חישוב רנטה לגבי קצבה התביעה שבפני היא תביעה לתשלום שכר-טרחת עורך-דין, עבור טיפול בעניינו של הנתבע בתביעת תגמולים מהרשויות בגרמניה. קודם שאפרט את השתלשלות העניינים בתיק זה אומר שהשאלה שיש להכריע בה היא מהות הסכום שקיבל הנתבע משלטונות גרמניה: פיצויים או הכנסה, שכן על-פי מהות הסכום נקבע אופן חישוב שכר-הטרחה, על-פי חוק התביעות של קרבנות השואה (הסדר טיפול), תשי"ז1957-. העובדות הצריכות לעניין: על העובדות ברובן הצדדים אינם חלוקים - בשנת 1965 פנה הנתבע לעורך-דין רוזנבאום המנוח, על-מנת שיטפל עבורו בתביעה משלטונות גרמניה. בתחילת שנות השמונים, עקב פטירתו של עורך-דין רוזנבאום, הועברה התביעה לטיפולו של התובע. הן התובע והן עורך-דין רוזנבאום המנוח לפניו, נעזרו בשירותיו של עורך-דין קונרד קיטל ממינכן, שייצג את הנתבע בהגשת התביעה מול שלטונות גרמניה. ביום 29.4.98, בפשרה שהוגשה בבית-המשפט המחוזי בגרמניה, נקבע שהנתבע זכאי לקבל תשלום על-פי החוק הגרמני. לזכות הנתבע הועבר תשלום רטרואקטיבי על-סך 204,566 מרקים גרמניים, ובנוסף החל לקבל קיצבה חודשית בסך 1,090 מרקים גרמניים, החל מאוגוסט 1998. על עובדות אלו אין מחלוקת. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע להסכם שכר-הטרחה בגין הטיפול בתביעה, כשהתובע טוען שלמרות סיכום שונה עם עורך-דין רוזנבאום, סיכם התובע עם הנתבע כי שכר-הטרחה ייקבע בהתאם לחוק התביעות של קורבנות השואה (הסדר טיפול), תשי"ז1957- (להלן: החוק), וכי הבהיר לנתבע שמשמעות הדבר כי הנתבע יחוייב בתשלום 15% מהסכום הרטרואקטיבי שיתקבל (על-פי סעיף 10(ב)(1) לחוק), כאשר סכום זה כולל את שכר-טרחתו של עורך-הדין הגרמני. הנתבע טוען מנגד, כי לא סוכם ולא הובהר דבר, פרט לכך שנאמר לנתבע כי ידרש לשלם שכר-טרחה בהתאם לקבוע בחוק. למחלוקת זו בין הצדדים אין כל חשיבות, כיוון שהחוק קובע איסור על גביית שכר-טרחה מעל הקבוע בחוק, ואף קובע בסעיף 16(ג), כי מי שידרוש או יקבל שכר-טרחה והוצאות מעבר לקבוע בחוק, יראו בכך עבירת משמעת, ויחוייב בהחזר שכר-הטרחה או ההוצאות שנגבו ביתר. השאלה מה קובע החוק היא שאלה פרשנית בה אדון. לאחר קבלת הכספים מגרמניה שילם הנתבע לתובע סכום של 25,179 ש"ח (כולל מע"מ), כשהוא מפרט שהחישוב נעשה לפי סעיף 10(ב)(2) לחוק, הקובע: "לא יעלה שכר הטרחה הכולל בעד טיפול כאמור בתביעת קיצבה על סך 15% מסך כל הקצבאות לתקופה של חמש שנים, לפי שיעורן במועד הפסק או ההסכם". מהות התשלום: השאלה היא למעשה האם הסכום הרטרואקטיבי שקיבל הנתבע הוא בגדר קיצבה, שאז שילם הנתבע שכר טרחה כדין, על פי סעיף 10(ב)(2) לחוק, או שמא הסכום הרטרואקטיבי הוא בגדר "פיצוי", שאז על הנתבע לשלם שכר טרחה לפי סעיף 10(ב)(1) לחוק, היינו 15% מסכום הפיצוי הרטרואקטיבי. התובע טען, כי סכום התשלום הרטרואקטיבי הושג בפשרה עם הרשויות בגרמניה, כאשר במשך המו"מ הועלו אפשרויות שונות לגבי אופן קביעת הסכום (כגון אחוזי נכות). לטענתו, מדובר בפיצוי גלובלי, שגם אם אחד הנתונים שעלו במהלך המו"מ היה גובה הרנטה, אין בכך להפוך את התשלום הרטרואקטיבי לקיצבה. לטענתו, מדובר בפיצוי כולל לסילוק התביעה. הנתבע טען, כי מדובר ברנטה שחושבה לשנים הרלבנטיות, וכיוון שמדובר בתשלום רטרואקטיבי ניתן הסכום כולו, אך מדובר בתשלום רנטה. בהחלטתי מיום 15.3.99 קבעתי, לאחר דיון בו התברר כי זו השאלה המשפטית שיש לדון בה כדלקמן: "התובע יגיש עד ליום 16.5.99 תצהירים או חוות דעת מטעמו בנוגע לשאלה מהי מהות הסכום שקיבל הנתבע משלטונות גרמניה (פיצויים או רנטה)...". למעט האמור לעיל, כי מדובר בפיצוי כולל שהוסכם עליו בעקבות מו"מ, אין בתצהיר דבר וחצי דבר בנוגע למהות הסכום, וגם חוות הדעת מטעם המומחה אינה מתייחסת לכך. חוות הדעת מתייחסת רובה ככולה לשכרו של עורך-הדין הגרמני. ברור כי האמירה בתצהיר לפיה מדובר בסכום רטרואקטיבי מניחה את המבוקש ולא מוסיפה עובדות כלשהן המבססות טענה זו של התובע. כפי שציין בצדק בא-כוח הנתבע בסיכומים, אין בתצהיר דבר לבסס את הטענה כאילו כל תשלום רטרואקטיבי מהותו פיצוי ולא קצבה. כן אין בהם דבר המבסס את הטענה שמדובר בפיצוי כולל. לעניין זה ניתן היה להביא תצהיר של עורך-הדין הגרמני שטיפל בעניין זה, אך דבר זה לא נעשה. מנגד, הנתבע ביסס את טענתו, כי מדובר בקיצבה כנדרש, על ההודעה הרשמית של הרשויות בגרמניה, שצורפה לכתב-התביעה ושתרגום רשמי שלה מאושר על-ידי משרד האוצר, הוגש לבית המשפט (נ1/). בנ1/ האמור, הנושא את הכותרת "נספח בנושא רישום הרנטה" מופיע פירוט מדוייק של סכומי הקיצבה לכל שנה, החל משנת 1971 ועד לשנת 1998 כולל, וסכום זה מסתכם ב204,566- מרקים גרמניים, הסכום ששולם לנתבע רטרואקטיבית. ממסמך זה עולה בבירור, כי הסכום הרטרואקטיבי אינו פיצוי כולל שנועד לסיים את התביעה, אלא חישוב מצטבר של סכומי הקיצבה לשנים הרלבנטיות. בע"א 100/79, גשגה נגד טלר, פ"ד לה(2) 281 גם כן שולם סכום רטרואקטיבי בגין קצבאות, כפי שקובע בית המשפט, שם: "ביום 27.7.71 קיבלו התובעים פיצוי (נטו) בסך 53,893 מרקים גרמניים (להלן: מ"ג). לפי ההודעה הרשמית מוצג ת1/ א מורכב סכום זה מסכומי קצבאות שהיו מגיעים לתובעים החל ביום 1.11.53 ועד יום 30.11.70 ושלא שולמו להם". השאלה המשפטית שהתעוררה שם היתה דומה. בית-המשפט, בעמוד 283, תאר את המחלוקת כך: "אין מחלוקת בין בעלי הדין בדבר סכומי הפיצויים שנפסקו לתובעים: מחלוקת ביניהם היא בשאלות משפטיות בלבד, ובעיקר בדבר טיבם של הפיצויים הללו, אם קצבאות הם או תשלומים חד-פעמיים, ואיזה מסעיף-משנה מסעיף 10(ב) לחוק חל על חישוב השכר.". בית המשפט העליון קבע באותו עניין, כי במקרה כזה בו שולמה קיצבה רטרואקטיבית מדובר בקיצבה לצורך חישוב שכר הטרחה: "אשר על-כן מהווה התשלום החד-פעמי הזה "תשלום הנובע מאותה עילה כמו תביעה לקיצבה", כמשמעותה בסעיף 10 לחוק, ויש לחשב את השכר "מסך כל הקיצבאות לתקופה של חמש שנים, לפי שיעורו במועד הפסק"". בית-המשפט העליון קבע זאת על סמך סעיף 10(א) לחוק המגדיר "תביעת קיצבה": "תביעה לקיצבה וכן תביעה לתשלום חד-פעמי הנובע מאותה עילה כמו תביעה לקיצבה אף אם שתי התביעות מוגשות לחוד.". סעיף 10(ב)(2) לחוק הנזכר לעיל מגביל את שכר-הטרחה "בעד טיפול כאמור בתביעת קיצבה". כלומר, הסכום של 15% מסך הקיצבאות לחמש שנים, חל גם על תשלום רטרואקטיבי של קצבאות. כך גם בענייננו. בהיות הסכום הרטרואקטיבי קיצבה, הרי ששכר-הטרחה בו על הנתבע לשאת, נקבע בסעיף 10(ב)(2) לחוק, היינו 15% מסך כל הקצבאות לתקופה של חמש שנים. על-כן, לעניין זה אני קובעת כי על פי התעודות הרשמיות הוכח כי הסכום בו מדובר הוא "רנטה", "קיצבה", שלא שולמה לנתבע בעבר, ושולמה לו כסכום מצטבר, וכי על-פי החוק שכר-הטרחה במקרה כזה הוא 15% מסך כל הקיצבאות לתקופה של חמש שנים. כיוון שסכום זה שולם על-ידי הנתבע לתובע, אני דוחה את התביעה בעילה זו. תוספת שכר-טרחה מכוח סעיף 10(ד): תביעתו החלופית של התובע היא לזכות בשכר-טרחה נוסף, על-פי סעיף 10(ד) לחוק. סעיף זה קובע: "(ד) נקבע בדיני המדינה שבה מוגשת התביעה, שכר הטרחה בעד הטיפול בתביעה בדין או על פיו, יכול שכר הטרחה הכולל בעד הטיפול, הן בישראל והן בחוץ לארץ, לעלות על הקבוע בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג), ובלבד שלא יעלה על הקבוע באותו דין או על פיו; הטוען כי מכוח סעיף קטן זה הוא זכאי לשכר טרחה העולה על הקבוע בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג), עליו הראיה.". אמנם טענה זו הועלתה לראשונה על-ידי בא-כוח התובע בקדם המשפט. עם זאת, ביקשתי להגיש תצהירים או חוות דעת מטעם הצדדים, גם בנוגע "לדין הגרמני", בהקשר לסעיף 10(ד) לחוק של קורבנות השואה (החלטתי מיום 15.3.99). בתצהיר מטעם התובע נאמר לעניין זה כי סיכם עם עורך-הדין הגרמני, כי שכרו יהווה חלק מסכום של 15% על הפיצוי הרטרואקטיבי שיזכה בו הנתבע. בחוות-דעת המומחה פורטה באריכות שאלת שכרו של עורך-הדין הגרמני, על-פי התעריף המינימלי. גם אם נקבל חוות-דעת זו, על כל הליקויים שיש בה, עליהם הצביע בא-כוח הנתבע, הרי ששכר זה מגיע לסכום של 5,718 ש"ח (לפי שער יציג). אין מחלוקת, כי הנתבע שילם לתובע סכום של 25,000 שקלים, סכום הגבוה מהסכום שהגיע לעורך-הדין הגרמני. סעיף 10(ד) אינו מאפשר, כפי שטוען התובע בסיכומיו, להוסיף את שכר-טרחתו של עורך-הדין הזה לשכר-הטרחה שמקבל עורך-הדין בישראל, על-פי סעיף 10(ב)(1) או 10(ב)(2). ההפך הוא הנכון. סעיף 13 לחוק קובע במפורש, כי הסכום הכולל בעד הטיפול בארץ ובחו"ל לא יעלה על האמור בסעיף 10, והאחריות לדאוג לכך היא על עורך-הדין בישראל. סעיף 10(ד) קובע כי אם בדיני המדינה שבה מוגשת התביעה נקבע שכר-טרחה לטיפול בתביעות מסוג זה, ושכר-טרחה זה עולה על שכר-הטרחה לפי הדין הישראלי, רשאי עורך הדין הישראלי לתבוע את הסכום הגבוה על-פי הדין הזר, ובלבד שלא יעלה על הקבוע באותו דין. כן נקבע, כי נטל הראיה מוטל על התובע שכר-טרחה על-פי סעיף זה. הרציונל של סעיף זה הוא ברור. אם בדיני מדינה מסויימת קבוע בדין שכר טרחה גבוה, הרי שאם יוגבל עורך-הדין הישראלי לשכר-הטרחה על-פי החוק בישראל, לא יוכל להעסיק עורך-דין באותה מדינה. אולם, זאת רק כאשר מדובר בשכר טרחה הקבוע בחוק. התובע לא הוכיח את זכאותו לפי סעיף 10 ד'. התובע טען, כי הגיע לסיכום עם עורך-הדין הגרמני על שכר-טרחה של חלק מחמישה-עשר האחוזים מהתשלום הרטרואקטיבי וכי הסכם כזה אינו אסור בגרמניה. גם אם הדבר נכון, הרי שהעובדה שהדין הגרמני אינו אוסר הסכם לשכר טרחה בתביעות מעין אלו, אינה קביעה על-פי דין של שכר-הטרחה. שכר-הטרחה נקבע בהסכם, ועל-כן, אינו נכלל בגדרו של סעיף 10(ד). מעבר לכך, אם התובע הגיע להסכם עם עורך-הדין הגרמני ערב קבלת הפיצוי, בהנחה שיקבל 15% מהסכום הרטרואקטיבי שקיבל הנתבע, קודם שידע כמה יקבל הנתבע ואיך יחושב שכר הטרחה, אין לו להלין אלא על עצמו. אשר לשכר המינימלי, כאמור, גם אם אקבל את חוות-הדעת בנושא זה, הרי שהסכום שזכאי לו עורך-הדין הגרמני על-פי דין נמוך בהרבה מהסכום ששילם הנתבע לתובע, כך ששכר הטרחה הכולל על פי הדין הגרמני אינו גבוה משכר-הטרחה על-פי הדין הישראלי, ועל-כן, סעיף 10(ד) אינו חל. כפי שמציין בצדק בא-כוח הנתבע בסיכומיו, יכול היה התובע להגיש לבית המשפט תצהיר מטעם עורך-הדין הגרמני שטיפל בתביעה ואשר בו הוא מפרט את העבודה שעשה, הסכומים שנדרשים על ידו, והוראות הדין הגרמני בהקשר להוראות סעיף 10(ד) לחוק. יש לציין, כי בא-כוח התובע אמר בקדם המשפט שיגיש תצהיר כאמור, ואף נערך דיון באשר לתרגום של תצהיר כזה, אם יוגש. אולם, התובע לא הגיש תצהיר כאמור, ומה שהגיש אין בו כדי לבסס תביעה על-פי סעיף 10(ד). על-כן, אני דוחה את התביעה גם בסעיף זה. לסיכום הדברים, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבע הוצאות תביעה ושכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 שקלים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניצולי שואה