פסק דין 1. התובע הינו מוסד בנקאי. הנתבעת 1, חברה בע"מ, נטלה שתי הלוואות מהתובע במסגרת קרן הלוואות לעסקים קטנים והנתבעים 2 ו3-, בעלי ענין בה, ערבו להחזר ההלואות. שתי ההלואות נתפרסו לתשלומים חודשיים, אשר אמורים היו להימשך עד פברואר 1998. בסמוך לחודש יולי 1996 לא כובדה הוראת הקבע של הנתבעת 1 . הנתבע 2 נהג להפקיד המחאות חוזרות במועדים לא קבועים, לכיסוי החוב. באוקטובר 1996 פנה הנתבע למנהל מחלקת האשראים וביקשו להמיר הוראת הקבע בהמחאות דחויות, יתרת החוב עמדה אז על כ120,000- ש"ח. באישורו של מנהל הסניף הפקיד הנתבע 16 המחאות ע"ס 6,000 ש"ח כל אחת בידי התובע. משנסתיים מועד פרעונן של ההמחאות, נותרה על-פי ספרי התובע יתרת חוב בסך 30,133 ש"ח. הנתבע סירב להשלים יתרה זו. תובענה זו הינה לתשלום יתרת החוב האמורה. 2. טענות הצדדים: התובע טוען כי החוב לא סולק ע"י הנתבע שכן גובה התשלומים החודשיים לא היה בו די לכיסוי החוב והתשלומים השוטפים כאחד, בין היתר משום שההלוואה חויבה בכל העת בריבית פיגורים. טענותיו של הנתבע, בקליפת אגוז הינן, כי מנהל המחלקה חישב את מלוא יתרת החוב קודם להפקדת השיקים. לפיכך צריכה היתרה המופיעה בספרי הבנק להימחק. גובה יתרת החוב אמנם נובע מריבית הפיגורים, אלא גובהה של זו, כריבית אפקטיבית, מגיע ל40%- לשנה, בניגוד לתנאי ההלוואה. מכל מקום, כך הנתבע, לא היה התובע רשאי להמשיך לחייב את מלוא יתרת החוב בריבית הפיגורים בזוקפו כל התשלומים ע"ח החוב ובהותירו התשלומים השוטפים בפיגור. 3. דיון המחלוקת בין הצדדים צומצמה כאמור לשאלה העובדתית לדעיל ולהשלכותיה המשפטיות. הדברים נאמרו ע"י הנתבע בפרוטוקול מ21.12.99-: "כאשר הוראת הקבע שלי לא כובדה, בגללו של בנק אחר, פניתי לתובעת וביקשתי לשלם את ההלוואה באמצעות שיקים דחויים במקום בהוראת קבע. שילמתי 16 שיקים בסכום של 6,000 ש"ח כל אחד. לשאלת ביהמ"ש - התשלום השוטף היה כ5,900- ש"ח. כאשר סיימתי לשלם את מלוא השיקים אמרו לי שהיתרה היא כ- 30,000 ש"ח. נתתי לבדיקת חוו"ד חשבונאית והוסבר לי שהריבית על ההלוואה חושבה על פי 19 אחוז ריבית שנתית ואילו ההלוואה המקורית עמדה על 3% הצמדה. אין זה נכון שהבנק היה צריך לחייב אותי לפי 19% מכיוון שעמדתי בתנאי ההלוואה השוטפים". 4. לענין הסכמת הצדדים, לא הוכח כי התובע הסכים למחיקת יתרת החוב, אם תיווצר כזו. העיד הנתבע (פרוט' מ2.10.00- בעמ' 3): "אני לא הייתי בכלל צד, הייתי הצד החלש שבא ומבקש שיעשו לו טובה ושיעבירו לי את החוב מהוראת קבע לשיקים... אני הבנתי שפרומוביץ הוא בעל מקצוע, מנהל מח' אשראי, ואם הוא מסב את ההלוואה, הייתי בטוח שהסכום שהוא נוקב בו הוא יותר גבוה אפילו מהחוב שיש לי. הוא אמר לי "ישאר לך עוד סכום כסף"... עוד דבר, כשהיה לי חוב הם התקשרו אלי מייד ושלחו לי מכתב. אז איך שנה וחצי הם לא שלחו לי שום מכתב? ומשנשאל ברחל בתך הקטנה האם התובע ויתר לו על יתרת החוב ענה: "לא טענתי שהם ויתרו. כשביקשתי לעשות הסבה מהוראת קבע לתשלומי שיקים. אני לקחתי הלוואה אחת ולא חלקי הלוואה. הם לקחו את כל ההלוואה, עשו את החשבון, אמרו לי אתה חייב 120 ובזה נגמר הסיפור." 5. הגם שמתוך הדברים ברורה הסתמכותו של הנתבע על דברי פרומוביץ, הסתמכות זו אין לה על מה שתתבסס. הואיל והשיקים לא כיסו בסכומם את התשלומים השוטפים והחוב כאחד, והנתבע אמור היה לדעת זאת, ובהעדר ראיה להוכיח מחילת החוב באופן מפורש, הנני קובעת כי לא היתה קביעה או הסכמה מפורשת בין הצדדים כי יתרת החוב תימחק. 6. אלא שלטעמי, צודק הנתבע בטרוניה כלפי הבנק בכל הנוגע לזקיפת השיקים ע"ח החוב, ובהמשך חיוב ההלוואה בריבית פיגורים במשך 16 חודשים. לא נעלמו מעיני פרטי הסכם ההלוואה: "3. כל סכום (לרבות קרן ההלואה הנ"ל), הריבית והפרשי ההצמדה ההוצאות וסכומים אחרים כל שהם שההלואה חייבת ו/או תהיה חייבת לשלמו לבנק לפי חוזה זה ואשר לא ישולם במועדו, ישא ריבית פיגורים מצטברת לפי שיעור הריבית המקסימלי". וכן: "18. ב. מוסכם ומוצהר בזה בין הלווה לבין הבנק שלמרות האמור בחוזה זה ומבלי לפגוע בו או לגרוע מהאמור בו, הרי כל סך שבפיגור, כהגדרתו לעיל, יחדל מלהיות צמוד, ממועד התשלום כהגדרתו לעיל ואילך, למדד המחירים לצרכן ו/או לשער היציג, לפי הענין, ואותו סך שבפיגור שיחדל מלהיות צמוד כאמור, ישא ריבית פיגורים מצטברת, לפי שיעור הריבית המקסימלי כהגדרתו בחוזה זה...". יחד עם זאת, רשאי הבנק לקבוע לפי שיקול דעתו, ובהודעה בכתב שתישלח על ידו, שהוראות הסעיף הנ"ל לא יחולו על סך שבפיגור נתון, כולו או חלקו, הכל כפי שייקבע לפי שיקול דעתו. הבנק זקף כאמור את תשלומים על חשבון החוב ומכאן, שכל אותם 16 חודשים נותרו התשלומים השוטפים מחוייבים בריבית פיגורים. במהלך כל אותה תקופה לא דאג התובע ליידע הנתבעת בדבר החוב המתמשך והמצטבר. הנתבע העיד, והנני מאמינה לעדותו, כי בכל עת בעבר שאיחרה הנתבעת באיזה מן התשלומים, קיבלה מכתב התראה מהבנק, ואילו במהלך ההסדר בו עסקינן, חרג הבנק ממנהגו זה. והעיד על כך מר פרומוביץ: "לא נשלח לנתבעים מכתב מאוקטובר 1996 בגלל שלא היה צורך בכך". ואילו במכתב ההתראה מ4.3.98- נכתב: "דרישותיו החוזרות ונשנות של מרשי לסילוק הפיגור לא נענו". 7. הנתבע יחס שתיקה זו לחוסר תום ליבו של מר פרומוביץ. מבלי לקבוע במסמרות כי כך הוא, סבורתני כי ניתן לייחס לבנק "אשם תורם" ביצירת החוב בגובהו הנתבע, שהרי הוכח כי בעת שנשלחו דרישות לנתבעים התייחסו הללו אליהם, ודאגו למצוא פתרונות אד-הוק, כל מקרה לגופו וסמוך למועדו. "ההתערבות החיצונית בתוכן החוזה, הן באופן ישיר והן באופן עקיף... מדגישה את העובדה שלא נכון לראות בחוזה דהיום כלי קר להקצאת סיכונים ולתכנון לעתיד. ההתערבות החיצונית לעתיד אינה צפויה באופן קונקרטי... בכך משולם מחיר של פגיעה בבטחון ובודאות, נפגעת יכולת ההסתמכות והכללים המשפטיים אינם תמיד בהירים וברורים הרבה בהגנת אשר תורם בנסיבות אלה, אינה אלא תוספת קריטריון חיצוני נוסף, שאינו תואם תמיד את ציפיות שני הצדדים, והנמקות קיומו בראש ובראשונה במוסר, בצדק ובהגינות" (ע"א 3912/90 EXIMIX נ' טקסטיל והנעלה פד"י מ"ז (4) 64, מתוך מאמרו של ד"ר אריאל פורת לענין זה.) 8. לענין שיעורו של האשם התורם, מידתו בהפרש שבין הריבית שעל ההלוואה, בתנאיה המקובלים, לריבית הפיגורים. לצורך זה הנני נזקקת לחוו"ד אשר הוגשה ע"י הנתבע. חווה"ד הוכנה ע"י דוד אברון, המשמש כמנהל מ.א. בקרה וניהול מערכות פיננסיות ממוחשבות (1987) בע"מ, העוסקת בניתוח חשבונות בנק. לצורך עריכת הבדיקה זקף המומחה את ההחזרים בשתי ההלוואות, על-פי מועדיהם ועפ"י תנאי ההלוואה המקוריים, בהרצה שוטפת. תוצאת החישוב היתה כי הנתבעת חבה לבנק, ליום 22.3.98, סכום של 9,809 ש"ח. בעדותו אישר הנ"ל כי תשלום המבוצע שלא ביום הפירעון, התוכנה נותנת לכך ביטוי בדרך של חישוב הריבית (פרוטוקול יום 24.5.00). מכאן, שעפ"י הנתונים שבחווה"ד ואשר לא נסתרו, זקיפת התשלומים במועדם וללא ריבית פיגורים, מזכה התובע בסכום האמור. סכום זה לא שולם ע"י הנתבעים למרות שלא הוכחש על-ידם. לנוכח כל האמור לעיל במקובץ, הנני קובעת כי הנתבעים חייבים ביחד ולחוד סכום של 9,809 ש"ח, אשר ישא ריבית פיגורים מקסימלית מיום 22.3.98. בנוסף, ישאו הנתבעים בהוצאות התובע ושכר-טרחת עו"ד בסך 2,500 + מע"מ. ריביתריבית פיגוריםחוב