הגבלה קשה בעמוד השדרה המותני - ועדה רפואית בביטוח לאומי

1. המערער, שהוא נהג משאית, נפגע ביום 24.3.1995 בתאונת דרכים (להלן - התאונה). 2. ועדה רפואית מדרג ראשון, בישיבתה מיום 7.3.1996, קבעה למערער דרגת נכות זמנית של 10% לתקופה : 23.2.1996 - 31.5.1996. 3. ועדה רפואית לעררים, בישיבתה מיום 10.6.1996, אישרה קביעה זו. 4. ועדה רפואית אחרת מדרג ראשון, בישיבותיה מיום 16.7.1996 ומיום 29.10.1996, קבעה למערער דרגת נכות של 0% החל מיום 1.6.1996 בנימוק שלא נותרו למערער אחוזי נכות בשל התאונה. 5. ביום 6.3.1997, עבר המערער ניתוח דיסקוס שבמהלכו בוצע קיבוע מתכתי של חוליות 4L - 5L. 6. ביום 17.8.1997, קבלה הועדה הרפואית לעררים (להלן - הוועדה), את ערעור המערער על החלטת הוועדה מדרג ראשון מיום 29.10.96, וקבעה למערער דרגות נכות זמניות בשיעורים שונים ולתקופות שונות, ודרגת נכות יציבה בשיעור של 30% (לפי סעיף 37(7)ג למבחנים המבטא הגבלה קשה בתנועות עמוד השדרה המותני. 7. הוועדה דחתה את סיכום מסקנותיה לשם קבלת חוות דעת ועדת הרשות לעניין יישום תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956, (להלן - התקנות). 8. בהמשך לישיבה הנ"ל קבעה הוועדה בישיבתה מיום 14.12.1997 את הדברים הבאים: "בעיון נוסף בתיק הועדה הגיעה למסקנה שהנפגע נחבל בע"ש, על רקע של ספינדיליזיס ונותח עקב דיסקוס הרניה ב- 5L, 4L ספינל סטיניזיס עם תסמונת שהופיעה אחרי התאונה. הנפגע תפקד לפני התאונה אך הפסיק לתפקד לחלוטין במקצועו אחרי התאונה עקב הלחץ על השורשים נותח ב- 3.97. הועדה בדעה שהנכות היא כתוצאה מהתאונה הנידונה. הועדה מבקשת שנית את המלצת ועדת הרשות. לאור האמור בדו"ח מיום 14.12.97, לעניין תקנה זו שהיא תקנה תפקודית ולא רפואית הועדה קבעה את החלטתה מבחינה רפואית כולל נכות זמנית בתקופת האשפוז ולאחריו." 9. בישיבתה מיום 22.2.1998 אימצה הוועדה את המלצת ועדת הרשות לעניין תקנה 15 וקבעה למערער דרגת נכות יציבה בשיעור 40% החל מיום 1.7.1997. דרגת הנכות הורכבה מ- 30% נכות לפי סעיף 37(7)(ג) למבחנים שבתוספת לתקנות (להלן - המבחנים), בתוספת שליש לפי תקנה 15 לתקנות. 10. המשיב (להלן - המוסד), ערער על החלטת הוועדה מיום 22.2.1998 וטען בתמצית את הטענות הבאות: א. הוועדה טעתה כאשר קבעה למערער דרגת נכות צמיתה המבטאת הגבלה קשה בעמוד השדרה המותני, תוך הסתמכות על הצהרת המערער, לפיה אסר עליו הרופא להתכופף ולשבת על מיטת הבודק . במקרה כזה היה על הוועדה לקבוע דרגת נכות זמנית ולא דרגת נכות צמיתה, שהרי מדובר במצב זמני. ב. לאור עברו הרפואי של המערער היה על הוועדה לערוך "חשבון עובר ושב". 11. א. בית הדין האזורי בחיפה (ב"ל 1689/98; השופטת וימן), קיבל את ערעור המוסד וקבע שיש להחזיר את התיק לוועדה עם ההוראות הבאות: "(א) הועדה תשקול מחדש את קביעת הנכות שנותרה למערער, עקב התאונה, החל מיום 1.7.97. אם, לדעת הועדה הנכות המתאימה למצבו של המשיב היא בשיעור 30%, לפי סעיף 37(7)(ג), עליה לשקול ולהחליט אם מדובר בנכות זמנית, או צמיתה, ולנמק את החלטתה, בהתייחס להערות הנ"ל של בית הדין, לגבי הבדיקה שלא בוצעה בהסתמך על דברי המשיב בלבד. (ב) בקביעת דרגת הנכות שנותרה למשיב עקב התאונה, תתייחס הועדה לעררים למצבו של המשיב לפני התאונה ותקבע האם המשיב סובל משינויים ניווניים ומחלה התפתחותית ואם השינויים האלה קשורים לתאונה, אם לאו. אם תגיע הועדה למסקנה כי חלק מנכותו של המשיב נובע משינויים ניווניים שאינם קשורים לתאונה, עליה לערוך "חשבון עובר ושב", היינו לקבוע את דרגת הנכות הנוכחית ולהפחית ממנה את דרגת הנכות המתאימה למצבו של המשיב לפני התאונה. (ג) הועדה תנמק החלטתה תוך התייחסות גם לתוצאות בדיקות ה- T.C, MRI ו- EMG ואם תמצא לנכון, תבקש בדיקות מעודכנות, לפי שיקול דעתה" ב. תמצית נימוקיו המפורטים של פסיקתו של בית הדין האזורי היא זו: 1. קביעת הוועדה לפיה סובל המערער מהגבלה קשה בעמוד השדרה המותני אינה מתיישבת עם ממצאי בדיקת המערער שהיו ברובם תקינים. 2. ויתור הוועדה על בדיקת המערער בשל טענתו לפיה אסר עליו רופאו להתכופף בעת הבדיקה, מהווה טעות משפטית. מכל מקום במקרה זה, מן הראוי היה שהוועדה תקבע תקופה נוספת של נכות זמנית, או תסביר מדוע אינה עושה זאת. 3. מממצאי הוועדות מדרג ראשון וגם ממצאי הוועדות לעררים עולה, כי המשיב סבל משינויים ניווניים המצדיקים עריכת חשבון עובר ושב. 4. על הוועדה היה להתייחס לממצאי בדיקות ה- T.C. , MRI ו- EMG, שהן בדיקות אובייקטיביות (להלן - הבדיקות האובייקטיביות). 12. בערעור ברשות (בר"ע 60/99) שהגיש המערער, טען בתמצית את הטענות הבאות: א. בית הדין האזורי הרחיב יתר על המידה את המונח "פגם משפטי", וכלל בחובו באופן גורף עניינים בתחום הרפואי שהוא בתחום סמכותה של הוועדה בלבד. ב. בית הדין האזורי טעה, כשקבע כי הענקת נכות למערער, למרות סירובו להתכופף, וקבלת הצהרתו של המערער בעניין זה, עולה לכדי פגם משפטי. ג. אין מקום לערוך חשבון עובר ושב במקרה זה, בו קבעה הוועדה, כי נכות המערער היא תוצאה של התאונה, וקביעה זו כבר "כוללת בחובה באופן אינהרנטי עריכת חשבון עובר ושב". ד. לא היה מקום לקביעת בית הדין האזורי לפיה, על הוועדה להתייחס לבדיקות האובייקטיביות, משום שאלה היו בפני הוועדה, וחזקה עליה שעיינה בהם, מה גם שטיעון זה לא נטען על ידי המוסד. 13. המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי. 14. א. בישיבת הוועדה מיום 17.8.1997, נקבעה למערער דרגת נכות צמיתה של 30% לפי סעיף 37(7)(ג) למבחנים, שמבטא הגבלה קשה בתנועות בעמוד השדרה המותני. הוועדה לא הסבירה מדוע יישמה פריט זה. המוסד סבר שהוועדה יישמה פריט זה תוך הסתמכות על הצהרת המערער, לפיו נאסר עליו על ידי רופאו להתכופף , על אף שהדברים לא נאמרו על ידי הוועדה במפורש. ב. בישיבת הוועדה מיום 14.12.1997, קבעה הוועדה, בין השאר, כי המערער "נותח עקב דיסקוס הרניה.... ספינל סטינוזיס עם תסמונת שהופיעה אחרי התאונה. הנפגע תפקד לפני התאונה, אך הפסיק לתפקד לחלוטין במקצועו אחרי התאונה. עקב הלחץ על השורשים נותח ב- 3/97 הוועדה בדעה שהנכות היא כתוצאה מהתאונה הנידונה". (ההדגשה הוספה ע.ר.). בדברים אלה, יש קביעה חד משמעית של הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה תוך הסברים רפואיים. מאידך, אין לכאורה הסבר מספיק בהחלטת הוועדה לשתי שאלות: 1. כיצד מתיישבת קביעת זו של הוועדה עם החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 10.6.1996, שקדמה לניתוח, ואשר לפיה "אין הגבלה בתנועות עמוד שדרה צוארי קיימת הגבלה קלה בעמוד השדרה מותני", וכאשר השינויים הקיימים בעמוד השדרה המותני מאובחנים על ידי ועדה זו כ"ממצא התפתחותי ולא ממצא שלאחר חבלה" (ההדגשה הוספה ע.ר.). 2. מדוע קבעה הוועדה נכות לצמיתות ולא נכות זמנית, בה בשעה שנמנע ממנה באותו מועד לבדוק את הגבלת התנועות של המערער, שאפשר שהייתה חולפת ולא צמיתה. 15. סוף דבר, ערעורו של המערער נדחה, אולם, העניין מוחזר לוועדה, בשונה במידה מסוימת מפסק דינו של בית הדין האזורי, כדי שתתייחס רק לשני עניינים אלה, תשיב במנומק על הנשאל, ואם תגיע למסקנה שונה, תפרט ותנמק. 16. אין צו להוצאות. עמוד השדרהרפואהביטוח לאומיועדה רפואית