה לאור השמש.   4. הנתבע מכחיש כי בנה מבנה כלשהו בשנת 1988. לטענתו, נרכשה החנות בשנת 1983-1984 במצבה כפי שהוא היום, כולל המחסן שהינו חלק בלתי נפרד מהחנות ובנוי על שטח קטן ביותר. הנתבע מודה כי פרצה שריפה במחסן ואולם מכחיש כי בעקבות כך הקים מחסן חדש וגדול מקודמו. לגרסתו, הרסה התובעת את המחסן של שכן אחר, יוסף כספי (להלן: "כספי") וכן את המחסן של הנתבע, שלאחר מכן נשרף. בעקבות השריפה, החליף הנתבע לטענתו, את הפח שהפריד בין המחסן דנן למחסן של כספי והוסיף על גג הפח הקיים, חומר פלסטי קשיח שימנע חדירת מים. כמו כן מכחיש הנתבע, כי המחסן נבנה בניגוד לתכנית המתאר, וכי נבנה ללא היתר בניה. לטענתו, העירייה הגישה נגדו שני כתבי אישום בגין בניה לא חוקית של המחסן דנן - ובשניהם זוכה הנתבע (נ/17, הכרעת הדין בת.פ 2729/89, 1205/91).   5. בנוסף לאמור לעיל טען הנתבע בכתב הגנתו כי מכיוון שהסעד העיקרי המבוקש הינו סעד של הריסה ומקורו בזכות בעלות - הסמכות העניינית נתונה לביהמ"ש המחוזי. אמנם טענה זו נזנחה בסיכומיו, ואולם ראוי לציין כי הסמכות העניינית בעילת הפרת חובה חקוקה, כאמור בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968 (להלן: "הפקודה") בגין בניה ללא היתר, דהיינו אכיפת דיני התכנון והבניה, נתונה לביהמ"ש השלום שכן מדובר בתביעה בדבר חזקה או שימוש במקרקעין (ראה לעניין זה את פסק דינו של כבוד השופט א. גרוניס בע"א (מחוזי ב"ש) 7/92 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' מפעלי ים המלח בע"מ, נג (1) 265 בעמ' 301). כמו כן תביעה בשל מיטרד ליחיד עפ"י הפקודה כאשר העתירה הינה לצו עשה, הינה בסמכותו של ביהמ"ש השלום (ראה ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 15) .   6. בין הצדדים, שהם כאמור שכנים, קיים סכסוך ארוך שנים. במסגרתו הגישה התובעת שתי תלונות לעירייה בגין בניית המחסן ע"י הנתבע, האחת בשנת 1988 (ראה עדותה בעמ' 5 שורות 31-32 לפרוטוקול), והשניה ביום 10.3.91 (נספח לתצהיר התובעת ת/4), שבעקבותיהן נערכו דו"חות ע"י מחלקת מהנדס העיר אל המחלקה המשפטית של העירייה (דו"ח מיום 16.6.89 (נ/5), ודו"ח מיום 13.3.91 (נספח לת/4 בהתאמה) הממליצים על נקיטה באמצעים משפטיים בשל בניה ללא היתר.   נגד הנתבע הוגשו שני כתבי אישום (ת.פ 2729/89, ת.פ 1205/91) שהדיון בהם אוחד. כתב האישום בת.פ 2729/89 הוגש בגין בנית מבנה ללא היתר (המחסן דנן - ר.פ.א), במרץ 1989 (נ/7). כב' השופט ד. גבאי קיבל את טענת ההתיישנות לגבי כתב אישום זה בקובעו כי המחסן הוקם בשנת 1983 וכתב האישום הוגש בשנת 1989. באשר לת.פ 1205/91 קבע כב' השופט גבאי כי הנתבע החליף את גג המחסן שנשרף בגג חדש ואין לראות בכך פעולת בניה המצריכה היתר ולפיכך זוכה הנתבע גם בתיק זה.   לבסוף, הגישה התובעת תביעה אזרחית דומה לתביעה דנן (ת.א 18000/97 בפני כב' השופט ב. אוקון) אשר נמחקה ביום 2.2.98 ללא צו להוצאות בהסכמת הצדדים.   מטרד ליחיד.   7. סעיף 44 (א) לפקודה קובע: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק."   8. התובעת לא הגישה את תכנית בניין העיר לאזור הרלבנטי לפיה, לטענתה, יש לשמור על מרחק 3 מ' לפחות בין גדר גבול המגרש למבנה הבנוי. לפיכך לא הוכיחה את זכותה ליהנות ממרווח של 6 מ' בין המבנים, כפי שטענה בסעיף 15 לתצהירה ת/4, ולא כי בשל כך שלא נשמר המרווח האמור נגרם לה נזק.   9. באשר לטענתה כי המחסן מכוער - ביהמ"ש בארץ אינו נוטה להכיר בזכותו של מחזיק לתבוע בגין פגיעה במראה נוף מביתו (ראה דיני הנזיקין - העוולות השונות בעריכת ג. טדסקי, "מטרדים" מאת דוד קרצ'מר בעמ' 56). אמנם בהמשך קובע קרצ'מר כי אין מקום למיין הפרעות לסוגים המולידים אחריות בשל מיטרד וכאלה שאינם מולידים אחריות בגינו (שם, בעמ' 57 למעלה) וכמו כן כי: "...סוג ההפרעה הוא אחד הגורמים שיש לקחתם בחשבון, כשבאים להחליט אם הפרעה היא הפרעה לשימוש סביר במקרקעין או הנאה סבירה מהם: הוא איננו שיקול יחיד ואין מקום לדחות תביעה בשל הפרעה על סמך הנימוק שההפרעה היא הפרעה מסוג פלוני או אלמוני..." (שם, בעמ' 57 למטה).   ואולם, בעניינינו, כפי שיפורט להלן, אף לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח כי נגרמים לה הפרעה או נזק.   התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה לכך כי המחסן האמור מפריע לשימוש שהיא עושה בדירה שבקומת הקרקע או להנאתה ממנה, ומלבד הצהרתה על כך בסעיף 14 לתצהירה (ת/4), לא הצביעה על מהות הפגיעה וממילא לא הוכיחה את קיומה.   התמונות שהוגשו מטעם התובעת (ת/5 א'-ו') אין בהן כדי ללמד על הפרעה הנגרמת לה כתוצאה מקיומו או מיקומו של המחסן.   לא למותר לציין כי התובעת לא הביאה ולו ראשית ראיה לירידת ערך הבניין או הדירה שבבעלותה בעקבות בנית המחסן.   10. לאור האמור לעיל, לא עמדה התובעת בתנאי סעיף 44 לפקודה להוכחת קיומו של מטרד ליחיד.   11. בהקשר זה ראוי לציין כי הנתבע הגיש צילום של מחסן של הנתבעת שבחצרה (נ/9) הדומה בצורתו החיצונית למחסן של הנתבע, ותמוה בנסיבות שהיא טוענת כי מראה המחסן של הנתבע גורם לה מטרד של ממש, במיוחד לאחר שהנתבע צבע את המחסן שלו (ראה צילום נ/10).   הפרת חובה חקוקה.   12. כאמור טוענת התובעת כי בבניית המחסן ללא היתר בניה, הפר הנתבע את הוראת סעיף 145 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") דבר המהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה עפ"י סעיף 63 לפקודה.   13. סעיף 145 (א)(2) לחוק קובע: "לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: ... הקמתו של בנין, הריסתו והקמתו שנית, כולו או מקצתו, הוספה לבנין קיים וכל תיקון בו למעט שינוי פנימי בדירה.."   בע"א 273/80 משה מדינה נ' שלמה כהן, פ"ד לז 2 29 בעמ' 41 נקבע:   "...הוראת סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה, המתנה עשיית עבודת בנייה מהסוג הנדון בסעיף בקבלת היתר מאת הוועדה המקומית, והאוסרת ביצוע עבודה כאמור שלא בהתאם לתנאי ההיתר, הינה חיקוק, אשר נועד, בין השאר, לטובתם ולהגנתם של בעלי המבנים המצויים בשכנות למקום, שבו עומדת עבודת הבנייה האמורה להתבצע ולטובתם ולהגנתם של המתגוררים באותם מבנים.   ...הפרת הוראות מסוימות מחוק התכנון והבניה על ידי הבונה, שבעקבותיה נגרם נזק לבעל המגרש השכן, יש בה כדי להקנות לשכן עילת תביעה על יסוד העוולה של הפרת חובה חקוקה..."   14. סעיף 63(א) לפקודה קובע: " מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו."   תנאי המסגרת הקבועים בסעיף 63 לחוק הינם; א. הופרה חובה חקוקה. ב. שנועדה לטובת התובע. ג. נגרם לתובע נזק מן הסוג שהחיקוק נתכוון אליו. ד. אין בחיקוק המופר דבר הבא לשלול תביעה זו. (ראה דיני הנזיקין - העוולות השונות בעריכת ג. טדסקי, "הפרת חובה חקוקה" מאת ע. בר שירה בעמ' 10 למעלה).   15. אקדים ואומר כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להראות כי נתקיימו התנאים האמורים, ולפיכך לא הוכיחה את תביעתה בעילת של הפרת חובה חקוקה.   16. התובעת ריכזה את מירב מאמציה על מנת להראות כי הנתבע בנה את המחסן ללא היתר, לראשונה בשנת 1988, ולאחר מכן חידש אותו או לחלופין הקים אותו מחדש בשנת 1991 לאחר שנשרף. לשם כך אף הגישה תצלום אויר של האזור הרלבנטי (להלן: "התצ"א") שנעשה ביום 13.9.86 (ת/1) ובו ניתן לראות את המחסן של כספי, ואילו במקום בו אמור היה להיות המחסן של הנתבע - ישנו חלל ריק. מכך מבקשת התובעת ללמוד כי המחסן של הנתבע הוקם לאחר אותו מועד, עובדה המחזקת את גרסתה כאמור כי המחסן נבנה לראשונה בשנת 1988 לאחר שהנתבע רכש את החנות.   כאן המקום להבהיר כי המחסן של הנתבע הוקם בחלל שנוצר בין המחסן של כספי (שהיה קרוב יותר לגדר התובעת) ובין מבנה בנוי כאשר הנתבע "סגר" את חזית המחסן והניח גג (ראה לעניין זה את עדות התובעת בת.פ 2729/89, עמ' 12 לפרוטוקול מיום 14.1.96, וכן התצ"א ובה נראה כאמור ה"חלל" וכן צילום ת/5ב' בו נראה המחסן הנדון כשמצדו האחד המבנה ומצדו השני המחסן של כספי). יש לציין כי כספי הרס את המחסן שלו בשנת 96' (כעולה מפרוטוקול הדיון בת.פ 2729/89 מיום 26.5.96).   בנוסף הגישה התובעת מכתב תלונה ששלחה לעירייה מיום 10.3.91 ובו הודיעה על הקמת המחסן ע"י הנתבע וכן הקמת מחסן נוסף ע"י השכן כספי (נספח לתצהיר התובעת, ת/4). בעקבות פנייתה, נערכה ביום 12.3.91 ביקורת ע"י העירייה והוצא דו"ח של מחלקת מהנדס העיר למחלקה המשפטית של העירייה (נספחים לת/4) ובו נקבע : "הנ"ל ללא היתר בניה צמוד לבית מחסן מפח עם גג מפח גלי בגודל 1.65*5.05=8.3 מ"ר בערך ובגובה 2.5 מ' בערך, מצד דרומי של חלקה. תאריך הקמת המחסן 10.3.91 לפי תלונה ממר שלמה כוכבי. " (ההדגשה שלי - ר.פ.א).   לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, עולה מהאמור כי הנתבע בנה את המחסן ללא היתר, לאחר שנת 1986 ומכאן שאין אמת בטענת הנתבע כי רכש המבנה במצבו "as is".   17. ככל העולה מחומר הראיות (דו"ח מחלקת מהנדס העיר מיום 13.3.91, נספח לת/4, וכן דו"ח דומה מיום 26.6.89, נ/5), נבנה המחסן ללא היתר בניה, ככל הנראה - לאחר ה- 13.9.86 (כעולה מהתצ"א). אמנם לא ניתן לקבוע חד משמעית מתי הוקם המחסן לראשונה, ולמרות שלעניינינו אין נפקא מינה לעובדה זו כפי שיובהר בהמשך, אציין כי לא קיבלתי את הסברו של הנתבע כי רכש את החנות ב-83'-84', אך היא נפתחה לראשונה בשנת 1988 כאשר בין שני מועדים אלה שיפץ את המבנה ויתכן "...שבקטע של שנת 86' לא היה לי גג באותו היום" (עמ' 19 לפרוטוקול). בנוסף, הסכם רכישת החנות לא הוגש ע"י הנתבע למרות עדותו בעמ' 22 לפרוטוקול כי ההסכם ישנו בידיו.   לאור כל האמור לעיל מתקיים התנאי הראשון הקבוע בסעיף 63 לחוק, דהיינו שהנתבע הפר את הוראות החוק בכך שהקים את המחסן ללא היתר.   ואולם, אין בכך כדי לסייע לתובעת שכן היא לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מבנית המחסן ללא היתר בניה.     18. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי: "היתה קיימת חובה על המזיק (הנתבע -ר.פ.א) לקבל היתר בניה להקמת המבנה, החקוק נועד לטובתה של התובעת כדי שלא תיפגע מבניה פיראטית...ההפרה של המזיק גורמת ותגרום נזק לתובעת (ירידת ערך הדירה, הפרעה סבירה ושימוש סביר בדירות שבבעלותה בבנין הגובל)..." (עמ' 6 לסיכומי התובעת).   ואולם, התובעת כאמור, לא הביאה ולו ראשית ראיה לירידת ערך הבניין שבבעלותה כפועל יוצא מקיומו או מיקומו של המחסן, לא כל שכן ראיה לכך שלא ניתן לנצל את הדירות בבניין ולהפיק מהן הנאה סבירה בשל קיומו של המחסן. בנוסף, כאמור לא הגישה התובעת את תכנית בניין העיר ממנה לטענתה חרג הנתבע.   19. על התובע בעילת הפרת חובה חקוקה להוכיח, בנוסף להפרה של החוק, גם כי סבל נזק כלשהו כתוצאה מהפרה זו (ראה: ע"א 416/58, ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג 916).     אמנם בבר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן ואח', פ"ד לח (1) 281 נקבע כי: "מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או עפ"י היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה, שנגרמה לו "אי נוחות".   ואולם, במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה קיומו של נזק כלשהו, גם לא כזה שאינו עולה כדי מטרד.   ע. בר שירה מציין בחיבורו "הפרת חובה חקוקה" (דיני הנזיקין - העוולות השונות בעריכת ג. טדסקי בעמ' 33) : " סעיף 63 דורש שהפרת החובה החקוקה תגרום לתובע נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוון החיקוק. דרישה זו מביאה לכך שעל הפרת חובה חקוקה per se, לא ניתן לתבוע, ומסווגת את העוולה בין העוולות בהן הנזק הוא חיוני להיווצרות עילת התביעה. בסעיף 2 לפקודה ישנה הגדרה של הביטוי "נזק" הקובעת, שנזק משמעו "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצא באלה". לאור הגדרה זו לא ניתן לתבוע בארץ במקרים שהפרת החובה החקוקה לא גרמה לתובע נזק מוחשי..."     ובהמשך: "...הדרישה לקיומו של נזק מופיעה בסעיף שלנו בהקשר זה שההפרה צריכה לגרום לתובע נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק."     בע"א (מחוזי ב"ש) 7/92 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' מפעלי ים המלח בע"מ, נג (1) 265 בעמ' 286, אליו הפנה ב"כ התובעת, סקר כבוד השופט י. פלפל שורה של פסקי דין וביניהם בג"צ 16/50, איגרה רמא נ' ועדת בנין ערים ת"א ואח', פ"ד ה' 229 בציינו כי: "ביהמ"ש העליון דחה את ערעורה של המערערת בקובעו, כי אם התביעה היא לצו מניעה בלבד, מספיק להוכיח, כי הנתבע עשה או מתכוון לעשות (כמו במקרה שלפנינו) מעשה בלתי חוקי...וכי כתוצאה ישירה וטבעית ממנו ניזוק או נפגע התובע או שהוא עלול להינזק או להיפגע אפילו בלי הוכחת עילת המטרד, ובלשון ביהמ"ש העליון 'הפעולה הבלתי חוקית כשלעצמה היא מיסודות התביעה, ומשהוכח כי פעולה זו הזיקה לזולת או פגעה ברכושו, הושלם המעגל ועילת התביעה קיימת' " (הדגשות שלי - ר.פ.א).     מכאן שכל שהוכיחה התובעת הוא כי הנתבע הוא שהקים את המחסן ללא היתר. התובעת אף לא הוכיחה כי המחסן הוקם בניגוד לתוכנית בניין עיר והנתבע לא היה יכול לקבל בגינו היתר. יתר על כן, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה בשל כך נזק כלשהו, לא כל שכן נזק מהסוג שאליו התכוון החוק.   20. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה.   בנסיבות המפורטות לעיל לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.   ניתן היום י"ד ב אדר א, תשס"ג (16 בפברואר 2003) בהיעדר הצדדים. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א תוך 45 ימים. המזכירות תמסור עותק פסק הדין לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 16/02/2003.   רונית פינצ'וק - אלט, שופטת   בניההפרת חובה חקוקההיתר בניה